הנושאים החמים
הנושאים החמים
כל מי שנכנס אל הסלון הישן לא יכל להתעלם מהריח, ריח חריף-חמוץ של גרביים משומשות סופית.
רוב כיסאות הכתר המפוזרים בחדר היו מלאים אך למזלי נשאר אחד פנוי מול שלוימה שבעיקר אותו הגעתי לנחם. הריח שיגע אותי ולא רק אותי, ראיתי עוד שזעים באי-נוחות, חסרי הטקט שבקהל המנחמים עיוותו מדי פעם את אפם בכמין נשימות עם סימן שאלה בסופן ופזלו קלות אל מקור הריח.
מהר מאוד זיהיתי גם אני את המקור, ברוך – האח הרווק המסכן, היתום האמתי היחיד שיושב כאן. הוא ישב בצד, מכונס בתוך עצמו ולא דיבר. הוא גירד בזקנו המאפיר במבוכה ונמנע מלהישיר מבט אל המנחמים. לרגע הסתפקתי אם זקנו אפור מהתיישנות או אולי משאריות משחת שיניים, הברחתי את המחשבה מהראש, זה לא יפה, בית אבלים פה.
הרגשתי לא בסדר להתעסק בשטות כמו ריח רע וניסיתי להטות אוזן לסיפורים והזיכרונות היפים שסיפר האח השלישי. הפליא אותי איך האבלים עצמם מסוגלים להריח מבוקר עד ערב ריח כל כך נורא. חוויתי בימי חיי ריחות של גרביים אבל הריח הזה היה ריח קיצוני וחזק.
הסתפקתי האם ברוך עצמו מריח את מה כולם מריחים, כי אם כן זה ודאי מוסיף לו מסכנות על מסכנותו, בדרך כלל תקף כאן הכלל שאין אדם רואה נגעי עצמו ובאורח פלא לובש הגרביים הבעייתיות חסין מהריח שהן מפיצות. תהיתי אם האחים התרגלו לריח או שהם סובלים בדומייה.
לא זכרתי מה ההלכה לגבי כיבוס בגדים לאבלים, האם זה כמו תשעת הימים או לא, בכל מקרה גם אם אסור להם להחליף גרביים, לא נתקלתי מעולם בבית אבלים שהדיף ריח מהסוג הזה. בלי משים השפלתי עיניים אל רגליו של ברוך שהיו נעוצות בצמד נעלי-בית איקס משנות התשעים, החורים הציצו היטב מבעדן. ניסיתי לחשוב על שידוך בשבילו אבל עצרתי, זה לא מתאים רגע אחרי השבעה.
גערתי בעצמי על רדידות המחשבות שעוברות בראשי, נכון שלא מדובר בטרגדיה וסך הכול הנפטר עבר את השבעים, מצד שני הוא יכל להישאר כאן עוד עשר עשרים שנה בלי שום בעיה, וברוך שישאר מעכשיו בודד, אפילו מי שיכבס לו גרביים לא נשאר.
ביקשתי ממישהו שיעביר את הרוגלעך, הוא הגיש לי אותם ותהה בקול נמוך האם מותר לברך כאן, יהודי שישב עם משניות בצד שמע את ההערה וסגר גם הוא את הספר. החלטתי שישבתי מספיק זמן ומותר לי כבר לקום לנחם ולברוח מהריח המבחיל הזה, עם כל הרחמים והחמלה שיש לי על ברוך.
ופתאום ראיתי אותו, יושב שורה לפני, מאזין בנחמדות לסיפורים ומוסיף גם משלו, אבא שלו למד אתו בישיבה קטנה, הוא ליטף את סנטרו המזוקן באחוות מנחמים. מתחת לכיסא הסתתר זוג נעליים ורגל אחת שלו גירדה את השנייה במרץ, הגרביים שלו היו נטולות מכל חור.
הושטתי בזהירות רגל ארוכה ובעטתי בנעל אחת עד לסוף שורת הכיסאות.
רוב כיסאות הכתר המפוזרים בחדר היו מלאים אך למזלי נשאר אחד פנוי מול שלוימה שבעיקר אותו הגעתי לנחם. הריח שיגע אותי ולא רק אותי, ראיתי עוד שזעים באי-נוחות, חסרי הטקט שבקהל המנחמים עיוותו מדי פעם את אפם בכמין נשימות עם סימן שאלה בסופן ופזלו קלות אל מקור הריח.
מהר מאוד זיהיתי גם אני את המקור, ברוך – האח הרווק המסכן, היתום האמתי היחיד שיושב כאן. הוא ישב בצד, מכונס בתוך עצמו ולא דיבר. הוא גירד בזקנו המאפיר במבוכה ונמנע מלהישיר מבט אל המנחמים. לרגע הסתפקתי אם זקנו אפור מהתיישנות או אולי משאריות משחת שיניים, הברחתי את המחשבה מהראש, זה לא יפה, בית אבלים פה.
הרגשתי לא בסדר להתעסק בשטות כמו ריח רע וניסיתי להטות אוזן לסיפורים והזיכרונות היפים שסיפר האח השלישי. הפליא אותי איך האבלים עצמם מסוגלים להריח מבוקר עד ערב ריח כל כך נורא. חוויתי בימי חיי ריחות של גרביים אבל הריח הזה היה ריח קיצוני וחזק.
הסתפקתי האם ברוך עצמו מריח את מה כולם מריחים, כי אם כן זה ודאי מוסיף לו מסכנות על מסכנותו, בדרך כלל תקף כאן הכלל שאין אדם רואה נגעי עצמו ובאורח פלא לובש הגרביים הבעייתיות חסין מהריח שהן מפיצות. תהיתי אם האחים התרגלו לריח או שהם סובלים בדומייה.
לא זכרתי מה ההלכה לגבי כיבוס בגדים לאבלים, האם זה כמו תשעת הימים או לא, בכל מקרה גם אם אסור להם להחליף גרביים, לא נתקלתי מעולם בבית אבלים שהדיף ריח מהסוג הזה. בלי משים השפלתי עיניים אל רגליו של ברוך שהיו נעוצות בצמד נעלי-בית איקס משנות התשעים, החורים הציצו היטב מבעדן. ניסיתי לחשוב על שידוך בשבילו אבל עצרתי, זה לא מתאים רגע אחרי השבעה.
גערתי בעצמי על רדידות המחשבות שעוברות בראשי, נכון שלא מדובר בטרגדיה וסך הכול הנפטר עבר את השבעים, מצד שני הוא יכל להישאר כאן עוד עשר עשרים שנה בלי שום בעיה, וברוך שישאר מעכשיו בודד, אפילו מי שיכבס לו גרביים לא נשאר.
ביקשתי ממישהו שיעביר את הרוגלעך, הוא הגיש לי אותם ותהה בקול נמוך האם מותר לברך כאן, יהודי שישב עם משניות בצד שמע את ההערה וסגר גם הוא את הספר. החלטתי שישבתי מספיק זמן ומותר לי כבר לקום לנחם ולברוח מהריח המבחיל הזה, עם כל הרחמים והחמלה שיש לי על ברוך.
ופתאום ראיתי אותו, יושב שורה לפני, מאזין בנחמדות לסיפורים ומוסיף גם משלו, אבא שלו למד אתו בישיבה קטנה, הוא ליטף את סנטרו המזוקן באחוות מנחמים. מתחת לכיסא הסתתר זוג נעליים ורגל אחת שלו גירדה את השנייה במרץ, הגרביים שלו היו נטולות מכל חור.
הושטתי בזהירות רגל ארוכה ובעטתי בנעל אחת עד לסוף שורת הכיסאות.
