דרוש תחליף לאמון

[מריומה~]

לאחר כמה אשכולות שעלו כאן על טיפול. מטרותיו. סוגיו.
תוצאות והשלכות.
יעילות למול מקצועיות ובכלל נושא האמון שהוא משחק בכיר בכל נושא הטיפול ועצם חיותינו.
ובכלל בדיונים דכאן.
נזכרתי בקורס שנתי שלמדתי אצל יועצת בכירה במסגרת השתלמות
(כיום כמעט עשור אחרי היא בעלת תואר שני בטיפול ולא אומר את שמה כיון שלא ביקשתי את רשותה לדבר בשמה)
לא זוכרת את הגדרת הנושא אלא את האמירה המתבטאת ממנו-האמון ככלי טיפולי במסגרת עבודה /בית הספר וכו
חוויה יציבה של אמון הניתנת ממורה למשל-לא טיפול ולא מעבר לגבולות השיעור , דווקא במסגרות בית הספר יכולה לבנות נדבך חשוב בבנית האמון והדימוי העצמי החיובי.

כאשר תלמידה נמצאת בדפוס התנהגות מסוים והתגובה כלפיה קשובה וחיובית זה יבנה בתוכה אמון כלפי עצמה ותחושת שיכות ורלוונטיות.

יום ועוד יום שבוע אחרי שבוע תמצאו את התלמידה המחכה לחיוך של המורה או למילה הטובה שלה המאמינה בה שמותר לה לא להבין. ששאלותיה במקום וכו.

ומנגד העלו כאן את הנושא של טיפולים מקצועיים ונוטלי ממונות שהרסו ולכאורה לא הפיקו את התוצאה המיוחלת ואולי זה בדיוק ממקום של חוסר האמון?
המטפל לא הצליח ליצור את האמון בו ואני מעלה מחשבה שאולי לא הצליח בידו כי הוא אישית לא האמין במטופל . לא כיבד את מקומו ועומק רגשותיו?

אפשר לסכם שע"י אמון אמיתי ניתן לפתור בעיות ואם אין אותו אז גם איש מקצוע מדופלם לא יצליח?

 

[תמר ה.]

זה מרגש. יש למורות ובכלל- לבני אדם כשהם בני אדם, אנושיים וערכיים, לטעת כל כך הרבה תקווה והחלמה ומרפא.
מנגד,
מנגד עומדים דפוסים כאובים של תלמידות, למשל, שלא בהכרח מאפשרות לייצר את אותו אמון.
לא תמיד הכלי פתוח, לפעמים הוא ננעל מסיבות שונות, והאמון לא מצליח לגעת...

 

[לקח טוב]

אכן, אמון הוא הבסיס!
ואגב אמון הוא לא רק בין מטפל למטופל, אלא גם בין הורה לילדו, ומלווה אותי בעניין סיפורו של תומס אדיסון ממציא נורת הליבון.

תומס היה ילד שובב מאוד ורק 3 חודשים בלבד למד בבית ספר, שלאחריהם הועף הביתה בצירוף פתק שבו נכתב, 'לאמא היקרה, תומס בנכם טיפש ולא מתאים לרמת בית הספר' (אני לא רוצה לדמיין מה היה קורה לו היום אי מי מבתי הספר היה מעז לשלוח פתק שכזה).

תומס, שעוד לא ידע לקרוא, חזר הביתה והביא לאמא את הפתק הנורא, בעודו ממתין למוצא פיה.

אמא הציצה בפתק, התעשתה, ועשתה עצמה כמקריאה מתוכו 'תומס בנכם הינו ילד חכם ומוכשר כ"כ שבית הספר לא מתאים לרמה שלו, תומס ילד מקסים ופיקח בהרבה מבני גילו על כן אנו נאלצים להוציאו מבית הספר'.

תומס הקטן היה מאושר. הוא כ"כ חכם ומוצלח.. שאפילו בית הספר כבר לא מתאים לרמה שלו..

באותו רגע גמלה החלטה בליבו, אם כולם אומרים וחושבים שאני כזה, אסור לי לאכזב...
ואכן כשגדל, היה לאחד הממציאים העולמיים בתחומים רבים.

רק לאחר מותה של אימו הוא גילה את הפתק שהיה שמור אצלה, והבין את פקחותה של אמו, ולא פחות מכך, את כוחו של האמון.

 

[לוחמת]

אכן, אמון הוא הבסיס!
ואגב אמון הוא לא רק בין מטפל למטופל, אלא גם בין הורה לילדו, ומלווה אותי בעניין סיפורו של תומס אדיסון ממציא נורת הליבון.

תומס היה ילד שובב מאוד ורק 3 חודשים בלבד למד בבית ספר, שלאחריהם הועף הביתה בצירוף פתק שבו נכתב, 'לאמא היקרה, תומס בנכם טיפש ולא מתאים לרמת בית הספר' (אני לא רוצה לדמיין מה היה קורה לו היום אי מי מבתי הספר היה מעז לשלוח פתק שכזה).

תומס, שעוד לא ידע לקרוא, חזר הביתה והביא לאמא את הפתק הנורא, בעודו ממתין למוצא פיה.

אמא הציצה בפתק, התעשתה, ועשתה עצמה כמקריאה מתוכו 'תומס בנכם הינו ילד חכם ומוכשר כ"כ שבית הספר לא מתאים לרמה שלו, תומס ילד מקסים ופיקח בהרבה מבני גילו על כן אנו נאלצים להוציאו מבית הספר'.

תומס הקטן היה מאושר. הוא כ"כ חכם ומוצלח.. שאפילו בית הספר כבר לא מתאים לרמה שלו..

באותו רגע גמלה החלטה בליבו, אם כולם אומרים וחושבים שאני כזה, אסור לי לאכזב...
ואכן כשגדל, היה לאחד הממציאים העולמיים בתחומים רבים.

רק לאחר מותה של אימו הוא גילה את הפתק שהיה שמור אצלה, והבין את פקחותה של אמו, ולא פחות מכך, את כוחו של האמון.

Wowwww

 

[פוטושופר]

הבאתי את המאמר באשכול הקודם (כאן)
הנה לינק אליו- מתוך מרכז י.נ.ר:
https://www.ynrcollege.org/Pages/Academic/Katavot.aspx?katavaid=2693

והנה המאמר בעצמו, הדגשתי את החלקים הקריטיים, למרות שאפשר להדגיש את כולו:

טיפול נפשי – מדריך למשתמש
מאת אביחי כהן 11/09/2016
תקציר:
חוק בריאות הנפש, המודעות שהולכת וגדלה, תכניות ללימוד פסיכותרפיה שצצות כפטריות, כתבות והרצאות באמצעים השונים, כל אלו גורמים לבלבול רב בכל הנוגע לטיפול נפשי. התוצאה במקרים רבים היא פנייה לאנשים חביבים אך לא תמיד מקצועיים, ובמקרים אחרים לפריצת גבולות ולנזקים רוחניים, נפשיים, ואחרים. קצת סדר בתחום מבלבל:


שלום אביחי כהן, פסיכותרפיסט מוסמך, יו"ר אגודת היועצים והמטפלים במשפחה בישראל

הטיפול הנפשי כולל מגוון רחב ביותר של שיטות טיפול המכוונות לאתגרים הרגשיים שעימם אנו מתמודדים בתקופות חיינו השונות: מצבי רוח, קשיים ביצירת קשרים ובתפקוד הזוגי, פרידות ואובדנים, דימוי עצמי, הפרעות שונות ומגוונות ועוד.

בשנים האחרונות, המודעות המבורכת לפנייה לעזרה נפשית גדלה. גם רבני הקהילות מפנים מידי יום את אנשי קהילתם לעזרה בידי גורמים מקצועיים חיצוניים, ובתחום הטיפול הזוגי ישנה עלייה חדה בזוגות הפונים מיוזמתם לתהליך מקצועי במטרה לעלות על מסלול של נישואין יציבים ומשביעי רצון.


ההחלטה לפנות לטיפול מעלה ברוב המקרים שאלות, חששות והתלבטויות. האם בכלל טיפול יכול לעזור לי במקום שכל כך הרבה אנשים טובים ניסו ולא הצליחו? האם מישהו, נחמד ומשכיל ככל שיהיה, שרק יושב ומדבר איתי במשך כשעה יכול לעזור לי לפתור בעיה כל כך קשה?

נוסיף לכך את העובדה המצערת שאנשים רבים נכוו בעבר מפגישות טיפוליות אצל מי שהגדירו את עצמם כמבינים בנפש האדם. במצב שנוצר כיום, כל מי שיודע להרצות בפני מניין אנשים, פותח עם חברו שידוע ביכולת השכנוע שלו קורס להבנת נפש האדם, ואף מציע את מרכולתו בקיצור זמן ובמינימום השקעה כספית. אין פלא מדוע מסתובבים בנינו אנשים ומשפחות רבות שבטוחים שאף אחד אינו יכול באמת לעזור להם.

ארבע הנחות שגויות

הטעות הבסיסית שמזינה התחבטויות ותהיות רבות הקשורות לטיפול בנפש היא אותה הטעות ששוגים בה אלו שמציעים תכניות למידה קצרות מועד בתחום הטיפול הנפשי: ההבנה שמה שאנשים נזקקים אליו כאשר הם באים לטיפול זה "ידע" שאינם יודעים. ועל מנת להעניק להם את הידע הזה, אנשים אחרים באים ללמוד מאנשים אחרים ש"יודעים" מה שהם לא יודעים.

ההנחה הבסיסית הזו היא כמובן טעות. המטפל לא בהכרח חכם יותר מהמטופל, גם לא בתחום הספציפי. המציאות אף מראה שאנשים בעלי ידע אינם חסינים בפני מכאובים וקשיים. בנוסף לכך, אנשים שונים זה מזה, ונפש האדם מורכבת. סוג של "ידע" אחד לאדם מסוים לא יהיה רלבנטי ומתאים לאדם אחר. אפשר לראות תלמידים רבים שיודעים תיאוריות בצורה מצוינת, הם מצטטים מילה במילה ויודעים להסביר טוב מאוד מה הם למדו אך בפועל הם הופכים להיות אנשי טיפול גרועים משום שהם לא יודעים להתאים את הטיפול למטופל.

יש בעייתיות רבה בהנחת היסוד שהידע הוא החוליה החסרה לאנשים הבאים לטיפול, ובאותה מידה יש בעייתיות לקבוע שהידע הוא החוליה החסרה באנשים הבאים ללמוד את התחום הטיפולי.

זאת הסיבה, שרבים היום מתפתים ללמוד בתכניות מקוצרות, ובטוחים שהם בשלים להציע עזרה מקצועית לפונים אליהם, ולא פעם מוציאים מכשול מתחת ידם. הם חשבו וחושבים שבשביל לעזור למישהו צריך "לדעת" והם הלכו ללמוד ולהשיג "ידע". כעת, הם מציעים את אותו הידע לאחרים, ידע שאפשר לומר שברוב המכריע של המקרים אפשר לקרוא בספרים ובמאמרים חינמיים רבים.

מהות הטיפול בנפש האדם אינה מתבטאת בהענקת ידע החסר לפונה, היא עוסקת בחלק שאינו ניתן ללמוד בספרים, והמטפל משקיע במפגש הטיפולי הרבה מעבר להוראת ידע חדש למטופל.

החלק שמרכיב כ-70% מהחוויה הטיפולית הוא התהליך, או ה"מסע". זהו מסע בין שני אנשים שמתגייסים לצעוד בין שבילי נפשו של אחד מהם מתוך חרדת קודש למהות הקסומה והכמוסה שנקראת "נפש האדם".

אם אנו רוצים לפנות לייעוץ וטיפול בתחום הנפשי, או אם החלטנו לעבור תהליך הכשרה לצורך העיסוק בעבודת הקודש הטיפולית, עלינו לוודא שההכשרה היא הכשרה הולמת, הכוללת בנוסף לידע התאורטי עוד חלקים רבים הקשורים למסע הלמידה ולמסע התהליך הטיפולי, וכמובן איננו יכולים להתפשר על הדרכה מעשית, כללי אתיקה, ליווי אישי ומקצועי ועמידה בסטנדרטים מקצועיים מקובלים.


בעצם לגופו של מאמר,
התהליך שהמטפל עושה עם עצמו, כבן אדם, הוא החלק הקריטי ביותר על מנת להכיל את המטופלים שלו, ומהווה כ70% מההכשרה של המטפל. לא הידע שהוא רוכש באוניברסיטה בתואר ראשון ושני.

 

[מריומה~]

אכן, אמון הוא הבסיס!
ואגב אמון הוא לא רק בין מטפל למטופל, אלא גם בין הורה לילדו, ומלווה אותי בעניין סיפורו של תומס אדיסון ממציא נורת הליבון.

תומס היה ילד שובב מאוד ורק 3 חודשים בלבד למד בבית ספר, שלאחריהם הועף הביתה בצירוף פתק שבו נכתב, 'לאמא היקרה, תומס בנכם טיפש ולא מתאים לרמת בית הספר' (אני לא רוצה לדמיין מה היה קורה לו היום אי מי מבתי הספר היה מעז לשלוח פתק שכזה).

תומס, שעוד לא ידע לקרוא, חזר הביתה והביא לאמא את הפתק הנורא, בעודו ממתין למוצא פיה.

אמא הציצה בפתק, התעשתה, ועשתה עצמה כמקריאה מתוכו 'תומס בנכם הינו ילד חכם ומוכשר כ"כ שבית הספר לא מתאים לרמה שלו, תומס ילד מקסים ופיקח בהרבה מבני גילו על כן אנו נאלצים להוציאו מבית הספר'.

תומס הקטן היה מאושר. הוא כ"כ חכם ומוצלח.. שאפילו בית הספר כבר לא מתאים לרמה שלו..

באותו רגע גמלה החלטה בליבו, אם כולם אומרים וחושבים שאני כזה, אסור לי לאכזב...
ואכן כשגדל, היה לאחד הממציאים העולמיים בתחומים רבים.

רק לאחר מותה של אימו הוא גילה את הפתק שהיה שמור אצלה, והבין את פקחותה של אמו, ולא פחות מכך, את כוחו של האמון.

מסכימה עם כל מילה!
ועם הסיפור המדהים הזה שנראה לי נכתב על מישהו אחר אבל זה ממש לא הנושא.
הנושא הוא האמון שהוא כלי מאד מרכזי בקשר ובהשפעה.

אמון זה דבק.

האמון מחבר את כל ההשפעות המגיעות אלינו מההורים מלמדים חברים ומטפלים.
ואם אין אותו לא יעזרו שום מקצועיות ודיפלומות ולצערינו גם החינוך שלנו לא יקלט בלעדי זה

 

[לקח טוב]

הסיפור המדהים הזה שנראה לי נכתב על מישהו אחר

הסיפור המדהים הזה נכתב על תומס אדיסון, ע"ע 'סיפורו של תומס אדיסון' בגוגל הקרוב.

 

[קריאת כיוון]

מסכימה לגמרי שהאמון הוא בבסיס כל קשר.
אינו מצריך דיבורים, שכנועים או הוכחות
הוא קיים בעצם נוכחותו והכרחי גם במקרים מורכבים
או, ביתר שאת, דווקא שם.
ככל שהוא יותר מאתגר אותנו הוא יותר נצרך וקשה לייצור.
אל לנו ליפול בפח
אלא לאמן אותו כשריר ולהאמין ככל שניתן.
באתר, מאמר על אמון ואשמח גם לשלוח באופן אישי
את האני מאמין על אם- אימון-אמון- אמונה.

 

[מריומה~]

נשמע מאד מענין הכתבה שציינת.

 

[סמינר דוד]

גלומה יקרה, אכן ע"י אמון אפשר לפתור טונות של בעיות. וחבל, שזה לא אחד מעמודי התווך של לימוד ההוראה. הוא יעזור לכל אמא, גם אם היא לא מורה.

לי יש תזה משלי, שהאדם הוא בעל כוח אדיר, נכון שאפשר להדליק את הכוח או לכבות אותו. אבל יש לאדם את הכוח לעמוד גם כנגד רוחות רעות.

הרבה קמו בעזרת האמון, והרבה קמו בעזרת הרצון להוכיח לאחרים שהם לא כמו שחושבים עליהם. וברור שכל מי שנותן יד לאחר לקום, זו זכותו, "כל המציל נפש...".

ובכל זאת, האשכולות הקודמים דיברו על המסחריות בטיפול. ולצערי זה אכן קיים. וזה לא כי המטפלים לא מלומדים, אלא כי הם עושים כסף כרגע, השאר מיותר.

אבל באמת - האמון הוא שם המשחק. מורה לתלמידות, יהיו התלמידות אשר יהיו, צדיקות, בעייתיות, טיפשות או גאוניות, לכולם יש את הכוח ללמוד, ולחיות לפי כוחן, אם נאמין בהן, וניתן להן את השרביט, הן מרגישות שוות ואחריות לעצמן, ועובדות כפי יכולתן, ואם לא נאמין בהן, הן מחפשות כוחות אחרים/זרים, וחבל...

 

[קריאת כיוון]

לטובת גלומה וכל המבקשים הנוספים
דמי חנוכה, בכיף
כי אני מאמינה באנשים.

 

[כתית למאור]

אשכול מחכים ממש.
תודה לכולכם!