הדיון הוא גם כלכלי. לא כלכלי בעיקרו.
המדינה לא יכולה לטעון כי מוסדות הלימודים נגישים לכלל הילדים אם לחלקם, הימצאות בחלל בית ספרי מסכנת חיים.
לקבוע חוק חינוך חובה ובמקביל שמוסדות הלימוד מהווים סכנה עבור חלק מן הילדים - הוא מצב הזוי, ויש בו פגיעה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. רותי, את מכירה את החוק.
לא מסכימה עם הטיעון הזה.
קחי ילדים עם בעיה במערכת החיסון. אני אישית מכירה כאלו. בגלל טיפולים כימותרפיים, לדוגמה. הם פשוט נשארים בבית חודשים ארוכים. אף אחד לא חושב שאפשר לדרוש מבית הספר חיטוי מסיבי ושכל הילדים ישימו מסיכות פנים ולא יבואו מצוננים, כדי שהילד החולה יוכל לבוא יום יום ללימודים.
כלומר: יש איזה גבול, שעד אליו אפשר לדרוש מהמערכת להתאים את עצמה, וממנו - האחריות עוברת, עם כל הצער והכאב, להורים.
עוד משהו: לכאורה, מספיק שיהיו סייעות רק בזמני האוכל.
הגיל הרך הרי אוכל בזמנים קבועים ומסודרים.
למה הסייעת צריכה לשבת בכיתה בין 11-12.30, למשל, שני שיעורים רצופים?
ובבוקר מ-8:30 עד הפסקת 10?
וחוק חינוך חובה הוא רק מגיל גן חובה. כך שבכל מקרה מדובר על שנתיים - שלוש בלבד (בהנחה שילד בן 8-9 יודע לשמור על עצמו).