דיון בתור אנשי מילים - אתם לא מואסים בהן לפעמים?

[ציורי לשון]

אולי רק אצלי זה קורה;
שדווקא מתוך כל בליל המילים, והיופי וכל מה שהן -
פתאום פתאום מרגישים עד כמה כוחן דל, וכמה הן כלום.
התחושה הזו באה דווקא ממקום שמכיר יותר מדי את המילים, ממקום שמחובר אליהן בכל נימי הנפש.
אבל דווקא בגלל זה - לאחרונה בעיקר, פתאום באה לי תחושה כזו של; יאלה יאלה, מי אתן מילים? בואו בואו מעשים! אין דבר יפה יותר מכם, ואתם מילים...תמשיכו לקשקש. המעשים יעשו את התכל'ס.
ויש כח למילים, בוודאי. ותמיד ידעתי גם את כוחן המוגבל, מוגבל מאד.
אבל עכשיו לידיעה הזו הצטרפה לה גם תוספת הרגשה כזו, הרגשה שבאיזשהו מקום מונעת ממני להמשיך ולכתוב.
מקווה שהצלחתי להסביר את ההרגשה; מחכה לדעותיכם בעניין.
או שאולי עם הרגשות אי אפשר להתדיין...נראה אתכם.

 

[כותב השורות]

אבל עכשיו לידיעה הזו הצטרפה לה גם תוספת הרגשה כזו, הרגשה שבאיזשהו מקום מונעת ממני להמשיך ולכתוב.
מקווה שהצלחתי להסביר את ההרגשה; מחכה לדעותיכם בעניין.

הצלחת להסביר את ההרגשה אך שוב -
עם מילים.
נראה שהמשכת לכתוב גם אחרי ההרגשה שתחלוף בוודאי עם בוא ההשראה הבאה.

 

[REBEKA997]

אכן
תחושה מוכרת וקשה
לי לפחות
מזדהה!

 

[פנינה ריימונד]

את מתכוונת לכתיבת סיפורת?
כי אם את כותבת את המציאות כמות שהיא, אז...?

 

[REBEKA997]

את מתכוונת לכתיבת סיפורת?
כי אם את כותבת את המציאות כמות שהיא, אז...?

גם מציאות נמאסת לפעמים

 

[פנינה ריימונד]

גם מציאות נמאסת לפעמים

אז איך זה מסתדר עם:

ואתם מילים...תמשיכו לקשקש. המעשים יעשו את התכל'ס.

???

 

[Chaya Lea]

הרגשה שבאיזשהו מקום מונעת ממני להמשיך ולכתוב.

מכירה את זה, גם לי זה קורה בתקופה האחרונה שאני לא יודעת מתי היא התחילה. אני מוצאת את עצמי לא מצליחה לכתוב לא כי אני לא יודעת או לא יכולה אלא כי אין לי את זה בהרגשה, מעדיפה לעשות מעשים ולא לכתוב מילים.
לדעתי לא צריך להוציא מילים אם זה לא בא לבד, כשהנפש שלי תצטרך את זה זה יבוא לי...
כמובן שאם מחוייבים למשהו זה אחרת וההרגשה לא באמת מונעת לגמרי את היכולת לכתוב פשוט מרגישים שזה פחות קשור כזה... פחות טבעי (עצם הכתיבה לא דווקא התוצאות).

 

[לוטם]

דווקא לי היתה תקופה שמרוב שהייתי בלחץ של דד-ליין לכתוב ולכתוב,
לא הייתי יכולה לראות מילה כתובה...
אבל לכתוב הייתי חייבת...

 

[עמק]

די מזדהה...
בתור אחד שכותב הרבה, רק כשכתבתי למישהו הרגשתי שעשיתי משהו עם תוכן.
כשכתבתי לעצמי, כשכתבתי סתם שירים או סיפורת פשוטה - הרגשתי רק חדוות יצירה אבל לא עשייה בעלת משמעות.

 

[R.E.Y]

את האמת? לא כל כך הזדהתי.
אם נמאס לי ממילים כנראה אני צריכה לישון

 

[ציורי לשון]

כיף לראות כאן הזדהות, מעודד שאני לא לבד
אגב, ברור שבסופו של דבר ה'ההרגשה' הזו לא תשבית אותי מלכתוב. אבל כרגע זה כן מפריע, חוסם לי משהו.

די מזדהה...
בתור אחד שכותב הרבה, רק כשכתבתי למישהו הרגשתי שעשיתי משהו עם תוכן.
כשכתבתי לעצמי, כשכתבתי סתם שירים או סיפורת פשוטה - הרגשתי רק חדוות יצירה אבל לא עשייה בעלת משמעות.

זו זווית מבט נוספת על אותו עניין שממש נתנה לי נקודה למחשבה.
זה מעצים את השאלה; לגבי מהות העשייה שיש בכתיבה עצמה.

את מתכוונת לכתיבת סיפורת?
כי אם את כותבת את המציאות כמות שהיא, אז...?

בשביל מה כותבים על מציאות כמות שהיא?!...

ואם כבר, זה עוד דיון שהייתי רוצה לפתוח עליו נושא; את כותבת; בעיקר מבחינת האמנות והיצירה והיופי, שזה חלק בפני עצמו. או שמניע אותך בעיקר מסר כלשהו שבעקבותיו את רוצה לכתוב סיפור - (ולא, הוא לא יהפוך לשיעור יהדות ספרותי, ובכלל לא מחייב שזה יהיה מסר יהודי. אם כי לדעתי בתור כותבת חרדית זה בוודאי יפה יותר. בכל אופן זה לא משנה לעצם העניין.) כי אני, שייכת לקבוצה השניה, וזה חלק מהעניין כמדומני, אם לזה התכוונת.