דרוש מידע בעולם חרש

[Ruti Kepler]

והחרשים הטיפשים האלה, במקום להבין שיש לה חוש נוסף, שימושי ומדהים, חושבים שהיא מדמיינת, או משוגעת, וממתגים אותה כשונה.

בעקבות תגובות באישי:
חשוב לי להבהיר שהכינוי 'החרשים הטפשים', לא מדבר על אנשים כבדי שמיעה!
אלא על אנשים שכמתואר בספר, רואים מישהו קצת שונה מהם, ומיד מתייגים אותו כלקוי.

 

[dini pitrkowski]

ממליצה לכולם לראות את הסרט "הקולות שבראשי", צפינו בו בלימודי הפסיכופתולוגיה.

זו הרצאה של מרצה כריזמטית, בעלת תארים גבוהים ומטפלת קלינית כיום שהיא בעצמה סכיזופרנית מטופלת.

מאד מטלטל, וממחיש ומביא לעולם של אלו שלא מבינים במה חטאו ולמה הם מנודים, ומבחינתם הם תקינים לחלוטין, והדחיה שהם מקבלים נחווית ונחרטת לנצח כדחיה פשוטו. ללא שום סיבה.

 

[ציפופו 1]

בעיני זו האלגוריה לעולם הזה, בו פעמים רבות מדי קורה שילד מבריק קצת יותר, או עם חושים מעניינים, הופך למתוייג כשונה.
במקום להבין שיש לו יכולות אדירות, שפשוט לא תואמות למערכת המקובעת והסנילית שלנו.

אחד המשפטים!
הלוואי וכולנו היינו מבינים ככה את הילדים שלנו עם כל הקשיים שלהם. היינו עוזרים להם לצאת מהסטיגמא שהחברה שמה עליהם (קש"ר, היפראקטיביות וכו') ולמצות את היכולות שלהם, למרות הקושי שקיבלו.

 

[y&m]

חשוב לי להבהיר שהכינוי 'החרשים הטפשים', לא מדבר על אנשים כבדי שמיעה!

ברור.
זה האנשים הנורמלים בעולם שלנו...

 

[ליבי קליין]

נכון ולא נכון.
נכון שבמודעות שלנו חולה נפש הוא לא האדם השלם והרגיל.
אבל אין ספק שהמבט עליהם כיום מהול בהרבה פחות חרדה, התנשאות וסלידה.
כשאת קוראת על חולה סכיזופרניה את חושבת אוטומטית על אברך משי כמו אלימלך (זכור שהייתי- @רותי רפפורט )
ואישה בדיכאון אחרי לידה מצטיירת לך כאשה חיננית כמו מינה (זה לא יכול להיות- נעמה) עם ירידה זמנית בתיפקוד.
בחורה עם OCD ממש דומה ל...
והבחור החרדתי מזכיר לנו מאד את...
האנשים הללו פשטו את צורת ה'משוגע' כמו שהיה מקובל מאז ומתמיד, ולבשו צורה של אדם עם רצונות, מחשבות ותחושות כמו כל אחד אחר.
ויש להם גם הפרעה נפשית.

וזה גם מה שניסיתי לעשות בדמות של שאולי מ'אל תסתר' ואילך.
להציג אברך יקר ועדין, בעל משפחה למופת, אבא ובעל,
שהסכיזופרניה בולעת אותו חיים. אותו ואת כל משפחתו.
אבל במעט צלם האנוש שנשאר מתחת למעטה הטירוף הוא נלחם בציפורניים כדי להמשיך להיות אדם. יהודי ירא שמיים, בעל מידות שבנוסף לכל המעלות הנפלאות שלו יש לו גם הפרעה נפשית.
ושגם העולם יראה אותו ככזה.
וזה לא קל. לא לו, ולא לעולם.
אבל לאט לאט כן רואים שינוי. בעזרת השם.

 

[בתיה ענה]

תודה לכל מי שהגיב כאן. תודה @תמר ה.

אני חושבת שהייחודיות של עולם חירש, היא לא רק בשיקוף המלא והחיובי של החריג בחברה. זה קורה בהרבה ספרים וסיפורים, חלקם הגדול עושים את זה ברגישות ראויה לציון.

כאן יש לנו אפשרות ראשונה להזדהות באמת עם החריג. אנחנו עומדים באותו צד של אמי, חריגים בדיוק כמוה לו היינו חיים שם, ונכנסים לתוך עולם שלא יודע מה שאנחנו יודעים. רק שבסיפור שלנו גם אמי עצמה לא יודעת שהיא בסדר ומשתכנעת לאט לאט מהסביבה שהיא בעייתית. יש דברים שאף אחד בספר לא הצליח להבין למה הם קרו. ההסבר גם לא כתוב במפורש, אבל הקורא השומע יכול להבין ולזעוק בלב - למה זה מסבך אותה כל כך.

הרצון העז שמגיע פה לידי ביטוי - שהיא תהיה יותר מכולם ולא פחות, גורם לנו לרצות לטלטל אותה במהלך הסיפור. הוא ההבנה שלנו שהיא לא באמת חריגה, הוא ההזדהות איתה ממקום של שוויון ולא ממבט של רחמים. וזה מה שרציתי ליצור - הם לא המסכנים, החריגים, אלה שצריכים טיפול. הם אנשים בדיוק כמונו, וגם אנחנו היינו בדיוק במקום שלהם אם העולם היה משתנה מעט.

את ההבנה הזו לא רציתי להמיר בנתינת כנפיים לאמי ויכולת לנצח את החריגות. זה רק היה מאפשר לשפוט את כל מי שלא הצליח, בעולם שלנו, להתרומם מעל הקושי, ולהחליט שיש לו בעיה אמיתית. לכן כתבתי מראה מדויקת למה שקורה כאן. היא סבלה מהחריגות שלה, ניסתה להילחם על עצמיותה ונכנעה. היא לא היתה מאושרת ולא באשמתה, כי אנחנו מאושרים מאוד עם השמיעה שלנו. הסביבה ששפטה אותה גרמה לה להרגיש רע. אחרי שהסוף המר לדעתנו הגיע, היה לה טוב.

אנשים אומרים לי: "הספר נגמר עצוב". ואני מהנהנת, כי אני מסכימה במידת מה. אבל אם להתייחס לרגע לחריגויות המוכרות לנו - שילוב מלא של החריג בחברה (גם אם הוא סוג ב') זה סוף נהדר ושמח.

אני חושבת שהיכולת הזו להיכנס למחשבות ולרגשות של האדם החריג, כמו שיש בעולם חירש, ובמקביל להבין ולהרגיש מה עוברת אמא שלה (המייצגת את הסביבה שרוצה לעזור וחסרת כלים והבנה), והאחריות שהיא נדרשת להפעיל עם הדאגה והחשש, מעניקה לנו אפשרות נדירה לראות את החריגות משני הצדדים שלה.

תגובה כמו שלך @תמר ה. מרגשת אותי, כי אני מרגישה שקרה בדיוק מה שרציתי. תמיד חמלת עליהן ועזרת להן. אבל אם נוצקה לך הבנה נוספת במה שעובר עליהן ביומיום, זה אומר שעשיתי משהו.

שוב תודה.

@palm אין לי הרשאות כתיבה בפורום שם, אבל לא נראה לי שיש להשיג את הספר בחו"ל.

 

[nechami21]

כיף להרגע מהנקיונות עם דיון כזה.
לא קראתי את הספר, אך הוא מסקרן אותי מאד ואני מקוה לקרוא בקרוב.
הדיון פה, וכן בתאורים נוספים של הספר באשכולות נוספים העלה אצלי כמה מחשבות-
1. התאור המקוצר של העלילה בספר עולם חירש, הזכיר לי במעט ספר אותו קראתי בילדותי (באנגלית)- the giver "המעניק" שמתאר חברה שביטלה את האפשרות לרגש ולעומק בחיים, וכתוצאה מכך- גם את הכאב. מתואר חברה עם מערכת כללים כביכול אוטופית, המסייעת לאנשים לחיות ללא כאב. גיבור הסיפור מקבל תפקיד ובמסגרתו מסוגל להתחיל לחוות את הרגש והעומק. מתואר הפער בין רגשותיו בעבר (כשלא הרגיש) להווה. והפער בין רגשותיו לעומת תגובת חבריו שאינם מרגישים. והתמודדות עם ההחלטה להמשיך "להרגיש" או לחזור להיות כמו חבריו. בעלילת הספר ניתנת האפשרות להיות כמו כולם, או לא. ואכן יש את חווית המיוחדות (והבדידות) בלהיות שונה מכולם. מסוקרנת לקרוא את הספר שלך@בתיה ענה!
2. לגבי הדיון על סיפורים המתארים מחלות נפשיות- למרות שאני עובדת בתחום בריאות הנפש, אני מתוסכלת מאד מקריאה על מחלות נפש מכמה סיבות: התיאור בסיפור לרוב הינו חי מאד, יורד לפרטים ו"מדמם". עם זאת, בסיפור עצמו יש תמיד רבדים נוספים שלא מתוארים, והרבדים האחרים באמת נותנים תמונה אחרת מהסיפור. אך הקורא שלא חשוף לכל זאת, נותר בעצם עם הכאב וה"דם". מנסה לחשוב על דוגמא, אך אני מרגישה שזה יהיה מסובך מידי לתאר- בשעה זו של הלילה.
לעיתים אני קוראת סיטואציה כואבת, ואומרת לעצמי (מתוך הכרות עם סיטואציות דומות) רגע.. ומה עם X YZ.. שאמור להיות מעורב? איפה הם בתמונה?
יש עובדות בתחום בריאות הנפש שמזדהות?

 

[חוליה בשרשרת]

ממליצה לכולם לראות את הסרט "הקולות שבראשי", צפינו בו בלימודי הפסיכופתולוגיה.

זו הרצאה של מרצה כריזמטית, בעלת תארים גבוהים ומטפלת קלינית כיום שהיא בעצמה סכיזופרנית מטופלת.

מאד מטלטל, וממחיש ומביא לעולם של אלו שלא מבינים במה חטאו ולמה הם מנודים, ומבחינתם הם תקינים לחלוטין, והדחיה שהם מקבלים נחווית ונחרטת לנצח כדחיה פשוטו. ללא שום סיבה.

מעניין אותי מאוד
איך אפשר לצפות בסרט?

 

[גולדי גרוסמן]

עולם חירש.

אבל לדעתי, גם מבחינה ספרותית, הוא היה אמור להוביל למינוף של הילדה, לא לכיבוי של השמיעה שלה.
הייתי לוקחת אותה והופכת אותה לקוסמת אמיתית, נותנת לה מקצוע שתואם את היכולות שלה, מחתנת אותה עם בעל 'שומע' (בעולם החירש, לשמוע זו לקות, אבל שניהם יגלו יחד את הכיף שבדיבור ויחגגו להם בעולם משלהם).

חבל שהסופרת לא התייעצה איתי.
(כלומר, התייעצה, אבל לא הקשיבה! @בתיה ענה)

גם אני קראתי את הספר בנשימה עצורה, וכל כך קיוויתי שהיא תמצא את היתרון שב''לקות'' שלה ותינשא לאדם שומע כמוה.
הספר מדהים ומלא בתובנות מדהימות ופותח צוהר להבין את כל אלו שלא שפר מזלם להיוולד בצד של הרוב.
היה לי כיף לקרוא אותו ובעיקר ללמוד ממנו...

 

[dini pitrkowski]

מעניין אותי מאוד
איך אפשר לצפות בסרט?

תחפשי בגוגל, אני לא ממש יודעת, אבל זה מופיע שם.

 

[bbr]

לא קראתי את הספר, וההערה שלי לא נוגעת ישירות אליו אלא לדיון שנוצר פה.

פעם חשבתי שבדורנו כותבים וקוראים ונחשפים ולומדים לקבל את השונה מאיתנו, וזה דבר נכון ומדהים.
אבל להרגשתי (וזו רק הרגשתי כך שאפשר לחלוק) ככל שאנחנו יותר מקבלים את מי ששונה מאיתנו בצורה יחסית קיצונית, קשה לנו לקבל אנשים שהשונות שלהם היא מזערית לעומתנו.
לדוגמא: פעם היו קוברים ילדי תסמונת דאון או פיגור קל/קשה או אוטיזם ברמות שונות וכדו' וכמובן מקטלגים קשות מחלות נפש והיום יש יותר מקום לקבלת השונה.
אך הרבה יותר קשה לנו לקבל מישהו שיכול להיות הכי קרוב אלינו כמו: בן זוג, הורה, אחות ושכנה שהיא כמעט לגמרי כמונו אל הדעות שלה קצת שונות או הסגנון שלה קצת שונה או שהיא חושבת אחרת מאיתנו.
חבל, אם כבר עובדים ומחדירים לקבל את השונה קבלו גם אנשים שהשונות שלהם היא טיפהלה ממכם ולא דברים קיצוניים...


מקווה שהובנתי
אין לי כוונה לצאת נגד המודעות וקבלת השונה, רק להאיר ולהזכיר ש'ואהבת לרעך כמוך' רלוונטית לכל האנשים כאחד.

 

[ששונית]

@bbr
כל כך נכון.
מזדהה מאוד

 

[לאה#]

ככל שאנחנו יותר מקבלים את מי ששונה מאיתנו בצורה יחסית קיצונית, קשה לנו לקבל אנשים שהשונות שלהם היא מזערית לעומתנו.

אני לא חושבת שיש קשר בין הדברים.
נכון שהתקדמנו בתחום אחד, נכון שיש מה להתקדם עוד בשני התחומים.
אבל למה זה קורה ככל ש?

אולי סתם כך יש יותר אנשים שמשתנים או יותר מגוון של סגנונות (או משמעות רבה יותר לסגנון).
הרבה יותר הגיוני שזו הסיבה שאת מרגישה את חוסר ההכלה כלפי הקרובים לנו, ולא זה שאנחנו מכילים ילדים עם תסמונת דאון.

 

[dini pitrkowski]

לא קראתי את הספר, וההערה שלי לא נוגעת ישירות אליו אלא לדיון שנוצר פה.

פעם חשבתי שבדורנו כותבים וקוראים ונחשפים ולומדים לקבל את השונה מאיתנו, וזה דבר נכון ומדהים.
אבל להרגשתי (וזו רק הרגשתי כך שאפשר לחלוק) ככל שאנחנו יותר מקבלים את מי ששונה מאיתנו בצורה יחסית קיצונית, קשה לנו לקבל אנשים שהשונות שלהם היא מזערית לעומתנו.
לדוגמא: פעם היו קוברים ילדי תסמונת דאון או פיגור קל/קשה או אוטיזם ברמות שונות וכדו' וכמובן מקטלגים קשות מחלות נפש והיום יש יותר מקום לקבלת השונה.
אך הרבה יותר קשה לנו לקבל מישהו שיכול להיות הכי קרוב אלינו כמו: בן זוג, הורה, אחות ושכנה שהיא כמעט לגמרי כמונו אל הדעות שלה קצת שונות או הסגנון שלה קצת שונה או שהיא חושבת אחרת מאיתנו.
חבל, אם כבר עובדים ומחדירים לקבל את השונה קבלו גם אנשים שהשונות שלהם היא טיפהלה ממכם ולא דברים קיצוניים...


מקווה שהובנתי
אין לי כוונה לצאת נגד המודעות וקבלת השונה, רק להאיר ולהזכיר ש'ואהבת לרעך כמוך' רלוונטית לכל האנשים כאחד.

אני לא חושבת שיש קשר בין הדברים.
נכון שהתקדמנו בתחום אחד, נכון שיש מה להתקדם עוד בשני התחומים.
אבל למה זה קורה ככל ש?

אולי סתם כך יש יותר אנשים שמשתנים או יותר מגוון של סגנונות (או משמעות רבה יותר לסגנון).
הרבה יותר הגיוני שזו הסיבה שאת מרגישה את חוסר ההכלה כלפי הקרובים לנו, ולא זה שאנחנו מכילים ילדים עם תסמונת דאון.

זה קורה לדעתי בהתאמה די שווה כי כל ההתפתחות שלנו נעה יחד איתנו על אותו ציר זמן...

ויחד עם זה שנפתחנו להכיר חריגויות ושונות מנורמה, במקביל אנחנו גם נהיים יותר ויותר קהילתיים מתבודדים ומסתגרים וסולדים משונות בדעות ומקובלויות.

אין קשר בין שני המעגלים, אבל שניהם מתפתחים כעת ממש ונעים לכיוון הקיצוני והמוחלט כל תחום במסגרת שלו, עם הזמן שאנחנו חיים בו עכשיו.

 

[bbr]

זה קורה לדעתי בהתאמה די שווה כי כל ההתפתחות שלנו נעה יחד איתנו על אותו ציר זמן...

ויחד עם זה שנפתחנו להכיר חריגויות ושונות מנורמה, במקביל אנחנו גם נהיים יותר ויותר קהילתיים מתבודדים ומסתגרים וסולדים משונות בדעות ומקובלויות.

אין קשר בין שני המעגלים, אבל שניהם מתפתחים כעת ממש ונעים לכיוון הקיצוני והמוחלט כל תחום במסגרת שלו, עם הזמן שאנחנו חיים בו עכשיו.

לדעתי ולפי מה שאני רואה זה לא בהתאמה שווה אלא בהקצנה לצד השני, אבל זה ענין של הסתכלות...

לפני 50 שנה אמא שלי למדה בבית ספר עם כל הסוגים שיש.
לפני 25 שנה אני למדתי בבית ספר עם קצת יותר סינון של סגנונות.
והיום כל זרם קל בחסידות, וכל זרם טיפה שונה אצל הליטאים כבר צריך מוסד משלו, כי הוא לא יכול להכיל את הסוג הקצת שונה.
כך גם בשידוכים ונישואין פחות ופחות מקבלים ונישאים עם סגנונות שונים מאיתנו...

אולי הדברים לא קשורים אחד בשני אבל בהסתכלות שלי ככל שנתחזק בלקבל את השונה היצר לא ישקוט על שמריו ויגרום שלא נקבל ונכיל את מי שטיפהלה שונה מאיתנו...

 

[dini pitrkowski]

ככל שנתחזק בלקבל את השונה היצר לא ישקוט על שמריו ויגרום שלא נקבל ונכיל את מי שטיפהלה שונה מאיתנו...

הבנתי עכשיו את הקו שלך ומתחברת לרעיון בהחלט.

 

[Z.A.]

זה שאנחנו מעבירות את החיים במוסדות הלימוד בנבדלות ונפרדות מכל מי שרק שונה מהמפלגה שלנו, ומותאמת בדיוק להשקפות הרוחניות שלנו. לא אומר שאנחנו לא נפגשים אם אנשים שונים באופי ובתכונות נפש.
זה רק מצמצם את היכולת הנפשית והרגשית שלנו לקלוט ולדעת ולהרגיש שיש שונה מאיתו אך הוא מקסים וטוב ומושלם לא פחות מאיתנו, ובלי קשר אלינו.

 

[נחמי פורתא]

מעבירה לכאן את מה שכתבתי בפורום הסמוך (קהילת סופרים מקצועיים ועיתונאים) לפני מס' ימים -
דומה מאד למה ש @bbr כתבה:

בעולם שלנו כיום, יש כבר מודעות חזקה לאלה שממש שונים מאתנו - בשונה מלפני דור או שניים, שאז גם התקשו להכיל תסמונת דאון, פיגור וכו', היום את אלה כבר הצליחו להכניס ל"סל הציבורי" ונדיר למצוא אנשים שלא יכילו את השוני שלהם, רוב האנשים היום יודעים להתייחס אליהם יפה ולתת להם הרגשה טובה.
אבל עדיין, אנחנו מאד מתקשים להכיל את אלה שהם לא לגמרי שונים, אבל גם לא סטנדרטיים....

את הילד החמוד והיצירתי, שהוא ב"ה תודה לקל לא נולד עם פיגור, לא נולד שונה, אבל בעצם... כן נולד שונה, יש לו חשיבה מעניינת, יש לו דימיון פורה והוא לא ממש בנוי לשבת וללמוד 12 שעות ביממה, לנגן ולצייר הוא דווקא יודע מצויין, הוא מרגיש דברים בצורה אחרת וסוערת... הוא פחות בנוי למסגרת מרובעת ונוקשה - כי הוא כולו רגש ולב שאי אפשר לצמצם ולכבות...
ולכן הוא ממש נחשב כ"כוכב" וכ"טיפוס" שלא מהעולם הזה,

ואז הוא מתחיל מסכת של אבחונים, אבחון קש"ר (כי למה הוא קם לבדוק את הציפור בחלון באמצע השיעור?) אבחון תקשורת - (שמתם לב שהוא לא מתקשר בסגנון של ילד רגיל בגילו? - ברור... כי הוא גם ממש לא מרגיש דברים כמו ילד רגיל בגילו)
ומשלא מוצאים שום בעיה להדביק עליו, מנסים בכח לדחוס אותו למסגרת מקבעת כלשהיא, כדי שכבר סוף סוף יהיה "כמו כולם"...

ואעז לומר, שבציבור שלנו, הבעיה הזאת קיימת יותר מאשר במקומות אחרים בגלל המון סיבות שלא כאן המקום לפרטן, ולכן אני כ"כ שמחה שהגיעה אחת וסוף סוף הרימה את הכפפה ואמרה/כתבה:בואו נדבר על המיוחדים האלה שלא ממש מסתדרים אצלינו....

 

[חני בנני]

בעולם שלנו כיום, יש כבר מודעות חזקה לאלה שממש שונים מאתנו - בשונה מלפני דור או שניים, שאז גם התקשו להכיל תסמונת דאון, פיגור וכו', היום את אלה כבר הצליחו להכניס ל"סל הציבורי" ונדיר למצוא אנשים שלא יכילו את השוני שלהם, רוב האנשים היום יודעים להתייחס אליהם יפה ולתת להם הרגשה טובה.

כנראה שאת לא מכירה מקרוב,
ברור שיש התקדמות מאד יפה מפעם,
אבל עדיין-
"נדיר למצוא אנשים שלא מכילים את השני"- רחוק מאד מאד מאד מהמציאות,
ואני אומרת את זה ממה שקורה אצלי, ולא רק,
אני מכירה מאות אמהות לילדי תסמונת דאון בכל הארץ ומכל המגזרים,
והדרך עוד ארוכהההההההההה.

 

[נחמי פורתא]

כנראה שאת לא מכירה מקרוב,
ברור שיש התקדמות מאד יפה מפעם,
אבל עדיין-
"נדיר למצוא אנשים שלא מכילים את השני"- רחוק מאד מאד מאד מהמציאות,
ואני אומרת את זה ממה שקורה אצלי, ולא רק,
אני מכירה מאות אמהות לילדי תסמונת דאון בכל הארץ ומכל המגזרים,
והדרך עוד ארוכהההההההההה.

עצוב מאד מאד לשמוע

ואני כבר חשבתי שיש תחום אחד שכן התקדמנו בו