בס"ד
במחילה, יש כאן שגיאה בהבנת המציאות.
בעבר גרו אבותינו בד"כ בכפרים או בעיירות קטנות, שם היתה מסגרת קהילתית שכל אחד השתייך אליה באופן אוטומטי, והרב והדיין היו נותנים עיניהם וליבם להתנהלותם ולצרכיהם הגשמיים והרוחניים של כל בני הקהילה. מסגרת זו שמרה על כל השייכים אליה שיחיו כ'יהודים טובים'. (בקארלין מספרים שהיה פעם חסיד שנקלע לנסיון קשה מאוד ולא הצליח לעורר בעצמו יראת אלוקים ולדחות את יצרו, הוא גם הבין שלאחר שיחטא לא יוכל להגיע עוד אל הרבי וגם זה לא הועיל לנצח את היצר, עד שהתבונן ששוב לא יוכל להתוועד עם החבריא וזה היה השיקול שהכריע וסייע לו להמנע מהעברה. שמע ע"כ הרבי ה'בית אהרן' זי"ע ואמר "די קאמפאניע איז שטערקער פון די רבי און אפילו פון כביכול" ... [- כוחה של החבורה חזק יותר מכוחו של הרבי ואפילו מכוחו של הקב"ה ...], ובמידת מה אלו הם בעצם דבריו של ר' יוחנן בן זכאי לתלמידיו "הלואי שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם".)
אולם היו רבים וטובים שלא הסתפקו במינימום זה והם חיפשו דרך להתעלות עוד בעבודת השם והם נדדו וביקשו רבי שידריכם במעלות החסידות, וכשמצאו דבקו בו וזכו להתעלות לדרגת 'חסידים ואנשי מעשה, עובדי השם'.
כיום המסגרת הקהילתית הנ"ל כמעט שאינה קיימת, אך ב"ה שהמסגרת החסידית ממלאת את מקומה, ונוצרת את המסתופפים בצילה שיהיו לכה"פ 'יהודים טובים' (ולאו מילתא זוטרתא היא בזמנים קשים כשלנו). מסיבה זו יש להשגיח מאוד על ההשתייכות הזו ואף לשלם עליה (לפעמים בכסף ולפעמים גם בבליעת צפרדעים שונות), וזה שוה מאוד ומוכיח את עצמו לאורך שנים.
[במשך שנים רבות לא הבנתי מדוע האדמו"ר שלנו מבקש שוב ושוב שכל אחד יקבע מקום לתפילתו ותורתו דוקא בשטיבל החסידי ומה איכפת לו שיעשו זאת בבית הכנסת השכונתי (הרי איני חושד שמטרת האדמו"ר היא רק לחזק את בסיס המפלגה ...). רק לאחרונה נפל לי האסימון: מי שרגיל להגיע למנין ולשיעור בשטיבל המוכר ויחסיר מספר ימים מיד יהיה מי שיברר אודותיו איזו בעיה רוחנית או גשמית קרתה לו ואיש לרעהו יאמר חזק, אבל אם הוא מתפלל ולומד בבית כנסת כללי וחלילה הוא יקלע לבעיות גשמיות או שיקרה לו רפיון רוחני לא יהיה מי שישים לב אליו ויתמוך בו ויעמידו על דרך המלך.]
לעומת זאת, כיום מעטים מאוד הם אלו שנפשם אינה שוקטה בזאת והיא משתוקקת באמת לעוד אש של אהבה ויראה, ומתוך מעטים אלו יש בודדים ממש שגם ניסו למצוא את האש בתוך המסגרת החסידית שהם שייכים אליה ולא מצאוה עד שהוכרחו לקרוע את עצמם (ונשותיהם ובניהם ובנותיהם ונכדיהם) ולחפש לעצמם מקום נעלה יותר שבו יצליחו להתעלות בעבודת השם. אכן יש הרבה שנדדו ממסגרת למסגרת, אך רק יחידים מהם עשו מחמת בקשת האמת לאמיתה, ואילו רוב האחרים עשו זאת מסיבות אחרות שונות ומשונות. המציאות גם הראתה שרבים מהנודדים הללו לא מצאו לעצמם מקומות טובים יותר, וחלקם הגדול 'אכלו' זאת אצל צאצאיהם שהגיעו למחוזות רחוקים ונמוכים מאלו שהם קיוו להגיע.
כמובן, אין כאן רק שחור ולבן ואין בזה גזירות מוחלטות, אך באופן כללי המסקנה הנכונה לרוב רובם של האנשים היא שיש לשמור מכל משמר על ההשתייכות למסגרת הקהילתית, וכך גדולים הם הסיכויים שאנו וצאצאינו נהיה לכל הפחות 'יהודים טובים'.
גם למי שאינו מסתפק בסטנדרט והוא שואף באמת לגדולות עדיין אין צורך (בד"כ) וממש לא מומלץ להתנתק ממכורתו. נקח לדוגמא חסיד גור שכבר הגה בשפת אמת וניסה גם לינוק הרבה מזקני החסידים ובכ"ז לא מצא מנוח לנפשו עד ששמע שיחות של אחד ממשפיעי חב"ד או ברסלב ושם דוקא ראה אור ושמחה וחיות, מדוע לו לפרוש מהמסגרת הטובה לו ולמשפחתו (אע"פ שכרגע הוא לא רואה זאת בבירור) ולבקש לו מסגרת חדשה לגמרי שיתכן שתועיל יותר אך גם אפשר שבסוף היא תאכזב או שאולי בשבילו זה יהיה טוב מאוד אבל לילדים שלו לא כל כך (סביר שהוא לא יוכל לנהוג בעצמו כמו שעשה א"ג ... והוא עלול למצוא עצמו קרח מכאן ומכאן)? במקום זאת מוטב לו להשאר בתוך גור וליהנות מהמעלות המרובות ברוחניות ובגשמיות שמסגרת זו נותנת, ולצד זאת יהגה בצינעא (יחסית) בתורת חב"ד או ברסלב ויקשיב לשיחות אלו, ואולי באמת יזכה לעלות במעלות האהבה והיראה והחסידות, וטוב לו ולזרעו בזה ובבא.
הדברים נכתבו בקיצור ממש, ותן לחכם ויחכם עוד (ואין חכם כבעל הנסיון).
נ"ב, עוד תובנות חשובות מאוד לענין זה כדאי לקרוא בספרים 'מסומן' (שנכתב ע"י מ' קינן ור' קפלר וא' קוין) ו'ימים ללא תכלת'.