גבול ההומור המותר + עכבר מעבדה לפרקטיקה

[כתב ומכתב]

כשאתה כותב על דמות מפוברקת ומצחיקה, הרבי מקורצוויל לדוגמא. כל הקוראים יודעים שהדמות היא קומית ולא אמיתית. ואתה כותב עליה 'עיניו הטהורות', הרי שהגחכת את המושג הזה.
לעומת זאת, עם תכתוב עליו 'גלגל ענק', זה חלק מהקומדיה.
כהנלענ"ד בכוונת הדברים, ודו"ק.

היטבת לרדת לעומק כוונתי אשר ליבא למקלדתא לא גליא.
יישר כחך.

 

[עדיאל]

רק שהעתקת את זה עם שגיאת הכתיב שנכתבה בחיפזון...

 

[גדי ישראלי]

הומור! בגדול, ישנם מספר מניעים להומור ומגוון צורות להביע אותו.

[בקטן, מי שעצביו רפויים יכול לדלג על הקטע הבא.

מניעים: 1. בידור. [או לשם צחוק כתרבות פנאי – שלילי, או להקלה על כאב (אף רפואי) - חיובי] 2. זלזול ולעג [סאטירה]. 3. הצפנת מסר חד. [מעטפת].

כמו כן האופנים בהם משתמשים בהומור מגוונים. הבולטים שבהם, 1. הצגת מישהו או משהו באופן מוקצן גם אם בבסיסו הוא מציאות שגרתית [מקובל בקרב סטנדאפיסטים, הצגות קומיות על החיים]. 2. השתמשות בגורם הפתעה או מוגזם עד לא מציאותי. בעיקר חזותית. [סלפסטיק]. 3. הכל בראש. שזה אומר, הומור מתוחכם שבא בהפוכה. כלומר – הרצנה במקום שמצופה ההיפך. טוב, אני חייב להסביר ברור בפרט שזהו סוג ההומור החביב עלי, אשתמש בדוגמא ממה שקרה לי בפורום:

ויהי היום - אין ויהי אלא לשון צער – החלטתי לכתוב פוסט רגשני וכאוב. כמובן וכמובי כמובן, שידידיי היקרים דכאן לא חסכו משבט לשונם בשלל עקיצות ומהתלות. אני, לעומתם, כתבתי תגובה רצינית על כך שאני פגוע וכואב על שמזלזלים ברגשותיי המובעים בפוסט הנ"ל. אמנם, אף ידידיי הנ"ל בהכירם אותי צחקו שבעתיים מאותה תגובה ביודעם שאין כוונתי ברצינות אלא בשחוק. אולם, ניק אחד לקח את דבריי כפשוטם ומחק את תגובתו וכמעט שפירסם בקשת סליחה ומחילה. "כתר נא זעיר", זעקתי מע"ג הודעה פרטית, "משטה אני בכם". רק אז שבה רוחו אליו. בנתם?

ע"כ.]

נשוב לאדמו"ר מקורצוויל. המניע בקטע המדובר היה הצפנת מסר עמוק בין השיטין במעטפת של הומור [מניע 3]. האופן בו השתמשתי בהומור, היא להרצין עד אימה את הדמות הקומית ובכך לגרום להומור המתמלא עד גדותיו ומתפרץ חוצה [אופן 3]. ועל כן, אין מקום לביטויים כמו 'עיניו זעו כמו גלגל ענק' אלא להיפך, 'עיניו הקדושות של הרבי' חחח... חיחיחי... ובעיקר חוחוחו...

הטענה היחידה שאני יכול לשמוע על הומור כזה, היא מה שאמרו לעיל, לפעמים ישנם אי אלו אנשים שלא יזהו שמדובר בהרצנה מעושית ויקחו את הדברים ככתבם וכלשונם, ונמצא חשש זלזול. מכח הטענה הזאת אני מתיר לרב המנהל להסיר את הקטע הנ"ל אם יראה לנכון.

מה המסר אתם שואלים? אני לא מעוניין להסיט את נושא האשכול ובטח לא לפתוח על זה דיון, אבל פטור בלא כלום אי אפשר. ישנו יסוד של אחד מגדולי המשגיחים והוא – שלכל אדם יש כמות אנרגיה רוחנית. מקבילה לזו הפיזית. ובאם יעסוק כל כולו רק במעשים והחמרות, עלול הוא למצות את מלא כוחותיו הרוחניים רק על דקויות ולהגיע לליל הסדר כשליבו עמוס מחד וריקן מכל תוכן. לכן, לא נאמר שעלינו להמעיט בדקדוקי הלכה ח"ו, אלא להשגיח ו"להשאיר מקום" גם למהות המעשים ולא רק בעשייתם הטכנית. וד"ל כי קיצרתי בדבר התלוי באובנתא דליבא.

 

[עדיאל]

היטבת להבחין ולהבדיל, לפשט, לבאר ולבהר הדק היטב את רזי תורת ההומור האמור על רבדיו השונים. ועל כך - תשואות חן.

נשוב לדיון האמור. עובדא דקורצוויל.
ללא הטענה שיש אנשים שיקבלו את הרצינות ברצינות מוחלטת, שגם זאת - חשש מוצדק הוא, כפי שעיניך ראו שאף כמה ממפולפלי וחריפי הפורום טעו בזה.
אף בעצם הענין ישנה בעייתיות מסויימת. נניח שהרצנת עד כדי הגחכה, והדבר ניכר לכל. בזה גופא טמונה הבעיה. מחר נראה אדמו"ר אמיתי, עוטה לבנים וזנבות שטריימלו נטויות על ראשו מלמעלה כנשר, והנה הוא נוהג בהנהגה כלשהי שבעינינו נראית כמוגזמת, מוקצנת, אולי אפילו שטותית וילדותית. לא יודע מה, אולי אופי ריקוד ה'מצוה טאנץ' שלו, בתנועות מוזרות ובקפיצות מסתוריות, גורם לנו לגחך קמעה.
האם לא ניזכר בקטע כזה שכתבת, האם זכרון הדברים וההמחשה המתבצעת לנגד עינינו לא יגרום לנו לכסות פינו בידנו ולנסות למתוח שפתותינו לבל יפרצו בצחוק מביך ומתגלגל חסר שליטה? האם עדיין נוכל להאמין שיש כאן מקור קדוש ו'יסודתו בהררי קודש', או שמא ניזכר בחומרת האוויר של חצר הקודש קורצוויל?

אינני מתיימר לקבוע מסמרות אם הדבר מותר או אסור. שכן לדעתי המסר אותו ביקשת להעביר/להבהיר/להבעיר היא חשובה ונחוצה ואמיתית מאד. ויתכן שיש לעשותה, איני נכנס כלל לדיון זה, דיברתי רק על אופן הכתיבה והמעלות/חסרונות שיש בהצגת הדברים באופן סאטירי שכזה.

 

[גדי ישראלי]

היטבת להבחין ולהבדיל, לפשט, לבאר ולבהר הדק היטב את רזי תורת ההומור האמור על רבדיו השונים. ועל כך - תשואות חן.

נשוב לדיון האמור. עובדא דקורצוויל.
ללא הטענה שיש אנשים שיקבלו את הרצינות ברצינות מוחלטת, שגם זאת - חשש מוצדק הוא, כפי שעיניך ראו שאף כמה ממפולפלי וחריפי הפורום טעו בזה.
אף בעצם הענין ישנה בעייתיות מסויימת. נניח שהרצנת עד כדי הגחכה, והדבר ניכר לכל. בזה גופא טמונה הבעיה. מחר נראה אדמו"ר אמיתי, עוטה לבנים וזנבות שטריימלו נטויות על ראשו מלמעלה כנשר, והנה הוא נוהג בהנהגה כלשהי שבעינינו נראית כמוגזמת, מוקצנת, אולי אפילו שטותית וילדותית. לא יודע מה, אולי אופי ריקוד ה'מצוה טאנץ' שלו, בתנועות מוזרות ובקפיצות מסתוריות, גורם לנו לגחך קמעה.
האם לא ניזכר בקטע כזה שכתבת, האם זכרון הדברים וההמחשה המתבצעת לנגד עינינו לא יגרום לנו לכסות פינו בידנו ולנסות למתוח שפתותינו לבל יפרצו בצחוק מביך ומתגלגל חסר שליטה? האם עדיין נוכל להאמין שיש כאן מקור קדוש ו'יסודתו בהררי קודש', או שמא ניזכר בחומרת האוויר של חצר הקודש קורצוויל?

אינני מתיימר לקבוע מסמרות אם הדבר מותר או אסור. שכן לדעתי המסר אותו ביקשת להעביר/להבהיר/להבעיר היא חשובה ונחוצה ואמיתית מאד. ויתכן שיש לעשותה, איני נכנס כלל לדיון זה, דיברתי רק על אופן הכתיבה והמעלות/חסרונות שיש בהצגת הדברים באופן סאטירי שכזה.

לולי דמסתפינא, אומר שהרחקת לכת. דא"כ לא שבקת חיי לכל בריה. דלפ"ז אף קטע הומור על הערינג גרידא הינו הרה אסון באשר עשוי להזכיר איזה טיש באשר הוא ושמא ימלא פינו שחוק...
הכלל, אם נחוש לכל בית מיחוש, אין לדבר סוף. ואין גוזרין אלא גזירה ולא גזירה לגזירה באשר אינו שכיח.
אמנם, הגבול בזה מסור ללב וליד.

 

[כתב ומכתב]

רק שהעתקת את זה עם שגיאת הכתיב שנכתבה בחיפזון...

אכן העתקתי את זה אם שגיאת הכתיב, אך איני סבור שסיבת השגיאה הנפוצה היא טעות כתיב. ויש לעיין ולחלק למקור 'טעות־הדומות־בצליל' הלזו, שיש הקוראים לה "ועם ואם כלשונו"...האם היא רק מאם לעם או גם מעם לאם ואכמ"ל.

נ.ב. הוספת סלשים/ מקפים/ לוכסנים, אינה פותרת את בעיית עם/אם.
וכוונתי לזה:

...לדעתי המסר אותו ביקשת להעביר/להבהיר/להבעיר היא חשובה ונחוצה ואמיתית מאד. ויתכן שיש לעשותה, איני נכנס כלל לדיון זה, דיברתי רק על אופן הכתיבה והמעלות/חסרונות שיש בהצגת הדברים...

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

אינני נכנס לתוכן
אך אתפעל מהנוסח והסלסולים ותארי הכבוד, אח, ניתן להריח את ריח הלבנדר - פצ'ולי של סידורי הפרחים, ולתלוש פלח של אננס (באין רואים) מסידור הפירות שנתרם לאירוע בחסות "פרי-שטיק - מגשי פירות לכל אירוע" (צריך לשים שלט "נא לא לגעת, שמור לסיום")
ומרוב שצילמתי דינרים כאלה לרוב, יש לי מסקנה אחת:
הדינר נועד לגרום לעשירים טחונים אלה למלא כרסם במיני תרגימה, כיבוד קל, קפה ועוגה, סורבה לימונים עם טרטר סלמון על ברוקסטה, שלוש מנות ראשונות ושבע אחרונות, עד להתפקע.
ורק אז מביאים את המנה העיקרית: ברבורים אבוסים על מצע צלעות כבש ברוטב שחמחם ומבעבע שריחו מתנשא בכל האולם
ובעל המאה כבר התפקע, אין לו מקום אפילו לקיסם שינים, הוא כבר פתח כפתור או שנייים, והשלייקעס צועקים גיוואעלד ונמתחים כמו עירוב מהודר בשיכון חזון איש.
אין מקום.
מה עושה העשיר, מרוקן את הכיס.
בהתחלה רק מטבעות - מצליח ללקק מעט רוטב.
אחר כך שטרות - נוגס ביס קטן בביף הוולינגטון העסיסי.
ולא עוברים דקות עד שמפקיד את כל כספו וממונו אצל המתרים, ובלבד שיוכל לנעוץ את שיניו באנטריקוט המיושן והמשוייש שתוסס במשמניו על צלחת אבירים לנגד עיניו המשתאות.
זה הסוד.

 

[אברוּמי]

@יואל ארלנגר , תותח אתה. הצחקתני כהוגן
ומתקבל הרושם שהמאכלים שאזכרת עולים על שולחנך תדיר.

 

[שיילה]

ובשעה שעזב אחרון האורחים את האולם, פנו הגבאים המורעבים לרוקן את כיסיהם לתהומות האוברדראפט, למען יוכלו אף הם לשוט עם הסלמון על הברוסקטה ולאכול אננס בצילם של ברבורים, אך לא מצאו אף לא שומשום אחד. ביגון כריסם פרשו למיטתם לספור כבשים עם כאבים בצלעות מלאי רוטב, עטופים בשמיכה היטב כמו ביף וולינגטון מושקע.

 

[גרפולוג]

אינני נכנס לתוכן
אך אתפעל מהנוסח והסלסולים ותארי הכבוד, אח, ניתן להריח את ריח הלבנדר - פצ'ולי של סידורי הפרחים, ולתלוש פלח של אננס (באין רואים) מסידור הפירות שנתרם לאירוע בחסות "פרי-שטיק - מגשי פירות לכל אירוע" (צריך לשים שלט "נא לא לגעת, שמור לסיום")
ומרוב שצילמתי דינרים כאלה לרוב, יש לי מסקנה אחת:
הדינר נועד לגרום לעשירים טחונים אלה למלא כרסם במיני תרגימה, כיבוד קל, קפה ועוגה, סורבה לימונים עם טרטר סלמון על ברוקסטה, שלוש מנות ראשונות ושבע אחרונות, עד להתפקע.
ורק אז מביאים את המנה העיקרית: ברבורים אבוסים על מצע צלעות כבש ברוטב שחמחם ומבעבע שריחו מתנשא בכל האולם
ובעל המאה כבר התפקע, אין לו מקום אפילו לקיסם שינים, הוא כבר פתח כפתור או שנייים, והשלייקעס צועקים גיוואעלד ונמתחים כמו עירוב מהודר בשיכון חזון איש.
אין מקום.
מה עושה העשיר, מרוקן את הכיס.
בהתחלה רק מטבעות - מצליח ללקק מעט רוטב.
אחר כך שטרות - נוגס ביס קטן בביף הוולינגטון העסיסי.
ולא עוברים דקות עד שמפקיד את כל כספו וממונו אצל המתרים, ובלבד שיוכל לנעוץ את שיניו באנטריקוט המיושן והמשוייש שתוסס במשמניו על צלחת אבירים לנגד עיניו המשתאות.
זה הסוד.

כשעדשת המצלמה פותחת את הפה, הרבה מצבים נראים ונשמעים שונה ממה שהכרנו.
@יואל ארלנגר - כשבעל העדשה כותב את מה שקלטה עין המצלמה, זה נראה תיעוד מרתק, מעט עם מצלמה נסתרת...

ובשעה שעזב אחרון האורחים את האולם, פנו הגבאים המורעבים לרוקן את כיסיהם לתהומות האוברדראפט, למען יוכלו אף הם לשוט עם הסלמון על הברוסקטה ולאכול אננס בצילם של ברבורים, אך לא מצאו אף לא שומשום אחד. ביגון כריסם פרשו למיטתם לספור כבשים עם כאבים בצלעות מלאי רוטב, עטופים בשמיכה היטב כמו ביף וולינגטון מושקע.

השבחה אחר השבחה! זיקוק של מאחורי הקלעים והקלחים והפלחים.
@שיילה הנופך הקולינרי טעים במיוחד!
מחכה לטעום עוד....

 

[עדיאל]

אינני נכנס לתוכן
אך אתפעל מהנוסח והסלסולים ותארי הכבוד, אח, ניתן להריח את ריח הלבנדר - פצ'ולי של סידורי הפרחים, ולתלוש פלח של אננס (באין רואים) מסידור הפירות שנתרם לאירוע בחסות "פרי-שטיק - מגשי פירות לכל אירוע" (צריך לשים שלט "נא לא לגעת, שמור לסיום")
ומרוב שצילמתי דינרים כאלה לרוב, יש לי מסקנה אחת:
הדינר נועד לגרום לעשירים טחונים אלה למלא כרסם במיני תרגימה, כיבוד קל, קפה ועוגה, סורבה לימונים עם טרטר סלמון על ברוקסטה, שלוש מנות ראשונות ושבע אחרונות, עד להתפקע.
ורק אז מביאים את המנה העיקרית: ברבורים אבוסים על מצע צלעות כבש ברוטב שחמחם ומבעבע שריחו מתנשא בכל האולם
ובעל המאה כבר התפקע, אין לו מקום אפילו לקיסם שינים, הוא כבר פתח כפתור או שנייים, והשלייקעס צועקים גיוואעלד ונמתחים כמו עירוב מהודר בשיכון חזון איש.
אין מקום.
מה עושה העשיר, מרוקן את הכיס.
בהתחלה רק מטבעות - מצליח ללקק מעט רוטב.
אחר כך שטרות - נוגס ביס קטן בביף הוולינגטון העסיסי.
ולא עוברים דקות עד שמפקיד את כל כספו וממונו אצל המתרים, ובלבד שיוכל לנעוץ את שיניו באנטריקוט המיושן והמשוייש שתוסס במשמניו על צלחת אבירים לנגד עיניו המשתאות.
זה הסוד.

אוח, יואל, הסגרת את עצמך.
הם חושבים שהזמינו צלם, מישהו, שקט, מסתובב, עושה ת'עבודה שלו, משתדל שלא לבלוט, או שכן. בסוך הארוע מעביר ת'אונקי תמורת הצ'ק ומתאייד מהאופק. חאלס. הסתיימו יחסי הבוס-צלם.
המנכ"ל יעבירנו לאיש היח"צ שישב על כך שבעה נקיים, שינפה את התמונות, פר בנאדם, יבזבז עוד שבוע של ע"מ להתאים לכל אחד מסגרת תמונתית הולמת, ותמונת המסגרת הנצחית עומדת הכן על כן השיגור בנקודת הציון הקרובה.
אבל לא, מתברר שאותו צלם דומם, הוא בעל נפש, רוח ונשמה, חיה ויחידה. הוא נושם, רואה אוכל, נרעב, נחירי אפיו מתגרים, הוא מבין דבר או שנים בקולינריה דינרית מעוצבת ודוחה, נקבוביות החיך ובלוטות הטעם פועלות באופן מוגבר, הוא קולט משהו.
מנהלים, הזהרו.

 

[סופריא - הוצאה לאור]

@עדיאל, סיכנת את עצמך בקטע האחרון!

הלוא דבר ברור הוא, שהאשכול הזה יגיע בשלב מסוים לעיני כל המנהלים והמפיקים. ואז, אויה לנפשך מזעמו של @יואל ארלנגר, אותו יכלה בך על גדיעת ענף מעץ פרנסתו!!

 

[אשר שרבר]

@עדיאל, סיכנת את עצמך בקטע האחרון!

הלוא דבר ברור הוא, שהאשכול הזה יגיע בשלב מסוים לעיני כל המנהלים והמפיקים. ואז, אויה לנפשך מזעמו של @יואל ארלנגר, אותו יכלה בך על גדיעת ענף מעץ פרנסתו!!

הפוך גוטה
המנהלים והמפיקים מחפשים את מי שידע איזה אנטריקוט לצלם, וכמובן את הרגע בו הגביר שבע, צלם שלא יבחין ברגע הקריטי שנפשו של התמכין מלאה, אינו ראוי לתשלום במקרה זה.