הנושאים החמים
הנושאים החמים
אני אקדים ואומר שלא העלתי את הפרולוג. אבל בקצרה, זה לא כוכב הצפון באמת, אלא אי בשם הזה. מכאן, הכל פתוח, תהנו.
2:05 בלילה. חוף הים, 'כוכב הצפון'.
אם שוקו לא הייתה עוזבת לפני חודשיים ושבעה ימים, היא הייתה עומדת לידי, על קו חוצץ בין עולמות, צוחקת. "דלי ענק של גואש וכל הים נצבע בשחור מלטף ומרגיע, נכון יופי?"
שפתיה מתהדקות לפס צר, מרטיטות. ולא בצחוק. שוקו לא כאן ואוויר הלילה לא פורט על מיתרי קולה הומור דק למצבי חירום. ובכלל, ים לא נצבע כי צייר מפוזר שפך אל מימיו את צבע המוות.
ירח בוהה אל האופק, בגליו הנעים לעברה באדוות של קצף ושקט, מעיה מתכווצים בחרדה. נענע. לא להאמין. נשמה גרוע יותר. למה היא לא מבינה שהייתי חייבת. יש מקומות שבהם ההיגיון לא יוצא לחופש, הוא פשוט לא קיים. היא הייתה צריכה להבין ה- זאת, שכל הקיום שלי מותנה באיכות החיות שבי. והחיות שלי, באותו רגע אומלל, הייתה תלויה בה. אבל למה שתבין, מרירות חריפה שורפת את תאיה הפנימיים, מתמידה לחרוך אותם עד תום, גורמת לנשימתה להפוך לקצרה ושטוחה כל כך עד שהיא מוצאת את עצמה נלחמת לנשום באופן תקין. אולי השאלה היא לא למה שתבין, אלא איך היא תבין, אם היא לא חושבת. תולדה פשוטה של טבע ומציאות. אישוניה המוגדלים, מצמצמים את שרף צבעה, מנסים לקלוט אור. שכחו שחור שחור. הוא חור, ושחור. קרן חמה נבלעת בתוכו, לא מייצרת איים של תקווה.
"ירח".
מוקה. שפתיה נפשקות בלגימת אוויר קלה, מאוששת. היא מסתובבת, נשמטת על חוף כבובה גזורת חוטים, ומפעיל. "נענע, הוא שם טוב". תחנון טובע בקולה, מבקש תמיכה, גם אם מילדה בת אחת עשרה. "נכון"?"
היא נוגעת בשיערה השחור כפחם, בצמתה המשולבת בלא פחות משלושה סרטים בצבעים שונים. "אני לא מוזרה, נכון?"
"את!"
"נענע אמרה".
קמט זעוף מקמט את עור פניה, החלק בדרך כלל. "אז נענע טועה".
"גם עם?" אצבעותיה מנגנות על סרט אחד, חלק ומבריק. פיה שותק.
"גם עם. נקודה, בלי סימן שאלה".
"אז נענע הוא שם טוב", חיוך דק, לא ילדותי בעליל עולה על שפתיה, "גם אם אותה נענע אמרה, היא טועה".
"היא יצאה מאיזון", שקט. "אמרה שנשמה הוא השם שלה. וגם אם מלאך המוות מחבב אותה בשל כך, היא לא רואה בו אויב, אלא ידיד עוטה ברדס ומוצץ דם. עניתי לה ש-"
"אם כך", מונוטוני. "לא יזיק לה לשהות במחיצתו, להשתעשע בסיפורי ערפדים על יד אש הגיהנום", מוכיח.
"בדיוק", יבש.
"אם יורשה לי, ניחנת בהומור לא רע בכלל. אבל בנקודה הזו, טעית".
"נאום ילדה בת אחת עשרה".
כתפיה נמשכות כלפי מעלה בביטול. "מישהי חכמה סיפרה לי פעם שגיל כרונולוגי, לא תמיד תואם לגיל האינטליגנציה השכלית".
"שוקו", עצור.
היא נדה ראש בתנועה זעירה. "אני מסכימה שנענע הגזימה בתגובה שלה", היא מחייכת בנימוס. "אבל היא לא ידעה לאן היא נכנסת".
"לאן?" רועד.
"יש צורך שאשקף לך את הבעיה איתה את מתמודדת, מרשתי?"
"לא, מוקה, פסיכולוגית ועורכת דין לעת מצוא. עוף השמיים מוליך את הקול. ועם המזל שלי, נענע תשמע על כך. תבין סופית שמלח הוא מצרך מיותר בשביל לבזבז עלי".
"מה?"
"מה?" חד, מבולבל.
"אני שאלתי ראשונה", מתגונן.
"אמרתי את זה בקול?" מבועת משהו.
"את המה?" משועשע.
"את המשפט עם המלח", חמור.
חיוך חוצה את תווי פניה של מוקה, מותח אותם. "אני משערת שאם אין אפשרות להגות מחשבות בצורה שונה מאשר דיבור, אז כן. דיברת, ובקול".
ידיה מתאגרפות בחוסר אונים. "היה אסור לי להגיד את המחשבות שלי". שיניה נושכות שפה תחתונה, סדוקה.
גבותיה של מוקה מתרוממות בפליאה. "למה?"
היא סוקרת אותה. בוחנת תמיהה, רצון כן לעזור. גם לכוח רצון יש גבול. כדי שיהיה אפשר לממש אותו, צריך להבין מה הדרישות שלו. ומוקה, היא רק ילדה. אומנם בוגרת לגילה, אבל לא לגילי. "אם כל הכבוד לתיאוריות החכמות של שוקו", אנחה. "ואת הראשונה לדעת שכבוד, יש לי. בטח שלשוקו. לפעמים, כדי להבין דברים מסוימים, אי אפשר להיות בת אחת עשרה עם אינטליגנציה של בת שמונה עשרה. צריך להיות בת שמונה עשרה. ועם כל האהבה שלי כלפייך-"
"ויש לך אהבה כלפיי".
חיוך מבזיק בין עיניה, עייפות מתבלת אותו בניצוצות של כאב. "הפעם, אצטרך להתמודד לבד".
***
"קפה?"
הנהון קצר, כמעט ולא מורגש לעין בלתי מיומנת. קשתיותיו הירוקות, בשלות עד כתית ראשון, מתרחבות, "ארור".
בן שומט כף וצנצנת סוכר, אצבעותיו מתחפרות בשיערו האדמוני במחשבה. אדם אהב את התנוחה הזו, את פניו החתומות בריכוז. "מקום לא קיים, מושך אליו סקרנים. טבע האנושות, אבא. היצר רק מחפש את האטלנטיס הבאה, היבשת השביעית יכולה להיות פתרון לא רע למצוקת הדיור. לא כך? אני לא חושב שיש ביכולתנו להפוך סדרי בראשית, להיות יכולים להם".
"הקפה", קר.
"מיד". הוא שותק רגע, ושניים. מסגל לעצמו את נימת קול הג'לי, רוטטת. בדיוק במידה בה אבא מתענג עליה. לא נוזל, לא מוצק, רועד כל הדרך אל פי הטורף. "אתה יודע", שקט. "בסופו של דבר 'נגה', היא פיסת אדמה שאותו טבע, של אותם אנשים משונים, מתקנא בו. הם לא יכולים להגיע לאי לא קיים, לפסוח עליו. לפטפט, לצחוק, ובאופן כללי, לחוג כמו זבוב מזמזם בסמפוניית 'ארבע המשאלות', לספר שאף אחד לא יאמין שהם היו כאן. צדקו. סופו של זבוב, הוא מחיאת כף אחת". הוא קד קלות, מניח כוס על שולחן. "אין לנו עניין להתפרסם, להפך. מיקום 'כוכב הצפון' על מפה, יהרוס את הסיכוי האחרון שלנו. ומה הם כמה תיירים מתים לעומת המטרה?"
חיוך דק, ישר כפלס, חוצה את קו שפתיו. ערמומיות בו. "החיקוי עולה על המקור, בן?"
הוא מרכין ראש בענוות מה. "משתדל להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמי. אני אדבר עם עכסה, עוד היום. בסופו של דבר, רהב, תמיד היה עיוור למתרחש סביבו. מצער בשבילו, משמח בשבילנו. ננצל את התורפה שלו עד תום. יותר לי?"
עיניו מצטמצמות לשני פסים צרים, עד שריסיו נוגעות במעלה לחיו, והוא היה נראה כישן אם לא התבלטות התכווצוות העפעפיים. "עכסה?"
"הבת שלך, אבא".
גוון קולו מתחמם. "אני לא טיפש, בן", אצבעו מוחה אדים משפת הכוס בהיסח הדעת קל. "היא מסוגלת לכך, לדעתך?"
"כל עוד היא רוצה".
אישוניו מתמקדים בטיפות על טביעת אצבעו. "והיא רוצה?"
בן שותק, חושב. "היא תרצה. מלבד למלא את רצונך, לכבד אותך, אין לה שאיפות בחיים. חבל, בחורה מוכשרת, אחותי".
"אתה ממעיט בערכה".
"אני רואה את המציאות".
ידו מתהדקת על ידית הספל, אגדולו מכה עליו בהנאת מה. "המציאות שלך, היא הדמיון של האחר".
"מציאות יש אחת", מהורהר. "וכל אלה שרואים אחרת, אינם, אלא לוקים בנפשם".
תווי פניו מתחדדים באזהרה. "תזהר בלשונך, ילד. ולעולם, אל תזלזל באויב. עיוור הפגמים, רהב, אולי לא רואה. אבל חושיו האחרים מחודדים יותר, הרבה יותר, ממה שהיינו רוצים. לך תדבר עם עכסה. ואם היא מתנגדת, תפנה אותה אלי, יש?"
"אם יורשה לי", מהוסס. "אני לא יודע באילו מקומות היא בוחרת למלא את שעותיה הריקות, אבל אני בטוח שהם לא ימצאו חן בעיני ו-"
גבותיו השחורות של אדם מתקרבות זו לזו בעווית. "שוב פעם?" כועס.
בן נושך את לשונו מאחורי לסת נעולה היטב. "זה לא יחזור על עצמו".
"לך לכיכר שבתאי, היא אוהבת לשבת על הטבעות המתקלפות שלו, לדבר עם החברה שלה", סיפוק קל משתרש בקולו. "ירח. או שהיא עוזרת למיכל איש שלום עם הקניות. אבל אני לא אומנת", הוא מתרגז פתאום. "לך, תחפש, תמצא. להתראות".
2:05 בלילה. חוף הים, 'כוכב הצפון'.
אם שוקו לא הייתה עוזבת לפני חודשיים ושבעה ימים, היא הייתה עומדת לידי, על קו חוצץ בין עולמות, צוחקת. "דלי ענק של גואש וכל הים נצבע בשחור מלטף ומרגיע, נכון יופי?"
שפתיה מתהדקות לפס צר, מרטיטות. ולא בצחוק. שוקו לא כאן ואוויר הלילה לא פורט על מיתרי קולה הומור דק למצבי חירום. ובכלל, ים לא נצבע כי צייר מפוזר שפך אל מימיו את צבע המוות.
ירח בוהה אל האופק, בגליו הנעים לעברה באדוות של קצף ושקט, מעיה מתכווצים בחרדה. נענע. לא להאמין. נשמה גרוע יותר. למה היא לא מבינה שהייתי חייבת. יש מקומות שבהם ההיגיון לא יוצא לחופש, הוא פשוט לא קיים. היא הייתה צריכה להבין ה- זאת, שכל הקיום שלי מותנה באיכות החיות שבי. והחיות שלי, באותו רגע אומלל, הייתה תלויה בה. אבל למה שתבין, מרירות חריפה שורפת את תאיה הפנימיים, מתמידה לחרוך אותם עד תום, גורמת לנשימתה להפוך לקצרה ושטוחה כל כך עד שהיא מוצאת את עצמה נלחמת לנשום באופן תקין. אולי השאלה היא לא למה שתבין, אלא איך היא תבין, אם היא לא חושבת. תולדה פשוטה של טבע ומציאות. אישוניה המוגדלים, מצמצמים את שרף צבעה, מנסים לקלוט אור. שכחו שחור שחור. הוא חור, ושחור. קרן חמה נבלעת בתוכו, לא מייצרת איים של תקווה.
"ירח".
מוקה. שפתיה נפשקות בלגימת אוויר קלה, מאוששת. היא מסתובבת, נשמטת על חוף כבובה גזורת חוטים, ומפעיל. "נענע, הוא שם טוב". תחנון טובע בקולה, מבקש תמיכה, גם אם מילדה בת אחת עשרה. "נכון"?"
היא נוגעת בשיערה השחור כפחם, בצמתה המשולבת בלא פחות משלושה סרטים בצבעים שונים. "אני לא מוזרה, נכון?"
"את!"
"נענע אמרה".
קמט זעוף מקמט את עור פניה, החלק בדרך כלל. "אז נענע טועה".
"גם עם?" אצבעותיה מנגנות על סרט אחד, חלק ומבריק. פיה שותק.
"גם עם. נקודה, בלי סימן שאלה".
"אז נענע הוא שם טוב", חיוך דק, לא ילדותי בעליל עולה על שפתיה, "גם אם אותה נענע אמרה, היא טועה".
"היא יצאה מאיזון", שקט. "אמרה שנשמה הוא השם שלה. וגם אם מלאך המוות מחבב אותה בשל כך, היא לא רואה בו אויב, אלא ידיד עוטה ברדס ומוצץ דם. עניתי לה ש-"
"אם כך", מונוטוני. "לא יזיק לה לשהות במחיצתו, להשתעשע בסיפורי ערפדים על יד אש הגיהנום", מוכיח.
"בדיוק", יבש.
"אם יורשה לי, ניחנת בהומור לא רע בכלל. אבל בנקודה הזו, טעית".
"נאום ילדה בת אחת עשרה".
כתפיה נמשכות כלפי מעלה בביטול. "מישהי חכמה סיפרה לי פעם שגיל כרונולוגי, לא תמיד תואם לגיל האינטליגנציה השכלית".
"שוקו", עצור.
היא נדה ראש בתנועה זעירה. "אני מסכימה שנענע הגזימה בתגובה שלה", היא מחייכת בנימוס. "אבל היא לא ידעה לאן היא נכנסת".
"לאן?" רועד.
"יש צורך שאשקף לך את הבעיה איתה את מתמודדת, מרשתי?"
"לא, מוקה, פסיכולוגית ועורכת דין לעת מצוא. עוף השמיים מוליך את הקול. ועם המזל שלי, נענע תשמע על כך. תבין סופית שמלח הוא מצרך מיותר בשביל לבזבז עלי".
"מה?"
"מה?" חד, מבולבל.
"אני שאלתי ראשונה", מתגונן.
"אמרתי את זה בקול?" מבועת משהו.
"את המה?" משועשע.
"את המשפט עם המלח", חמור.
חיוך חוצה את תווי פניה של מוקה, מותח אותם. "אני משערת שאם אין אפשרות להגות מחשבות בצורה שונה מאשר דיבור, אז כן. דיברת, ובקול".
ידיה מתאגרפות בחוסר אונים. "היה אסור לי להגיד את המחשבות שלי". שיניה נושכות שפה תחתונה, סדוקה.
גבותיה של מוקה מתרוממות בפליאה. "למה?"
היא סוקרת אותה. בוחנת תמיהה, רצון כן לעזור. גם לכוח רצון יש גבול. כדי שיהיה אפשר לממש אותו, צריך להבין מה הדרישות שלו. ומוקה, היא רק ילדה. אומנם בוגרת לגילה, אבל לא לגילי. "אם כל הכבוד לתיאוריות החכמות של שוקו", אנחה. "ואת הראשונה לדעת שכבוד, יש לי. בטח שלשוקו. לפעמים, כדי להבין דברים מסוימים, אי אפשר להיות בת אחת עשרה עם אינטליגנציה של בת שמונה עשרה. צריך להיות בת שמונה עשרה. ועם כל האהבה שלי כלפייך-"
"ויש לך אהבה כלפיי".
חיוך מבזיק בין עיניה, עייפות מתבלת אותו בניצוצות של כאב. "הפעם, אצטרך להתמודד לבד".
***
"קפה?"
הנהון קצר, כמעט ולא מורגש לעין בלתי מיומנת. קשתיותיו הירוקות, בשלות עד כתית ראשון, מתרחבות, "ארור".
בן שומט כף וצנצנת סוכר, אצבעותיו מתחפרות בשיערו האדמוני במחשבה. אדם אהב את התנוחה הזו, את פניו החתומות בריכוז. "מקום לא קיים, מושך אליו סקרנים. טבע האנושות, אבא. היצר רק מחפש את האטלנטיס הבאה, היבשת השביעית יכולה להיות פתרון לא רע למצוקת הדיור. לא כך? אני לא חושב שיש ביכולתנו להפוך סדרי בראשית, להיות יכולים להם".
"הקפה", קר.
"מיד". הוא שותק רגע, ושניים. מסגל לעצמו את נימת קול הג'לי, רוטטת. בדיוק במידה בה אבא מתענג עליה. לא נוזל, לא מוצק, רועד כל הדרך אל פי הטורף. "אתה יודע", שקט. "בסופו של דבר 'נגה', היא פיסת אדמה שאותו טבע, של אותם אנשים משונים, מתקנא בו. הם לא יכולים להגיע לאי לא קיים, לפסוח עליו. לפטפט, לצחוק, ובאופן כללי, לחוג כמו זבוב מזמזם בסמפוניית 'ארבע המשאלות', לספר שאף אחד לא יאמין שהם היו כאן. צדקו. סופו של זבוב, הוא מחיאת כף אחת". הוא קד קלות, מניח כוס על שולחן. "אין לנו עניין להתפרסם, להפך. מיקום 'כוכב הצפון' על מפה, יהרוס את הסיכוי האחרון שלנו. ומה הם כמה תיירים מתים לעומת המטרה?"
חיוך דק, ישר כפלס, חוצה את קו שפתיו. ערמומיות בו. "החיקוי עולה על המקור, בן?"
הוא מרכין ראש בענוות מה. "משתדל להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמי. אני אדבר עם עכסה, עוד היום. בסופו של דבר, רהב, תמיד היה עיוור למתרחש סביבו. מצער בשבילו, משמח בשבילנו. ננצל את התורפה שלו עד תום. יותר לי?"
עיניו מצטמצמות לשני פסים צרים, עד שריסיו נוגעות במעלה לחיו, והוא היה נראה כישן אם לא התבלטות התכווצוות העפעפיים. "עכסה?"
"הבת שלך, אבא".
גוון קולו מתחמם. "אני לא טיפש, בן", אצבעו מוחה אדים משפת הכוס בהיסח הדעת קל. "היא מסוגלת לכך, לדעתך?"
"כל עוד היא רוצה".
אישוניו מתמקדים בטיפות על טביעת אצבעו. "והיא רוצה?"
בן שותק, חושב. "היא תרצה. מלבד למלא את רצונך, לכבד אותך, אין לה שאיפות בחיים. חבל, בחורה מוכשרת, אחותי".
"אתה ממעיט בערכה".
"אני רואה את המציאות".
ידו מתהדקת על ידית הספל, אגדולו מכה עליו בהנאת מה. "המציאות שלך, היא הדמיון של האחר".
"מציאות יש אחת", מהורהר. "וכל אלה שרואים אחרת, אינם, אלא לוקים בנפשם".
תווי פניו מתחדדים באזהרה. "תזהר בלשונך, ילד. ולעולם, אל תזלזל באויב. עיוור הפגמים, רהב, אולי לא רואה. אבל חושיו האחרים מחודדים יותר, הרבה יותר, ממה שהיינו רוצים. לך תדבר עם עכסה. ואם היא מתנגדת, תפנה אותה אלי, יש?"
"אם יורשה לי", מהוסס. "אני לא יודע באילו מקומות היא בוחרת למלא את שעותיה הריקות, אבל אני בטוח שהם לא ימצאו חן בעיני ו-"
גבותיו השחורות של אדם מתקרבות זו לזו בעווית. "שוב פעם?" כועס.
בן נושך את לשונו מאחורי לסת נעולה היטב. "זה לא יחזור על עצמו".
"לך לכיכר שבתאי, היא אוהבת לשבת על הטבעות המתקלפות שלו, לדבר עם החברה שלה", סיפוק קל משתרש בקולו. "ירח. או שהיא עוזרת למיכל איש שלום עם הקניות. אבל אני לא אומנת", הוא מתרגז פתאום. "לך, תחפש, תמצא. להתראות".
)
