סליחה על ההקפצה...
קראתי רק לאחרונה את הספר וזכיתי לחווית קריאה של עונג צרוף.
הספר מקורי, שנון, אפילו גאוני הייתי אומרת.
מושקע הן ברמת התחקיר והן ברמת הכתיבה והמקצועיות הלא מתפשרת.
@בתיה ענה מצפה בדריכות לספר הבא.
נא להוציאו בהקדם,
השוק זקוק נואשות לעוד סיפורת ברמה של הספר המשובח הזה.
ולענין הדיון משנה שהתפתח כאן:
אני חושבת שהסוף משרת את האמירה והמטרה בסיפור.
לי לא צפה ההקבלה לעולם של אלו שאינם בריאים בנפשם,
אלא לחריגויות ושונות חברתית (מבחינת סטטוס) ויכולת הקבלה וההכלה של החברה לשונה.
כדוגמת: רווקים, גרושים, חוזרים בתשובה, ילדים מבית הרוס וכו'.
החברה שלנו, בדומה לעולם החרשים שבספר, ממהרת לשים תוויות והגדרות, ולמנוע את התקדמותם בחיים בשל סטריאוטיפים ישנים ומקובעים.
דוגמאות?
מעדיפה שלא. לא רוצה לכתוב ב"רחל בתך הקטנה" על סיטואציות של יחס לא הולם לבעלי סטטוס חריג.
אולי דוגמה אחת קטנה שלא מבטאת אפליה אלא כורח המציאות:
קראתי בזמנו ראיון עם רווק מבוגר (בסדרה ביתד, למי שזוכר). הוא הציף נקודה מהותית של קושי: כאדם מבוגר, תורני ומלא כישורים, לו הייתי נשוי הייתי יכול להיות מרצה מבוקש, ר"מ בישיבה או נושא משרה תורנית מכל סוג שהיא.
כרווק - חיי תקועים לחלוטין. לא רק מבחינת הקמת משפחה אלא גם מבחינת מיצוי אישי, התקדמות בחיים, השפעה.
לא באתי לדון לגופה של דוגמה, שיתכן שהיא כורח המציאות בעולם התורני.
אך בואו נקביל את זה לעוד תחומים ונושאים.
איך נרגיש אם המחנכת של בתנו נושאת סטטוס חריג? בביקורת הראשונה שיהיה לנו עליה, לא נבקר לגופה של ביקורת, אלא לגופו של אדם: אה, זה בגלל שהיא X... היא לא מבינה כלום בY.
הקרבן של אמי הוא עצום וכואב. והכואב מכל שגם אז לא זכתה לנורמליות ולמיצוי כשרונותיה.
הסוף הזה נותן כווץ' ללב של הקורא, וממילא גורר מחשבה, דיון וניתוח המצב.
לו הסופרת היתה מתפתית לסיום מרפד ומלטף שהופך את אמי לבעלת יכולת מיוחדת, וחסרונה היה הופך להצלחה מסחררת - הספר היה מטלטל אותנו הרבה פחות, ולא מוביל למחשבות ותובנות כמו הסיום העצוב-משהו בו בחרה.