לא זוכרת מתי ולמה כתבתי את השיר הזה. כן זוכרת שבעטיה של צרה גדולה שפקדה את הציבור. אולי הטבח במומבאי? האזכור הכי קדמוני לשיר הזה מופיע במייל שלי בשנת 2008. אז לא הופיעו בו שתי השורות האחרונות, ובקשתי עזרה למצוא לו סיום הולם. ב-2014 הוא התפרסם ב'המבשר' עם שורות הסיום, ועדיין הן מרגישות לי מאולצות.
לנוכח הטרגדיות השוטפות כנהר נזכרתי בו היום.
אודה אם תעזרו לי למצוא סיום מתאים יותר.
והכותרת לאשכול? היא נראית לי מתאימה גם לבקשת העזרה שלי וגם לשיר עצמו, בבחינת 'הגלה נא'.
קינה
נגמרו כבר דמעות, מי יוכל לשרפה,
נפשנו להורגים עייפה היא, עייפה
ובארץ ציה, בה יבשה כל עין
רטיות לשברנו ומרפא לנו - אין.
רצוננו לבכות, אך אין לנו בכי
לא נאמר לנפשנו: מה תשתוחחי.
שחי! ובכי! וקרעי אל לבב
קל כביר לא ימאס בשובנו אליו.
לנוכח הטרגדיות השוטפות כנהר נזכרתי בו היום.
אודה אם תעזרו לי למצוא סיום מתאים יותר.
והכותרת לאשכול? היא נראית לי מתאימה גם לבקשת העזרה שלי וגם לשיר עצמו, בבחינת 'הגלה נא'.
קינה
נגמרו כבר דמעות, מי יוכל לשרפה,
נפשנו להורגים עייפה היא, עייפה
ובארץ ציה, בה יבשה כל עין
רטיות לשברנו ומרפא לנו - אין.
רצוננו לבכות, אך אין לנו בכי
לא נאמר לנפשנו: מה תשתוחחי.
שחי! ובכי! וקרעי אל לבב
קל כביר לא ימאס בשובנו אליו.