חדשים לבקרים אנו פותחים את העיתונים, ומבין דפיהם שבה בוקעת ועולה בקשה אחידה, לנצל את הימים שאנו בעיצומם לחשיבה מחודשת, ולא לשוב על הטעויות שהיו מנת חלקנו לפני שהעולם נקלע לסחרור בו הוא כיום.
רבים כל כך מבינים שהמצב הנוכחי אינו טוב. אין כאן שמחה, אין כאן אווירה, יש לחץ חברתי, חובות, ובתווך נישא לו עוד זוג. אבל השינוי עדיין לא נוצר, ורבים נוספים טוענים שהוא גם בלתי אפשרי. האומנם? האם נצא ידי חובתנו באמירה בעלמא, ונמשיך כאילו כלום לא קרה או נודע?
***
כדי לפענח את העניין בתקווה לצאת לדרך חדשה, ניכנס לסקירה היסטורית קצרה, שתגלה מהיכן נפלה עלינו הגזירה הנוכחית.
לפני כחמישים שישים שנה, היינו כולנו משפחות קטנות, אודים מוצלים מאש. לאחר החורבן הנורא שעברה יהדות אירופה, התקבצו כאן אחד מעיר ושניים ממשפחה, ולכן שמחה משפחתית היתה ממש כזו - עת רקוד אשר איפשר משפחה המצומצמת להתאסף יחד ולשמוח יחדיו בשמחה אמיתית, מתוך הודאה להשי"ת על שנשאר מישהו מהמשפחה שעוד ניתן להזמין...
לצד בני המשפחה הקרובה והרחוקה - עד כמה שהיו כאלה, הוזמנו כמובן כל הקהילה. מכל מעגלי הקירבה גם יחד נאספו ובאו כמה עשרות ידידים קרובים, אשר כולם נחשבו לידידים מהמעגל הראשון. כל מי שיביט על תמונות מחתונות הימים ההם, יראה כמה עשרות אנשים, שכולם קשורים באמת לזוג הצעיר או למחותנים, ואלה הופיעו לשמחה וגם שמחו בה באמת.
ואז המשפחות והקהילות החלו לגדול בליעה"ר, אבל איש לא קם ואמר די. אם היה לנו טוב בהזמנת הקרובים ביותר - הבה נמשיך בכך, גם אם המשפחה כבר גדלה וכן מעגלי הידידים. העולם כמנהגו המשיך לנהוג, המשפחות והקהילות גדלו, וכולם המשיכו להיות מוזמנים...
***
כך הגענו למצב הנוכחי. במקום 'היימישע שמחה' - שמחה אישית-משפחתית נעימה, הפכו השמחות לחלון ראווה אשר כל מחותן נדרש להראות את יקר תפארת גדולתו. הטעות גדלה למימדים מבהילים, אנשים חוששים שהם נמדדים לפי כמות אורחיהם בשמחתם, וכך יש מי שמגיעים כדי למלא את האולם, רבים באים כי אין ברירה, אחרים טורחים כי קיבלו הזמנה, וה'היימישע שמחה' - אבדה לה בין המוני האורחים המיותרים...
קשה כשאול להודות בטעות, בטח בטעות אותה טיפחנו עשרות בשנים, ושילמנו עליה במיטב כספנו. קשה להודות שחצי מהעיסוק בהכנת החתונה סובב סביב ה'חלון ראווה', איך ייראו המחותנים ובני משפחותיהם, כמה אורחים יהיו להם וכיצד תיראה החתונה. עצוב להביט בראי ולראות כמה הטעות המפלצתית הזו הופכת למערבולת שקוברת תחתיה מחותנים לרוב.
ואז, תוך כדי מהומת עולם סביב נגיף קטנטן, סופגת הטעות הזו מהלומה איתנה. פתאום מתברר, כי חתונה תהא שמחה שבעתיים כשישתתפו בה רק הקרובים באמת. פתאום מסתבר, ששמחה משפחתית תהא שמחה רק אם היא תהיה משפחתית, באמת - עם המשפחה והידידים הקרובים בלבד.
לפתע אנו מבינים, עד כמה כל הטירחה והיגיעה, האורחים המיותרים והבלגן מסביב, לא רק שלא העניקו לנו שמחה - אלא נטלו אותה, ביטלו אותה, טחנו אותה עד דק. פתאום אנו קולטים ששמחת חתן וכלה אמיתית אינה דורשת המון עם רועש, אדרבה:
אנו מתפללים ומברכים 'שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם'. בחתונה הראשונה בעולם השתתפו בני הזוג, והקדוש ברוך הוא. זהו. שמחה אמיתית, פנימית, בוערת, היא בציבור קטן, רק הקרובים ביותר...
***
עד כאן עוסקות שורות אלה בשמחה האמיתית, שאין מה לומר - אבל החתונות של זמננו הרגו את השמחה, והוסיפו ווידוא הריגה עם כל אורח מיותר נוסף.
עכשיו נוסיף מילה על הפן הכלכלי: כבר התבטא אחד ממשמחי הלבבות, כי משרד הבריאות טוען שתוחלת החיים בבני ברק היא 82.5 שנים. אבל אם ישאלו את משרד האוצר - הוא יחתוך את המספר הזה בחצי, כי בגיל 41 בערך הופכים האנשים ל'חשובים כמת'...
מוריי ורבותיי! איזו הצדקה יש לקחת אנשים בשיא פריחתם, בגילאי 40-50, ולהקריס את ליבם ושלוות נפשם תחת נטל החובות עבור דברים מיותרים שלא הניבו שמחה? מה התירוץ אותו נענה ליום הדין, כשישאלו אותנו 'איך נתתם למחצית מבני העם היהודי לשעבד מחצית משנות חייו לגלגולי חובות?
הבה ניזכר, כי טרם ימי 'ערבים' התבשרנו מדי תקופה על יהודי לא מבוגר שנפטר כתוצאה מהתקפי לב או מחלות קשות. האסונות הללו מוסיפים ונמשכים ל"ע, אומנם פחות שומעים עליהם - אבל הם קיימים. ין מי מאיתנו יודע עד מה ולמה באות צרות שכאלה, ובכל זאת:
מה הופך את המערכת החיסונית למוחלשת כל כך? מה יוצר את הלחץ הנורא שעולה בדיני נפשות? מה מביא על יהודים לא מבוגרים התקפי לב, שבצים מוחיים ושאר מרעין בישין?
כל רופא מתחיל יענה: לחץ. לחץ. לחץ. כלומר, אם חשבנו שהעניין עוסק בדיני ממונות - קא משמע לן שבדיני נפשות הכתוב מדבר. וכמה ביטלנו תורה, תפילה בציבור, שריפת חמץ ועוד ועוד - בשל החשש לנפשות. האם נוכל להמשיך במתכונת החתונות הנוכחית שעולה בוודאי בדיני נפשות, ולומר 'ידינו לא שפכו את הדם הזה'?
***
אני טרם אכלה לדבר, אסיים בסיפור שסיפר לי ידיד אישי, שנחשב מבוסס כלכלית: בחתונה הראשונה שערך לבנו יקירו, היו לו חסכונות והוא חש כבעל בעמיו, הזמין אולם מפואר, זמר נודע, ותזמורת נחשבת.
דא עקא, שבליל החתונה, לא מצא את מקומו באולם: כל תלמידי הישיבה בה לומד בנו הגיעו, איזה בחור יוותר על 'בר' כזה מפואר עם הופעה בחינם. ואם לא די בזאת, הוא גילה לא מעט בחורים מישיבות סמוכות לאולם, שגם הם באו, אכלו שתו ונהנו, והמחותן האומלל נותר ללא רגעי השמחה בהם השקיע כה הרבה...
אז מה עושים למעשה?
ראשית מפנימים שזו טעות. טעות, טעות, טעות. זו טעות שנהגתה בתום לב, יש לה היסטוריה, אבל היא יוצרת היסטריה. ולכן היא טעות.
ובאותה מידה: טעות לעולם חוזרת. תמיד אפשר לתפוס את הראש ולזעוק קול גדול 'עד כאן'. די כבר עם החתונות ההמוניות, עם שריפת הכסף והזמן, הכוחות והמשאבים, עבור חתונה שכל צורת התנהלותה היא טעות מיסודה.
תחת זאת: הבה נחזור לשמחה שלימה ואמיתית. נוריד את המותרות, נסיר את המוזמנים המיותרים, ונעשה חתונות קטנות, צנועות, ושמחות להפליא. כך נזכה לערוך שמחות בשמחה ובטוב לבב !
הנושאים החמים
הנושאים החמים
