הנושאים החמים
הנושאים החמים
לאחר שכתבתי ביקורות על איסתרק ומהללאל שטבעו בתהום נשיה עם מחיקת האשכול ההוא.
להלן ביקורת על יוזבד.
להסיר לזות שפתיים על התלהבות יתירה
, לא קניתי את הספרים ועדיין לא זכיתי לחשוב על כך והנה זכיתי באורחת שבאה עם שני הספרים גם יחד... מסקנה, גדולה הכנסת אורחים
נתחיל במה שטוב.
העלילה ממשיכה באותו עולם מוכר ואהוד של ממלכת כוזר, הדמויות מאופיינות כמו שצריך, ועייפות מ-7 שנות מאבק.
הפעם המסר העיקרי הוא: שכרון הכח, המסכות שהוא לובש והבלמים לעוצרו.
האהבתי מאד את המסר האקטואלי מאד גם לימינו אנו, המדבר על כך שישנם מצבים בהם הימנעות משיתוף/ התייעצות עם בן הזוג/ גדול בתורה/ בתירוצים של אי הפרעתו מלימודו הקדוש (או במצבים אחרים מפרישותו העילאית) אינם אלא כסות להחזקת הכח והעצמה חזק בידיים קרוב ללב...
העלילה דינמית, מכילה אירועים המתפרשים בכפל משמעות ונותנים את הערך המוסף והמסרים משתדלים להיטמע בעלילה.
יוסף דיאלידן מתעלה לדרגת שגעון גדלות מוחלט יחד עם פרנוית רדיפה הגורמת לו לחשוד כבר בקרובים אליו ביותר. מציאותי ביותר, תמהני רק על מטריאס שטרם מצא את ההזדמנות להתנקש בו.
שלוואן וליאה הקימו בית יפה בישראל והמיזוג ביניהם בו כל אחד הושפע קצת מהשני חמוד וחינני.
מה פחות טוב לענ"ד,
בספרים הקודמים היתה עלילה ראשית אחת, גיבור ראשי אחד וכל השאר היו נספחים.
בספר זה העלילה מורכבת מהסתעפויות הסתעפויות ללא ציר ראשי, למרות שכולן עוסקות פחות או יותר מול אותם אירועים. יוזבד הוא דמות משנית למדי לפחות מול שלוואן המבצע בחירות מהותיות יותר.
יש משהו שטחי וקטנוני שנזרק בחלק מהדמויות שאהבנו בעבר, איני יודעת אם זה משום שאנחנו עייפנו, הם עייפו, או הסופרת...
פחות אהבתי שמנרם ה"תלמיד חכם", השקול, העדיף מנביא, מניח לאשתו ולגיסו לסובבו על האצבע הקטנה מה שמניח את לומדי התורה כנאיבים המאפשרים לסובב אותם בכחש.
יותר מידי הפי אנד, יותר מידי אנשים מתו סיימו את תפקידים לרווחת הכוזרים, אחרים הסתדרו והובנו, התסיסה נרגעה באופן חלק מאד.
יותר, יותר מידי חזר על עצמו הביטוי, שמנוני, שמנונית, שמנוניות, וכו'...
והגיע הזמן למפה! מפת האזור, תרשימי תקריב של האזורים השונים, סכמות של הארמונות, ועוד אמצעים ויזואלים שיעזרו לנו למצוא סדר בשושנת הרוחות, כיווני ההרים, הערים, הנהרות והדרכים.
עד כאן לבינתיים. אם טרם קראתם, מקווה שלא הרסתי לכם, בכל אופן השתדלתי לא לגלות ממש...
להלן ביקורת על יוזבד.
להסיר לזות שפתיים על התלהבות יתירה
, לא קניתי את הספרים ועדיין לא זכיתי לחשוב על כך והנה זכיתי באורחת שבאה עם שני הספרים גם יחד... מסקנה, גדולה הכנסת אורחיםנתחיל במה שטוב.
העלילה ממשיכה באותו עולם מוכר ואהוד של ממלכת כוזר, הדמויות מאופיינות כמו שצריך, ועייפות מ-7 שנות מאבק.
הפעם המסר העיקרי הוא: שכרון הכח, המסכות שהוא לובש והבלמים לעוצרו.
האהבתי מאד את המסר האקטואלי מאד גם לימינו אנו, המדבר על כך שישנם מצבים בהם הימנעות משיתוף/ התייעצות עם בן הזוג/ גדול בתורה/ בתירוצים של אי הפרעתו מלימודו הקדוש (או במצבים אחרים מפרישותו העילאית) אינם אלא כסות להחזקת הכח והעצמה חזק בידיים קרוב ללב...
העלילה דינמית, מכילה אירועים המתפרשים בכפל משמעות ונותנים את הערך המוסף והמסרים משתדלים להיטמע בעלילה.
יוסף דיאלידן מתעלה לדרגת שגעון גדלות מוחלט יחד עם פרנוית רדיפה הגורמת לו לחשוד כבר בקרובים אליו ביותר. מציאותי ביותר, תמהני רק על מטריאס שטרם מצא את ההזדמנות להתנקש בו.
שלוואן וליאה הקימו בית יפה בישראל והמיזוג ביניהם בו כל אחד הושפע קצת מהשני חמוד וחינני.
מה פחות טוב לענ"ד,
בספרים הקודמים היתה עלילה ראשית אחת, גיבור ראשי אחד וכל השאר היו נספחים.
בספר זה העלילה מורכבת מהסתעפויות הסתעפויות ללא ציר ראשי, למרות שכולן עוסקות פחות או יותר מול אותם אירועים. יוזבד הוא דמות משנית למדי לפחות מול שלוואן המבצע בחירות מהותיות יותר.
יש משהו שטחי וקטנוני שנזרק בחלק מהדמויות שאהבנו בעבר, איני יודעת אם זה משום שאנחנו עייפנו, הם עייפו, או הסופרת...
פחות אהבתי שמנרם ה"תלמיד חכם", השקול, העדיף מנביא, מניח לאשתו ולגיסו לסובבו על האצבע הקטנה מה שמניח את לומדי התורה כנאיבים המאפשרים לסובב אותם בכחש.
יותר מידי הפי אנד, יותר מידי אנשים מתו סיימו את תפקידים לרווחת הכוזרים, אחרים הסתדרו והובנו, התסיסה נרגעה באופן חלק מאד.
יותר, יותר מידי חזר על עצמו הביטוי, שמנוני, שמנונית, שמנוניות, וכו'...
והגיע הזמן למפה! מפת האזור, תרשימי תקריב של האזורים השונים, סכמות של הארמונות, ועוד אמצעים ויזואלים שיעזרו לנו למצוא סדר בשושנת הרוחות, כיווני ההרים, הערים, הנהרות והדרכים.
עד כאן לבינתיים. אם טרם קראתם, מקווה שלא הרסתי לכם, בכל אופן השתדלתי לא לגלות ממש...
