דרוש מידע הִרְהוּרִים אַחֲרֵי הָאוֹר (על ובעקבות הספר "שניה לפני האור")

[לא אני]

(ת'אמת, קשה להאמין שאברך כל כך שמור ורציני לא נמנה על חצר מסויימת )

לא יודעת באיזה עולם את חיה.
אני מכירה יותר אברכים רציניים שלא נמנים על חצר מסויימת מאשר אלו שכן.
ויש גם לוגיקה מאחורי העניין - הם מבקשים ומחפשים יותר וממילא מתחברים למעינות תוכן נוספים כבימי החסידות הקדמוניים בהם כל אחד היה מוצא את הדרך והשפה שחיברה אותו באופן אישי לאלוקים.

 

[לא אני]

סוג צבי מאיר זילברברג?


אני שייכת למחנה ה - לא נהנתי מהספר,
לדעתי - המשפטים הרעים היו כפולים בכמות ובאיכות מהמשפטים הטובים, כוונתי -
כל כך הרבה שמענו כמה היה קשה לנחמי במשך השנים
וכל כך קצת טעמנו מהאור שמביאה התורה הביתה..

כאן באה השאלה המאד רלוונטית של רותי - את מצויה כרגע בפוזיציה הזו- של אשת אברך מתמיד?
כי כתבו כאן, וגם אני מצטרפת - נשים שעונות להגדרה כי כאשר הן קמו מהספר הן הרגישו את יוקר ועושר התורה והחיים, וחשבו עוד טיפה רגע לפני שביטלו תורה.

 

[Without meaning]

כאן באה השאלה המאד רלוונטית של רותי - את מצויה כרגע בפוזיציה הזו- של אשת אברך מתמיד?
כי כתבו כאן, וגם אני מצטרפת - נשים שעונות להגדרה כי כאשר הן קמו מהספר הן הרגישו את יוקר ועושר התורה והחיים, וחשבו עוד טיפה רגע לפני שביטלו תורה.

עונה על כל הקריטריונים של רותי-
אשת אברך(מתמיד),
מפרנסת יחידה,
אמא ל 4-5 קטנטנים צפופים,

עכשיו הביקורת מתקבלת?

 

[אפרסמון2]

2.
אֶת כָּל לִבּוֹת מַלְהִיבִים
נֶאֱהָבִים
וְגַם נִשְׂגָּבִים

---- הפרק הראשון היה פרובוקטיבי. פרובוקטיבי בהחלט, ועל פי כל דין.

אני משער שלא במכוון. לא מצאתי פרובוקטיביות בספריה הקודמים של המחברת, כך שלא נראה לי שזה העניין.

אבל זה בהחלט יצא כך.

ואחרי שקראתי אותו, פחדתי. פחדתי באמת.

פחדתי שלמרות קדושת המועד, יודפס ברחובות קריה, עוד במהלך החג, איסור וחרם ושמתא וארור, על "שניה לפני האור", ועל כל ספריה של המחברת, רטרופיקטיבית.

תשאלו - מה אכפת לך חרם, לך כבר יש את הספר?

אז דבר ראשון סתם. חבל שהעולם יהיה חסר מהיום ואילך את הספרים הללו, את העושר שבהם.

ודבר שני - מה חסר לי עכשיו. הרי באנו להתארח בחג, תוך שאנו אוחזים בגאווה ב"שלאגר האחרון שיצא".

והגברת זאת שחטפה את הספר "רק לרפרף", הלא תדווח מיידית לבעלה איזה חומר קריאה הכניסו כאן לבית.

ואז יתחילו רמזוזים. ויציעו ש"אולי, יותר מתאים שתישנו בסוכה למעלה? אתם יודעים, למטה יש ילדים, ואנחנו מעדיפים שהם יקראו, אה, ספרים בסגנון אחר"?

*

כי בפרק הראשון שבספר, למרבה הזוועה, מתואר כיצד הורי נערה מנסים לשדך לה בחור תלמיד חכם וכליל המעלות, והיא, נערה חסידית ושמורה וילדה טובה, רוצה לסרב.

וזה לא רק היא, טינייג'רית עם ג'וקים בראש. היא גם מתייעצת עם גורם מבוגר ומיושב, וגם היועצת מסרבת לשכנע אותה להנשא לו.

ומי היא היועצת המזוויעה הזו?

לא, לא זרש, לא אשתו של טיטוס (איך קראו לה?), ואפילו לא יפהלה (ע"ע).

היועצת המרושעת הזו, היא לא אחרת מאשר נחמי, גיבורת הסיפור, רעייתו הנאמנה והחסודה של אברך תלמיד חכם ועדין נפש.



וכך מחשבת לעצמה היועצת: אני הרי סבלתי כל כך בשביל חיי תורה, מי אמר שלאחותי זה מתאים? וכה מתחילה אשת-האברך, תאמינו או לא, להעלות במוחה פלאש-בקים מסבלותיה אשר סבלה מחיי האברכות.

ופני הקורא חפים.


*


.. אוי, ואיך צחקתי על עצמי אחר כך, כשהמשכתי לפרקים הבאים.



ובסוף, כשגמרתי את הפעם השנייה, סיכמתי לעצמי את הספר בצורה כזו. ותרשו לי לקפוץ לסוף.

הספר הזה, בעיני, יותר מכל דבר אחר - הוא שיר.

שיר אהבה לתורה.

שיר מתרפק, עורג, מהלל. משתפך.

ואמיתי. כל כך אמיתי. ומכיוון שהוא אמיתי, אז יש בו גם קטעים מלאי ששון ועיזוז, גם מארשים קצביים מאושרים, אבל גם קטעים ליריים. מהורהרים. כמו הפרק הראשון, למשל.

אבל אוהו. איזה שיר. איזו פואמה.

ואיזו הערצת אמת לחיי תורה. ללומדי תורה. לנשותיהם השאננות. להורים שמחפשים לביתם חתן כזה, ונחנקים בשביל הדירה והקעסט. אלו שמחבקים את ספר התורה בשתי ידיים חזקות, אלו ששולחים נשיקה על גב ידם הנוגעת במעיל הרקום, ואלו המשגרות מאחורי וילון תחרה מתנפנף, בדואר אוויר, את נשיקותיהן האוהבות. כל מי שאוחז ונאחז בעץ החיים, בענפיו ובשורשיו.

ומי אוהב את התורה? כולם. נחמי, ושוע, וההורים שלו, וההורים שלה, וגדליה, ודודי, ויפהלה, ובני העיר ובני הכפר, יושבי האוהל ועמלי היום, ואיכשהו כנראה אפילו רפאל. כל אחד בדרכו, כל אחד בצורתו - אבל התורה, וזה ממש חוט השני בכל הספר - היא מושא האהבה.

זה כמובן לא עשוי במילים משתפכות. מובן מאליו. הכל סטייל וורשא, כרגיל, ומי שרוצה דבורי רנד - שיקרא דבורי רנד. אבל זה העקרון.

וממש, אבל ממש ש מ ח ת י בשבילה, בשביל התורה, שכתבו לה שיר יפה כל כך.



לא רוצה להתפרע, אבל אם הייתי עורך ספר כזה, הייתי מציע לשים בכריכתו האחורית, את הפיוט הזה, (יוצא מראקש דווקא):



יָפָה וְתַמָּה תּוֹרָה תְּמִימָה הַנְּעִימָה
מִי יוּכַל לְהַעְמִיק בְּסוֹדֵךְ
סוֹד אֱלֹ-הִים חַיִּים
אוֹר זִיו זָהֳרֵךְ
בּוֹעֵר תּוֹךְ קִרְבִּי
תָּמִיד יִדְרְשׁוּ אוֹתָךְ רַבִּים
חֻקִּים וִּמְצוֹת טוֹבִים
אֶת כָּל לִבּוֹת מַלְהִיבִים
נֶאֱהָבִים וְגַם נִשְׂגָּבִים
וּכְפַטִּישׁ יְפוֹצֵץ סְלָעִים וְהָרִים
חֵן דַּדַּיִךְ יַרְווּ בְּכָל עֵת
תּוֹרַת אֱמֶת
מִפִּיךְ אָנוּ חַיִּים
מִיֵּין סוֹד אֱלֹ-הִים חַיִּים



(אה, וכמובן שהגזמתי. גם הפרק הראשון, לכשעצמו, לא נראה כמו גירסה מודרנית של "קוצו של יוד". איפה)

 

[saryk]

עונה על כל הקריטריונים של רותי-
אשת אברך(מתמיד),
מפרנסת יחידה,
אמא ל 4-5 קטנטנים צפופים,

עכשיו הביקורת מתקבלת?

מסכימה איתך, וגם אני באותו סטטוס.
המסר התקבל וההנאה מהספר היתה גדולה.
אבל איכשהו הטעם שנשאר היה קצת חמוץ.... (אם היו אומרים לי לסכם את התחושות מהספר - הייתי אומרת: הקשיים שיש לאשת אברך)

 

[ילדות ירושלים]

ספר מדהים!
בעלי קנה לי מתנה, ואמרתי לא שזה לא פיר כי זה מתנה בשבילו
גם הבן שלי קרא (בן 11).

ולגבי הקשיים שמציינים :
פשוט לאשת עובד באינטל אין שום קשיים זה רק לאשת אברך.
או לאשת אברך אין שום קשיים רק למי שבעלה עובד.
העולם לא שחור לבן וכדאי לצאת מהבועה שהורסת כל חלקה בציבור שלנו.

 

[אפרסמון2]

עריכה - אם מפריעה ל @אפרסמון2 הפלישה לאשכול אולי מישהו יתנדב להעביר. לא חשבתי על זה קודם.

בסדר לגמרי. זה אשכול באא"ר, אין לי שום בעלות

 

[אפרסמון2]

מושגים

"יש כבר מישהי" בתגובה ל "מי תרצה להתחתן איתך"

"מובילות דעת קהל" "מצטלמות" "מעדכנות" "כתבתי עוד פתיחה ליום מקסים" למה הצטלמת? איפה עדכנת? איפה כתבת?

"סיני" "מסיבה" הולכת ללא ידיעת בעלה, שומע על זה מחבר שלו...

עצוב, בעיניי, שהנ"ל נכתב בספר חרדי. הרבה יותר עצוב מזוגיות/גירושין/מחלות נפש וכל טאבו אחר שהיה או שיש. שכן בשבירת המוסכמות נקל להבין את היתרונות לצד החסרונות, ואילו כאן – הספר היה נשאר מעולה גם בלי הנ"ל ועם תחליפים מעודנים יותר.

עריכה - אם מפריעה ל @אפרסמון2 הפלישה לאשכול אולי מישהו יתנדב להעביר. לא חשבתי על זה קודם.

??????
מישהו שיקרא את הפוסט הזה ולא יקרא את הספר, יוכל לחשוב בטעות שכל ^^^ הוא חלק מהיום יום של כל הדמויות בספר
ולא שאת כל הנ"ל עושה במודגש ובמובלט רק מי שהוגדר רשמית כזוג המנותק ועושה-הצרות (ורק משום שמדובר על ספר אלגנטי כל כך אני לא כותב "זוג הפרחחים")

יש מישהו בקהל שלא מכיר אנשים כאלו מהסביבה הקרובה שלו, ולא צריך "לגלות" על תופעות כאלו בשום ספר? שירים את היד.
בעצם לא כדאי להרים יד, אנחנו סתם נחשוב שהוא שקרן

 

[גברת חוקרת]

גם אני לא זוכרת שהוא היה חסיד...
נראה לי כל אחת לוקחת את הדמויות לכיוון שלה כמובן מאליו...

מעניין, כי לי היה ברור שהוא חסיד. הסופרת כותבת במפורש כמה פעמים לאורך הספר שהוא מזכיר ביטויים שונים בהגייה חסידית וכו'.

 

[אפרסמון2]

לא שיוך ספציפי לחצר כלשהיא, אין בכלל אזכור לעצם חסידיותו.
(או שאני צריכה לקרוא כבר שוב את הספר?)

יש אזכורים בלי סוף. (וזה חוץ מאלמנטים מאפיינים כמו שקית המקווה, וכד'.)
נכון שהסביבה נראית יותר חסידים-כלליים, ואין דמות של אדמו"ר או מנהיג ברקע (גם לא ר' צבי מאיר...).
(לקרוא את הספר שוב תמיד כדאי, לטעמי לפחות

 

[עליסה בארץ הפלאות]

עד כאן הביקורת השלילית, ומה עם החיובית?
א"א לכתוב מגילה כה ארוכה בלי מילה אחת טובה.

כנראה שנימת הביקורת באמת הייתה שלילית מדי.
חבל שלא סיפרתי בהודעה הראשונה שנדחפתי בערב החג ביפה נוף כדי לקנות את הספר ונהניתי מאד כפי שנהניתי מספריה הקודמים.

לגבי זה:

גם לי הרגיש ככה משום מה...
נראה כביקורת לא אוביקטיבית בעליל...

האם יורשה לי לשער שיש סיבה אחרת לקטילה התמוהה של ספר החובה הזה?

אני בהלם. אינני מכירה את קפלר משום מקום (מלבד הספרים כמובן) ואין לי דבר נגדה.
כללית אני נהנית מאד מכתיבתה וגם ממסריה.
בספר הזה היו דברים שהפריעו לי. דעותיהן שונות ולא חששתי שביקורת שלי תפגע במוניטין או בכלל - בסופרת מצליחה כל כך.

 

[שולי איטח]

נהנתי מאוד מאוד מהספר
כמו כל הספרים המדהימים של רותי קפלר
הכתיבה הנושאים העלילה וכו , אני קוראת כל מה שזז ואין כמעט ברמה כזו

ספציפית לגבי האשת אברך מסכימה שיש תחושות מעורבות, אבל למדתי שאם ספר היה רק אמיתי ונכון וממוצע ולא מוקצן זה היה פחות מעניין
מה יותר כיף מלקטר ולהתעצבן על כל מיני משפטים וכו
מצד אחד היה לי הרגשה של לייקר תורה, מצד שני הרגשה שהבחורות שלי לא יקראו את התיאורים...אבל גם הם נהנו להתעצבן
ואני אשת אברך מתמיד ב"ה מפרנסת יחידה ועם הרבה יותר מ 5 ילדים
רק שעברו שנים מאז שהמשפטים של המורות בסמינר הדירו שינה מעיני (יש לי על זה תזות שלמות)

 

[עליסה בארץ הפלאות]

יש מישהו בקהל שלא מכיר אנשים כאלו מהסביבה הקרובה שלו, ולא צריך "לגלות" על תופעות כאלו בשום ספר? שירים את היד.
בעצם לא כדאי להרים יד, אנחנו סתם נחשוב שהוא שקרן

ברור שכולם יודעים על התופעות.
הנושא הוא לא שהיא "חשפה" את קהל הקוראים התמים למושגים חדשים ה"י...
אלא מה התועלת בהזכרתם והכנסתם יותר ויותר למודעות הרגשית.
כולנו יודעים הרבה דברים מתחומים שונים ואף אחד לא מעלה על הכתב את הכל.

 

[עליסה בארץ הפלאות]

שאלה חשובה מאוד - את אשת אברך? מפרנסת יחידה, נשואה לאברך שתורתו אומנותו בלבד, ומגדלת לפחות 4-5 ילדים?

כן.

הספר שיקף המון המון קושי. ועייפות. וקצת בדידות לפעמים. וחוסר אונים. ההרגשה שנחמי עוררה אצלי הייתה מחנק.
כמו גם הדמיון שלה על הרותי מהפרויקט ההוא שהתמוטטה לבסוף.
כמעט התחלתי לרחם גם על עצמי...

עכשיו, נכון שהיום יום הוא קשה, לפעמים מאד. אבל לפעמים גם לא. קשה לי להניח את האצבע על הנקודה,
אבל רגעי האושר של נחמי היו בודדים, ותוארו רק בשנים מאוחרות יותר. לי זה היה חבל.

היו חסרים לי תאורים של הווי בית שמח וחם ורגוע, של הביטחון והאמון שיש לנחמי בשוע שיהיה לצידה כשתצטרך גם אם זה כמעט לא קורה, של הערכתו אליה תוך כדי השנים הקשות...
רציתי שהתמונה הכללית תתאר את כל מה שתארה, בלי להשמיט דבר, כי הקושי הוא באמת באמת גדול. אבל שתוסיף קצת לכיוון השני.

בנוסף ההשוואה לדודי ויפה'לה יצרה כאילו - אוקיי, מה אתם מעדיפים חיים כאלה?
עדיף כבר כמו של שוע ונחמי.

וזה לא נכון. כי החיים של שוע ונחמי הם מאושרים בדרג כל כך עמוק ואמיתי שאין צורך לראות את השבר של החיים הנוצצים (נעזרת בהגדרתה של אחת הניקיות לעיל) על מנת לבחור בהם.

 

[nori]

וזה לא נכון. כי החיים של שוע ונחמי הם מאושרים בדרג כל כך עמוק ואמיתי שאין צורך לראות את השבר של החיים הנוצצים (נעזרת בהגדרתה של אחת הניקיות לעיל) על מנת לבחור בהם.

את יוצאת מתוך נקודת הנחה שהוצע לקורא לבחור באחת מבין 2 אופציות החיים המוצעות.
ולדעתי פשוט באו לשקף 2 בתים מ2 סוגים. אפילו שאתם מכירים מאד טוב יש נקודות לחדש לכם. עומקים שלא הגעתם אליהם.
וגם אם זה לא גורף. האם זה לא קיים? האם לא מתאים לקרוא על זה? מישהו אמר שאם זה מה שעבר על נחמי זה מה שעובר אצלך בבית?
אבל אם זה עבר עליה ועוד על אחרות. אסור לכתוב או לקרא על זה?

 

[קוביד]

יקירים.
הדיון, הדיסקוס, ההצפה והביקורת.
במקום קפלר, הייתי מאושר.

למי שבאמת לא הבין.נה, קפלר לא באה ללמד חוקי התנהגות כאלו ואחרים.
לא מייבאת טובים ורעים, יהודים וגויים, רבנים וכמרים, חיילים ומחבלים, צדיקים ורשעים.
תם עידן. בשביל זה יש לנו את הילדה שברחה מן המנזר.

קפלר באה לעורר ענין, להציף רגשות, להעלות דיון.
ודוקא בנושאים שהם טאבו ריגשי. לא יהודי.
היא לא מלמדת אותנו מה לעשות. לא יכולה ולא רוצה.
היא כן באה להשיב לנו את האינדיבידואליות היקרה מכל, את חיי האמת בלא טיוח.
את היכולת שלא לשפוט את האחר. ואת עצמינו.

תודה.

 

[עליסה בארץ הפלאות]

וגם אם זה לא גורף. האם זה לא קיים? האם לא מתאים לקרוא על זה? מישהו אמר שאם זה מה שעבר על נחמי זה מה שעובר אצלך בבית?
אבל אם זה עבר עליה ועוד על אחרות. אסור לכתוב או לקרא על זה?

ברור שכן.
אבל זה אכן עלול לגרום לתחושה לא טובה לאי מי.

 

[Ruty Kepler]

כן.

בודקת מולך משהו באישי.

 

[ליאונרדו]

רותי אף פעם לא משייכת למקום מסוים, בכל הספרים שלה
ואני חושבת שברובם, אם לא בכולם מדובר במשפחות חסידיות

זה סותר עצמו מיניה וביה, לא?
אני גם קראתי את הספר לאחרונה והתחברתי מאוד
הדבר היחיד שאני מסכימה עם @עליסה בארץ הפלאות זה העובדה שנשות אברכים שקוראות את הספר הזה עלולות לא לצאת מחוזקות אבל זה מאוד אינדיבידואלי.
(אל תשכחו שנחמי לא נשואה רק לאברך מתמיד, הוא גם רחפן פתולוגי באופי שלו כך שאם היה בנקאי ייתכן שלא היתה חווה את החיים אחרת כל כך)
שאר האיפיונים בספר חזקים ונושכים.

 

[כוכבית ארבעים ושלוש]

(אל תשכחו שנחמי לא נשואה רק לאברך מתמיד, הוא גם רחפן פתולוגי באופי שלו כך שאם היה בנקאי ייתכן שלא היתה חווה את החיים אחרת כל כך)

זה בדיוק.
אחד הדברים שיצאתי מהספר זה מה שחשבתי. תפסיקי להאשים את התורה ברחפנות, בחוסר שימת לב או בחוסר מידות. אם הוא היה יהלומן הוא היה בדיוק אותו דבר.