מדריך מקצועי האשכול השיתופי ל"בימוי" סצנה בכתיבה.

[שמואל י]

בס"ד

כשאנחנו כותבים, אנחנו לא משתמשים במילים רק כדי לכתוב.

אנחנו מציירים עם המילים, מביימים עם המילים, מצלמים עם המילים, לפעמים גם מנגנים עם המילים.

ובזה עוסק האשכול הנחמד שלנו.

אז לפני שנתחיל, רוצו לקרוא את המדריך המעולה בנושא של @סיפור8 . אם רק גרמתי לכם לקרוא אותו שוב דיינו.

ועכשיו:
הרעיון באשכול הוא לקחת טכניקה מתחום אומנותי קרוב (צילום,בימוי,ציור אתם יכולים גם בישול אם יש לכם רעיון), להסביר קצת עליה, ולנסות להמיר אותה לתחום הכתיבה.

המטרה היא ליצור אוסף של טכניקות שיהפכו את הסיפור שלנו לחי יותר, מוגש בצורה מעניינת יותר, ואולי אפילו להוריד במעט את רגשי הנחיתות שלנו כשאנחנו פוגשים אומנות חזותית.

כמובן שלא כל הרעיונות מתאימים לכתיבה בסיפור ממוצע, אבל עדיין מדובר על אימון טוב והרחבה של יכולות הכתיבה.

מוזמנים להשתתף!

 

[שמואל י]

קריינות.

האמת שקריינות קיימת בספרים, כל פעם שהספר מסופר מגוף ראשון.

אלא מאי? בקומיקסים או סרטים יש יתרון נוסף למדיום: יכולת להוסיף את הקריינות לסצנה חזותית, לפעמים אפילו כזאת שנוגדת את הקריינות או שמוסיפה לה פירוש שונה.

בנוסף, במדיומים אלה הקריינות יכולה "להעלם" רוב הזמן ולתת לנו להרגיש שאנחנו לבד וללא תיווך של מספר. הקריין יכול לדבר רק בהתחלה או בסוף, או לפציע באתנחתאות מסוימות.

אגב: החיסרון בקריינות הוא הנטייה שלה לשבור את הקיר הרביעי, כך שלפעמים היא גורעת.

אז איך ממירים לכתיבה?

יש ספרים שמסופרים מנקודת מבט של מספר יודע כל ששובר מידי פעם את הקיר הרביעי תוך כדי הסיפור (אפילו באיסתרק זה קיים פעם אחת, מי זוכר מתי?) יש סיפורים שזה מתאים להם יותר, יש כאלה שפחות ויש כאלה שבכלל לא.

קיימת אופציה שאני אוהב, והיא להחליף גופן/ להדגיש את האותיות של הקריין.

האופציה הראשונה היא כמו שאמרנו, להשתמש בקריינות רק ברגעי אתנחתות, כמו פרולוג או אפילוג.

(דוגמא:

"שכחה.
אתם בטח מכירים את ההרגשה הזאת.נכון?
ששכחתם משהו.
כמו המפתחות של הרכב,
המשקפיים,
או את השם של עצמכם.
אה...את החלק הזה פחות?
מוזר".

פרק א'- התאונה​

וכאן סיפור רגיל בגוף שלישי....)

יש גם אופציה שנייה, שהרבה יותר מכאיבה לקיר הרביעי אבל יכולה להתאים לדברים מסוימים, כמו סיפור קצר או כריכה אחורית.
בשיטה הזאת אני ממש מנסה לכתוב כמו בקומיקס ולפצל בין הקריינות לאירועים. אני חושב שהיא עובדת יותר טוב בזמן הווה וגם כאן אני נותן גופן שונה לקריינות.

(דוגמא:

"העבודה שלי נראת פשוטה."

רחוב סואן, אנשים הולכים, אבן ירושלמית.

"אני לא בולט, אנשים שוכחים אותי ברגע."

ידיים אוחזות סידורים, ים אנשים מנוענע.

"אבל אני התקווה שלהם."

אדם מבולבל מסתכל סביב, יד אוחזת בו.
פרצוף מחייך שייך ליד. אדם מבוגר, מסמן על אולם ג'.

"אני הגבאי של השטיבל". )

 

[סיפור8]

רעיון יפה @שמואל י , ותודה על הקרדיט. אהבתי גם את הדוגמה על הקריינות על השכחה, מאיפה היא?

אוסיף את שלי, מקווה שזה מתאים למה שהתכוונת-
פעם כשלמדתי ציור בשמן, המורה שלי הייתה אומרת לי לעמוד מדיי פעם ולהתבונן מרחוק על הציור. ההסתכלות מרחוק מעניקה ראייה רחבה יותר וזיהוי בעיות בפרופורציות, אם ישנן, שבראייה הקרובה אי אפשר לזהות. זה היה מפתיע ויפה בעיניי. הציור מרחוק היה נראה אחרת לגמרי מכפי שהוא היה נראה כשהייתי שקועה בלצייר אותו לפני כמה רגעים.
למרות שכתיבה זו לא אומנות חזותית, ולהתבונן מרחוק במסך לא יתרום שום דבר לכותב מלבד כאב ראש, גיליתי שאכן יש מקבילה להתבוננות מרחוק גם בסיפור. ניתן פשוט להניח אותו בצד לשלושה ימים, ואז לחזור ולקרוא אותו שוב. הקריאה הזו נותנת פרספקטיבה אחרת ומציפה נקודות שלא היינו יכולים לזהות כשהיינו שקועים עמוק בכתיבה.

 

[שמואל י]

רעיון יפה @שמואל י , ותודה על הקרדיט. אהבתי גם את הדוגמה על הקריינות על השכחה, מאיפה היא?

אוסיף את שלי, מקווה שזה מתאים למה שהתכוונת-
פעם כשלמדתי ציור בשמן, המורה שלי הייתה אומרת לי לעמוד מדיי פעם ולהתבונן מרחוק על הציור. ההסתכלות מרחוק מעניקה ראייה רחבה יותר וזיהוי בעיות בפרופורציות, אם ישנן, שבראייה הקרובה אי אפשר לזהות. זה היה מפתיע ויפה בעיניי. הציור מרחוק היה נראה אחרת לגמרי מכפי שהוא היה נראה כשהייתי שקועה בלצייר אותו לפני כמה רגעים.
למרות שכתיבה זו לא אומנות חזותית, ולהתבונן מרחוק במסך לא יתרום שום דבר לכותב מלבד כאב ראש, גיליתי שאכן יש מקבילה להתבוננות מרחוק גם בסיפור. ניתן פשוט להניח אותו בצד לשלושה ימים, ואז לחזור ולקרוא אותו שוב. הקריאה הזו נותנת פרספקטיבה אחרת ומציפה נקודות שלא היינו יכולים לזהות כשהיינו שקועים עמוק בכתיבה.

תודה רבה!

אהבתי גם את הדוגמה על הקריינות על השכחה, מאיפה היא?

מקורית לכאן.

שזה מתאים למה שהתכוונת

כל מה שמשפר כתיבה מתאים.
שיטה מעולה!

 

[שמואל י]

תנועת מצלמה:

"תנועת מצלמה הוא מושג בצילום וידאו המתאר מצב שבו המצלמה מצלמת ונעה לכיוון מסוים בו זמנית." -מתוך ויקיפדיה.

תנועת מצלמה משמשת כדי "להוביל" את הצופה בתוך השוט. היא גם כלי משמועתי ליצירת אווירה.

ניתן לצלם שוט סטטי של הסמנכ"ל יושב במשרדו. אבל אם לפני כן המצלמה תסקור באיטיות את תעודות הערכה שהוא קיבל, נתייחס אליו בקצת יותר יראת-כבוד.

איך ממירים לכתיבה?
פשוט מאוד, כותבים את רצף התיאורים על פי הכיוון אליו אתם רוצים להניע את "המצלמה" שלכם.
ניתן, אבל לא חובה, לשלב בזה נקודת מבט של דמות. אדם שסוקר את החומה, ציפור שמרחפת מעל העיר, אפילו עלה שלכת או הרוח שנכנסת לחדר דרך החלון.

שימו לב שהתיאורים צריכים לעבור בהדרגתיות, כדי לא לתת הרגשה של שני שוטים שונים.

דוגמא:
"מטבע הדברים, אנשים שחצו את המדבר להגיע לארמון היו כבר שפופים וראשיהם רכונים.

מזווית זו, חתיכות האבן המחוספסות השקועות בחול היו מראה מאכזב, אפילו מייאש.

אך מעל הלבנים הראשונות התחילו הקירות להיות חלקים יותר, וכשהם כמעט הפכו לקיר חלק וצפוף צצו ביניהם נקודות קטנות של אבני חן.
ככל שנקודות אלו התרבו, חוטי נחושת התחילו לטייל בין הנקודות, מצטרפים לחוטי זהב וכסף ומתקשרים כמו צמח מטפס ענקי, שהתנשא עד למקום בו רוב שעות היממה דבר לא הסתיר לו את קרני השמש, והגג נצץ במילוני גוונים של אור."


בהמרת השיטה הזאת לכתיבה קיים חיסרון ויתרון.

החיסרון: בכתיבה כל טכניקה בולטת.

גם צילום מסובך יכול לבלבל, אבל כתיבה מסובכת היא כאב ראש של ממש.
אנחנו כמובן לא רוצים לגרום לקורא להשקיע את המאמץ בהבנת הכתיבה במקום בסיפור עצמו.

היתרון: לעומת המוגבלות הפיזית של צילום חזותי, בכתיבה אתה יכול לדלג מעל המוגבלות הפיזיות.

אתה יכול להוליך את ה"מצלמה" בין החסותי למופשט, ויכול להחליט מה להראות לקוראים ומה להסתיר מהם.

בכתיבה, שמעון יכול לסקור את שלוימי מראש ועד כף רגל.

הוא יכול להביט בשערו המסורק, לעצור מול עיניו הנוצצות, לטייל על חיוכו הזחוח, לבחון את גבו הזקוף, לרפרף על ידיו הרפויות לצידי גופו ולהגיע עד לרגליו המשוכלות בעמידה.
למרות כל זאת, רק אחרי שהם ישוחחו כמה דקות ויפנו כל אחד לדרכו, שמעון יוכל לציין לעצמו (ולנו) שמפתיע שנער בטוח כל כך, לבוש סחבות.

 

[סמדר אלחנתי]

תנועת מצלמה:

"תנועת מצלמה הוא מושג בצילום וידאו המתאר מצב שבו המצלמה מצלמת ונעה לכיוון מסוים בו זמנית." -מתוך ויקיפדיה.

תנועת מצלמה משמשת כדי "להוביל" את הצופה בתוך השוט. היא גם כלי משמועתי ליצירת אווירה.

ניתן לצלם שוט סטטי של הסמנכ"ל יושב במשרדו. אבל אם לפני כן המצלמה תסקור באיטיות את תעודות הערכה שהוא קיבל, נתייחס אליו בקצת יותר יראת-כבוד.

איך ממירים לכתיבה?
פשוט מאוד, כותבים את רצף התיאורים על פי הכיוון אליו אתם רוצים להניע את "המצלמה" שלכם.
ניתן, אבל לא חובה, לשלב בזה נקודת מבט של דמות. אדם שסוקר את החומה, ציפור שמרחפת מעל העיר, אפילו עלה שלכת או הרוח שנכנסת לחדר דרך החלון.

שימו לב שהתיאורים צריכים לעבור בהדרגתיות, כדי לא לתת הרגשה של שני שוטים שונים.

דוגמא:
"מטבע הדברים, אנשים שחצו את המדבר להגיע לארמון היו כבר שפופים וראשיהם רכונים.

מזווית זו, חתיכות האבן המחוספסות השקועות בחול היו מראה מאכזב, אפילו מייאש.

אך מעל הלבנים הראשונות התחילו הקירות להיות חלקים יותר, וכשהם כמעט הפכו לקיר חלק וצפוף צצו ביניהם נקודות קטנות של אבני חן.
ככל שנקודות אלו התרבו, חוטי נחושת התחילו לטייל בין הנקודות, מצטרפים לחוטי זהב וכסף ומתקשרים כמו צמח מטפס ענקי, שהתנשא עד למקום בו רוב שעות היממה דבר לא הסתיר לו את קרני השמש, והגג נצץ במילוני גוונים של אור."


בהמרת השיטה הזאת לכתיבה קיים חיסרון ויתרון.

החיסרון: בכתיבה כל טכניקה בולטת.

גם צילום מסובך יכול לבלבל, אבל כתיבה מסובכת היא כאב ראש של ממש.
אנחנו כמובן לא רוצים לגרום לקורא להשקיע את המאמץ בהבנת הכתיבה במקום בסיפור עצמו.

היתרון: לעומת המוגבלות הפיזית של צילום חזותי, בכתיבה אתה יכול לדלג מעל המוגבלות הפיזיות.

אתה יכול להוליך את ה"מצלמה" בין החסותי למופשט, ויכול להחליט מה להראות לקוראים ומה להסתיר מהם.

בכתיבה, שמעון יכול לסקור את שלוימי מראש ועד כף רגל.

הוא יכול להביט בשערו המסורק, לעצור מול עיניו הנוצצות, לטייל על חיוכו הזחוח, לבחון את גבו הזקוף, לרפרף על ידיו הרפויות לצידי גופו ולהגיע עד לרגליו המשוכלות בעמידה.
למרות כל זאת, רק אחרי שהם ישוחחו כמה דקות ויפנו כל אחד לדרכו, שמעון יוכל לציין לעצמו (ולנו) שמפתיע שנער בטוח כל כך, לבוש סחבות.

בכתיבה אפשר גם להניע את המצלמה מההווה לעבר\עתיד, מהמציאות החיצונית אל תוך המחשבות שלו, ממצב של חוסר בהירות להבנה מסנוורת, מכעס להבנה וכדו'
האפשרויות הן אינסופיות.