מכיר את הכאב הזה היטב,אני מדברת על בחור סטנדרטי מישיבה סטנדרטית עם יחוס סטנדרטי ממשפחה סטנדרטית והכל סטנדרטי לגמרי הסכום הבסיסי הוא לפחות 400,000 ש"ח
לפחות בסביבה שלי, כמובן שיש לפעמים גם פחות אבל הם נדירים ממש ובד"כ עם משהו להתפשר עליו
ועל כל הסטנדרטי הזה אמרה שדכנית לאמא של חברה טובה שלי שאם היא רוצה בחור טוב היא חייבת להעלות את הסכום ל600,000 שוב - בחור טוב, לא פצצה, לא משהוא מיוחד- "בחור טוב"
ולרצות להתחתן עם "בחור טוב" זה לחלוטין לא בשביל רושם
אבל יכול לעודד ולחזק אותך, שגם אשתי שמעה את המשפטים האלו משדכניות, חלקן חברות טובות שלה, ודי נלחצה, אבל אני הייתי משוכנע (ולא בלי בסיס, אלא כי ראיתי מה קורה מסביבי אצל חברים) שבסוף, מי ששומר על שפיות (טוב, הכל יחסי כמובן, אבל לפחות שומר על עצמו ברף התחתון של הפירמידה ולא יוצק עוד שמן למדורה) ד' לא ימנע ממנו את הזיווג ההגון לבתו בגלל כך. (אצל כל אחד זה עם הנתונים של היכולות שלו להתמודד עם עול ההלואות וכו', וכמובן שכדאי להתייעץ בדעת תורה). וב"ה זה עבד, ולא אצל בת אחת.
הייתי יכול לתת עוד כיוונים של רעיונות איפה ואיך לחפש את הדברים האלו, רק שלשם כך צריך להשתמש בהכללות, שכמובן הם לא תמיד נכונות, ואני חושש שהן יציתו פה עוד אש... אז נוותר על זה.
רק משפט אחד שאני כן יכול לומר: אב לבת עם מגבלה ממונית נכנס למרן הגראי"ל ושאל אותו "על מה כדאי להתפשר בשידוכים" - לאור מצבו. תשובת הגראי"ל היתה: "אל תתפשר על שום דבר, רק על ה"מה יאמרו". על זה כדאי להתפשר".
אני יכול לומר שבכל שידוך שעשיתי ויתרתי על איזה "מה יאמרו" מטופש [ולא, לא מסוג הדברים ה"גדולים" כמו לקחת מעדה אחרת או מגזר אחר, שזה לא תמיד רק "מה יאמרו"], שיומים אחרי החתונה אף אחד לא זוכר לא יודע ולא מכיר. מהמהות, לעומת זאת, גם שנים אחרי - ממשיכים להתפעל ולקנא.