אתגר דו שבועי - שני מטר

וו החיבור

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
"את רוצה קולה?" הוא שאל. קבע.
זוג צעיר נכנס למסעדה הקטנה. אבא, אמא, ילד.
"את לא צמאה?" הידיים שלו שרטטו כתמים על האדים בבקבוק.
העפתי את המבט שלי מהבקבוק. "לא".
הוא התיישב מולי, חיוך מנסה מקיף את שפתיו. "חבל שאת ככה"
הזוג והילד התיישבו בשולחן השמאלי. ביחד.
"אה", הוא שלף שטר כחול ודחף לידי "תקני לך משהו שאת אוהבת, אולי בגד חדש, אולי תכשיט"
פערתי את הידיים שלי מאפשרת לשטר המלבני ללטף את רצפת הפרקט. "לא צ'כה טובות"
הוא הביט לרצפה "אל תתחצפי, נועה. זאת לא צורה לדבר ככה"
הזוג מהשולחן הציץ עלינו. לא התביישתי לרגע. שהוא יתבייש לו.
"זה בעיה שלך" הזכרתי לו.
"מה בעיה שלי?" הוא באמת לא הבין או שהוא שיחק אותה כזה.
"שהתעקשת. על הסדרי ראיה"
לא חושבת שצעקתי את המשפט הזה אבל אחרי שהמילים יצאו ממני השקט השתלט על המסעדה.
בקבוק הקולה החל להזיע בידיו הגדולות.
"את רוצה קולה?" הוא לא התייאש.
הגזים תססו החוצה והשתפלו מהשולחן, מקשטים את השטר שנח שם למטה.
הגרון שלי זעק לקולה אך שמתי אותו על שקט.
מרוחקת, בחנתי את האיש שמולי.
האיש שפעם היה הבעל של אמא.
וגם אבא שלי.
 
נערך לאחרונה ב:

בונבוניירה פיקנטית

משתמש מקצוען
מוזיקה ונגינה
אני שמעתי שיש תחרות נוישא פרוסים שווי עיירך, אז מיד אני לרוץ לפרסם עצמי, למה אני - יש לי מה לומר, תומיד.
אני ייגעתי לארץ ולא היה כ'פת לי ליכנס לבידוד, ולמה הגעתי לארץ הקויידש אתם שואלים? כי באנגליה שלנו היימח שימוייניקים האלו - אנטישמים נורא, רק כללים כל היום כאילו היו איזה משגיח בישיבה, שום חיוך, ממש (בפתח ציירה) כמו החיילים של משמר המלכה, פקוח נייפש להפגש איתם, רק דוחות הם רוצים לתת, אז ברחתי מהאנטישמים האלו למקום ששם בטוח יקבלו אותי אך שאני, ליהודים אוהבי ישראל.
ירדתי בשדה תעופה, עם המזוודה הפצופיינת שלי, נכון, זה קצת יותר משתי קילומטר המרחק בין אנגליה לישרואייל, אבל הלב שלי מרגיש תמיד קרוב וטוב, כמה גוד לחזור הביתה! אני עובר בבידוק, ואלו ששכחתי לשים מסיכה הבודק רק מחייך אלי לתזכורת ועוזר לי להלביש על האף, משהו פה בישראל! אחים אנחנו!
ולאן אני נוסע אתם שואלים? נו נו, ידעתי שגם אתם יודעים את התשובה - לבני ברק כמובן!
הנהג מונית כזה נשמה, רק מברבר לי כל הזמן בעברית, ואני מהנהן לו עד שהוא כועס עלי ושואל למה אני מסכים לזה שהמדינה הזו משקשקת את המשק, אני עונה לו "אחי, אין כמו יהודים, אין כמו איירץ הקוידש" ובגלל שאני כמעט רוקד הוא חייב להצטרף אלי.
אני מגיע לבנברק לכתובת שרשומה לי על הדף, פותח את הדלת, בקושי מניח רגל על הרצפה - מולי שוטר.
"יא יא" אני עונה לו, באמת כבוד מלכים! שישלחו שוטרים לעזור לי להעלות את המזוודה עד קומה שלישית? נו נו, הגזימו, אני יכול גם לעשות את זה לבד.
"קנס" הוא אומר לי.
"פרס?" אני שואל אותו, כנראה לא שמעתי טוב, או הבדלי השפה והריחוק בכל אופן מבלבלים אותי, לא ייתכן שהשוטר קפוא הפנים הזה נחת איתי במטוס מאנגליה.
"קנס" הוא אומר עוד פ'ם, בלי למצמץ, אני מצביע על המסיכה ומחייך מתחתיה, ניצחתי אותו! אבל הוא - יותר גרוע מהחיילים של משמר המלכה, חוזר על המילה שלו כאילו היא קדושה או משהו "קנס" הוא מגביה את הקול ועדת ילדים מסולסלי פאות צוחקת למראה בהלתי.
"פארווסט?" אני שואל אותו, בטוח שזו הצגה, זה פורים, עובדה שיש כל כך הרבה מסיכות ברחוב, עובדה שפה זה ישראל, ואין אנטישמים.
"יו נישט שמרת ממני מרחק טו מטר" עונה לי השויטר הזה במגוון שפות.
אני נכנס למונית חזרה ואומר לנהג 'סע!' הוא לא אומר מילה, נוסע, יודע כבר לאן.
בבריטניה מחכים לי כבר שוטרים, והם לא נותנים לי קנס, לא כי אני חריידי.
 
נערך לאחרונה ב:

@Simcha

משתמש מקצוען
חריקת בלמים עזה נשמעה, יחד עמה התנפצו להן זגוגיות המכונית ואשליות החיים.

דם גופי הושפרץ לכל עבר ונשמתי קיפצה-דילגה ריחפה מעל.

התבוננתי בכול, צפיתי במתרחש, חזיתי במלאכי-אדם רוכנים על גופי המגואל-הריק, מנסים ברשות הנתונה להם למשוך אותי פנימה.

אור גדול הבזיק מעלי, סינוור עז שלא ראיתי כמותו עלי אדמות. אור מלטף, מפתה. נשמתי נקראה אליו בחיבה, כבן אובד המתרפק על אב. כנשמה השבה אל כור מחצבתה.

הציצית העטויה על גופי, המזוזה התלויה על סף ביתי, תפיליי הכמוסים להם בתוך חדרי, מצוותי הפזורות להן בכל חלקי יומי, נקבצו ובאו, קראו לי. שוב תשוב אל גופך, המשך נא לקיימנו בשמחה. היוותר, תמשיך והאדיר את מקומך לעתיד לבוא. מה לך כי תמהר בטרם עת?

זכויותי הרבות שצברתי במהלך שנותיי, משפחתי הענפה שהולכה לעולמה בימי חיי, צבאו על פתח המנהרה וקראו אלי בקול נרגש, בוא, בוא, הצטרף אלינו. מקומך מובטח בינות לצדיקים. מה לך ולעולם השקר?

נשמתי נקרעה בינות לעולמות, תלושה מכאן וחלושה מאידך, רוצה עוד מצוות, רוצה כבר את האור, רוצה לבחור בחיים, רוצה לבחור בטוב, נותרה תלויה בלא יכולת הכרעה.
 

קנקן חדש

משתמש פעיל
עריכה תורנית
ב"ה

חנה עמדה בחלון, כמעט בתוך ההיכל השקט, מוסתרת בוילון התחרה, עיניה מתעגלות בתדהמה, דמות צנומה ניבטת בהיכל הדומם, ניגשת אל הפינה הימנית שם מונחים דרך קבע דפים, קסת דיו וקולמוסים מנוצות אוז.

"מעניין כלל לא ידעתי ש'הוא' יודע קרוא וכתוב", היא מהרהרת לעצמה, וממשיכה להביט בריכוז במתרחש.

כמה פעמים כבר הודתה להשם יתברך, על כך שחלון הבית משקיף אל פנים היכל הישיבה, "כך יכולה אני להתבשם מניחוחות התורה הקדושה, יכולה אני לשמוע את קולו של אבי מוסר את שיעוריו הבהירים, להנות מקולות תלמידי החכמים המתנצחים בחדוה, להתענג מניצוצות הקודש".

רחוקה היא מהמושג - תוכן הדברים הנלמדים, אך קרובה היא פיזית אל ההיכל.

וילון התחרה המסתיר את פניה נע קלות, שלום השמש עבר על ידו, אינו שם לב למסתתר(ת) מאחוריו.

היא רואה אותו, טובל את הקולמוס בקסת הדיו, רושם על הנייר כמה מילים. אחר קם ממקומו, ניגש אל ראש השולחן אשר במרכז ההיכל, ותוחב את הפתק אל תוך אחד הספרים המונחים עליו דרך קבע.

"מה הוא חושב שהוא עושה? איך הוא מעז? לגעת בספריו של אבי הקדוש ועוד לתחוב פנימה פתק כתוב? מי יודע מה הוא כתב שם בכלל!"

אך כל עוד לא יתבררו המעשים, נוצרת היא את לשונה, אינה מגלה לאיש מהמתרחש בהיכל הישיבה בשעות הצהריים, עת סועדים האברכים את ליבם.

'שלום השמש' היה שם מושג בישיבה, בכל שעות היממה דואג היה לרווחת הלומדים, מסדר את הספסלים, מיטיב את הכריות על גביהם, ושופת מיחם על גבי הלהבה, לבל יחסר ללומדי הישיבה משקה חם להיטיב את לבם.

אך לפני כמה חודשים הוא הופיע בשערי הישיבה, מאובק מהדרכים, מותש ועייף. מהרי תימן הגיע לקיים את נדרו 'ללמוד תורה בירושלים'. מרחק רב צעדו רגליו עד שעמדו בשעריך ירושלים.

בישיבה לא גילה את אוזן חכמי הישיבה בידיעותיו הרבות, וכך לא הכירו בו כתופס ישיבה. בהגיעו ביקש רק לשמש את חכמי הישיבה, סידור הספסלים ומזיגת כוסות משקה חם.

מדי יום עם שחר לאחר התפילה המרוממת, היה מסדר את השולחנות והספסלים על ידיהם, הגיש משקה חם ללומדים. לאחר מכן היה פונה לפינתו הקבועה, שיכל את רגליו וישב על הריצפה הקרה, ראשו תפוס בין שתי ידיו, נראה כבוהה בלומדים המאזינים ברוב קשב לדברי אלוקים חיים היוצאים מפיו של ראש הישיבה, המוסר את שיעורו ברצף.

"נשאלת השאלה אם בשער הכוונות אמר האריז"ל ש... מדוע בעץ חיים כתב רבי חיים ויטאל ש... הרי אם..." מצחי התלמידים נחרשות תלמים, עמלים בפיצוח הקושיא החריפה. דקות יקרות עברו וגם שעה חלפה עברה, הופיעה ובאה שעת הצהריים ופתרון לקושיא, אין.

בקרבת מקום יושב שלום השמש, רואה ואינו נראה כלומד. אך במוחו הגאוני הבקי בכתבי האריז"ל מעביר הוא את חלקי השאלה שזה עתה נשאלה. הפתרון נמצא עד מהרה. "בהפסקת הצהריים אכתוב את פתרון השאלה על נייר ואכניסנו אל בין דפי ספר "עץ חיים" של ראש הישיבה. אינני מעונין בכבוד ובגאוה הבאה בעקבותיו, רוצה אני רק שימשיך את הלימוד המתוק המרוה את נפשי במים חיים כדי רויה".

מששבו התלמידים לישיבה סערה התחוללה, "מיהו זה שכתב את התשובה על הפתק?" נשאלת השאלה, אך אין מי שעונה.

רבי גדליה נכנס אל ביתו בשעות הערב, מספר לבני הבית מהקורות בהיכל הישיבה. בתו חנה שומעת ותמהה, אך אינה עונה על השאלה, אינה יודעת שבידה פתרון התעלומה.

למחרת באים התלמידים שוב לבית המדרש, מרוים את נפשם ממי המעין הנובע, ש"ס ופוסקים, נגלה ונסתר, חידושים ומערכות, רזין ונסתרות. ושוב, קושיא חריפה נעמדת כצור, אינה מניחה ללומדים לעבור לסדר היום.

משעות הבוקר עומדת חנה בחלון, נהנית מקול התורה הנשמע בחלל ההיכל, ונשארת לעמוד גם בשעות הצהריים, אז שב מחזה האתמול ונגלה לעיניה. שלום השמש נוטל קולמוס וקסת, רושם מילים ספורות על הפתק ומכניס אותו אל בין דפי הספר.

בשעות אחר הצהריים שבים התלמידים את תלמודם, מתיישבים על ספסלי בית המדרש, שלום השמש מוזג כוסות שתיה. רבי גדליה פותח את הספר להמשיך בלימוד שנקטע בגין השאלה, "אולי כעת אמצא תשובה". פתק כתוב בכתב יד מסודר מאיר את פניו, תשובה קולעת רשומה במילותיו.

לאחר ששב המחזה ונשנה מרים רבי גדליה את קולו ואומר "משביע אני בכח התורה, שהתלמיד ששם את הפתק בין דפי הספר יודה במעשה". אך, אין איש מבין התלמידים ניגש להודות במעשה. שלום השמש אינו מחשיב עצמו בין התלמידים.

מששב רבי גדליה אל ביתו קיבלה חנה בתו את פניו, "אבא, יודעת אני מיהו זה ששם את הפתקים בספרים, זה שלום השמש!"

"שלום השמש?!" מזדעזע רבי גדליה, "אוי לי כי טעיתי, העמדתי גאון וצדיק לשמש את באי בית המדרש".

ולמחרת לאחר תפילת שחרית, מתיישב רבי גדליה על כסאו, הכל מצפים כי יפתח את הספר, אך רבי גדליה מבקש לומר מילים מספר בטרם ימסור את שיעורו. "אחי ורעי, תלמידי היקרים, אוי לי כי טעיתי, מבקש אני את סליחת התורה הקדושה".

התלמידים מביטים איש אל אחיו, אינם מבינים מה רוצה רבם בדבריו.

ורבי גדליה ממשיך: "גאון וקדוש שוכן בתוכנו, ואנחנו העמדנו אותו לשמש את החברים, אוי לנו כי חטאנו, מי יביא מזור לפשעינו". ובאמרו זאת זולגות הדמעות על לחיו הטהורות, התלמידים מפנים את עיניהם לפינת בית המדרש, שם יושב 'שלום השמש, אינו עוד שמש. "רבינו שלום" אומר רבי גדליה "חברי הישיבה מבקשים את סליחתם על שלא כבדנוך כראוי למעלת תורתך, אנא שא נא לפשע אחיך".

***​

צלילי חתונה נשמעים בהיכל המלא מפה לפה, "עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים, קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה". רבי שלום וחנה נישאים, כה קרובים היו אי אז, עת עמדה חנה בחלון, ויותר קרובים הם כיום, כדת משה וישראל.
 

המלמד מבני ברק

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
"תנסי שוב לצלצל" היא אומרת כשידיה ממיינות במיומנות טפסים למיניהם.
"אני מנסה ומנסה עד שאצבעותיי כואבות כבר" אמרה השנייה בעצבנות, "הם לא עונים, למה? אני לא מבינה"..
"תנסי שוב, הם אמרו שהוא חייב לדעת".
"אה, מה זה יגרום לו, לקחת את המטוס הראשון ולהגיע לבית החולים? המשפחה שלה כאן ואני בטוחה שזה לא ינעם לאף אחד מן הצדדים".
"נו, מה קורה?" האבא של היולדת, בזקן צרפתי עשוי היטב ובמבט חמור סבר, "הם עונים?".
המבטים של האחיות דיברו יותר מהכול.
"נו, לא תכננתי אחרת, אבל מה קורה עם התינוק, הרופא אמר על בעיה בעיניים, נכון?".
"נכון מר גרין, אל תדאג, אתם בידיים טובות, חזור אל משפחתך, אנחנו שוב ננסה לצלצל עד שהם יענו בבולטימור" מבטה נתלה לרגע באברך חסידי שליווה את הוריו לחדר ההמתנה, הקפוטה המבהיקה מקופלת ברישול על ידיו, והכובע עם זנבות השועל על ראשו, היא נשמה לרווחה כאשר פתרון התעלומה התגלה לה הרגע, "ברור שהם לא עונים, אצלם עכשיו" היא מיהרה לחשב, "שש בערב, עדיין לא יצאה שבת אצלם".
"טוב" ענה מר גרין וקרחתו הנוצצת בהקה לאור הספוטים שמעל דלפק האחיות, "תגידו לרופא שאנחנו מחכים לשמוע עדכון מפורט על מצב היילוד".
"מה קורה אבא?" שאלה היולדת הטרייה והחלשה, "אבי לא עונה?".
"סיגל, בבולטימור עדיין שבת, לא חישבנו את הבדלי השעות".
"אני חייבת שהוא ישמע על בעיית העיניים של התינוק".
"מותק שלי, אל תשלי את עצמך" אמרה אמה תוך שהיא מגישה לה כוס מיץ אשכוליות קר ומרענן "זה לא ישנה אותו בכלום, הוא בחר את הדרך שלו ונפרד ממך, את יודעת, רחוק מן העין רחוק מן הלב, נכון?".
"הייתי בטוחה שהוא יגיע לבקר כשהוא ישמע על הבשורה הטובה, בסך הכל חיינו ביחד 13 שנים קשות ועצובות, מה אני והתינוק אשמים שהוא החליט להתחזק, לעזוב את ישראל ולחזור לבית הוריו?" היא החלה לבכות.
"די חמודה שלי, אל תבכי, עזבי, התרחקתם, אין לך מה לצפות"...
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
"זה היה ריחוק כפול" יגיד מר גרין שעתיים אחר כך, לאחר השיחה הנוקבת והבוטה עם חתנם, "הוא התרחק לגמרי, גם מן העין וגם מן הלב".
"הוא אפילו לא הסכים לשמוע שהבעיה בעיניים היא מזערית מאוד, כל כך רציתי לשמח אותו" תצטער סיגל.
ואז בשני בתים רחוקים, מעבר לשני גדות האוקיינוס, יניחו שני אנשים את אפרכסת הטלפון, היא בעצב גדול והוא בהרגשה מוזרה מעט להיות אב לתינוק שלעולם כנראה לא תראה, ולא ידעו שברגע זה המזבח מוריד עוד דמעה על הריחוק. הכפול.
 

Reizy Esh

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
עריכה והפקת סרטים
שוב לא נרדמתי הלילה. לא הייתה לזה סיבה מיוחדת: וויתרתי על כוס הקפה השלישית אתמול, והבנות הלכו לישון מוקדם, יחסית. אני צריכה להתרגל לזה שיש לי טרום-מתבגרות בבית, שמפטפטות עם החברה הכי טובה בטלפון מידי ערב וכבר אי אפשר להרדים אותן עם סיפור כלשהו או הבטחה ללכת למחרת לגינה הרחוקה עם הנדנדות השוות.

המון זמן כבר לא הייתי בגינה, בעצם.

איפה הקפה נמס? הוא אמור להיות מונח כאן על המדף.

מישהי נכנסת למטבחון. "בוקר טוב!" זאת החדשה שהתחילה רק שבוע שעבר, לא הצלחתי לקלוט עדיין את השם שלה, ועכשיו אנחנו מכירות כבר יותר מידי זמן בכדי לברר ישירות מולה את הפרט הזה.

" בוקר טוב גם לך. את יודעת לאן נעלם הקפה הנמס?"

"הלוואי שהייתי יודעת," היא מסובבת אליי גב, ממלאת כוס מים קרים, ואני שומעת את האנחה המזויפת הזאת, "הורדתי לגמרי קפאין וחלב. זה לא עובד לי טוב עם ההנקה."

"אה." זאת תגובה טיפשית מצידי אבל לא מצאתי משהו חכם יותר להגיד.

היא נועצת בי מבטים כשאני מודדת שני-שליש כפית מהקפה המגורען. "האמת שלא היה מזיק לי בכלל קפה עכשיו. כמה עייפה אשה אחת יכולה להיות, זה לא יאומן. הקטן מוציא שיניים. אני משתגעת כבר." ושוב היא נאנחת, לוגמת באיטיות מהכוס שמלאה רק במים.

"זו באמת תקופה לא קלה." הסוכר. איפה הסוכר. הכל נעלם פה היום.

"סיוט ממש. אני כבר לא רואה בעיניים. ועוד נכנסתי כאן לפרויקט החדש ואין מצב לא לעבוד במאה אחוז ריכוז".

הנה הסוכר.

"את שמה שתי כפיות סוכר בקפה?"

אה, את עדיין מסתכלת עליי? "ממש כך".

"טוב, מותר לך. את כל כך רזה, אמרתי לך כבר? לי יש עוד המון עודפים להוריד מהלידה."

אני מחייכת אליה, תוהה לעצמי אם הקפה הלא מוצלח הזה שווה את שיחת הבוקר הזו.



אנחנו יושבות סביב השולחן הרחב בחדר הישיבות. חנה, שחזרה היום מחופשת לידה, מניחה במרכז השולחן מגש עם עוגת גבינה עגולה, מרשימה. הזוי שהיא כבר חזרה. זה היה ממש לא מזמן, כששלחתי לה מייל עם איחולי מזל טוב לבביים והיא החזירה לי הודעה מלבבת בחזרה, מלאת ברכות, וצרפה כמובן תמונות של הניו-בורן החדשה. אז כנראה שכן, עברו מאז כבר עברו ארבע עשרה שבועות. אך זה יכול להיות בכלל.

חמש עשרה. חמש עשרה שבועות. חופשת לידה היום זה חמש עשרה שבועות.

לפעמים מתחשק לי להיכנס אל תוך לוח השנה, לעמוד במשבצת של היום, ולהגיד לה: זהו, תעצרי. אני נשארת כאן. בואי נשאר ביחד עוד קצת ביום הזה. לפחות בחודש הזה. בשנה הזו. לאן יש לנו למהר. איכשהו, תמיד, לפני שאני שמה לב, שוב מברכים את החודש בשבת, שוב אמא שלי מנקה לפסח, ושוב אפרים מנסה לשכנע אותי שניסע לראש השנה לישיבה. כשהבנות היו קטנות זה היה באמת מורכב מידי, בואי ניסע, פעם אחת. טוב, איך שאת רוצה. אז אולי בשנה הבאה.

חנה מניחה לפני משולש עוגת שמנת. "זה בשבילך."

"חנה, זה נראה מדהים. תודה."

"תודה גם לך, יקירתי. תגידי, את מעלה את הקטנה שלך ל-א'? החלטת כבר?"

היא שואלת אותי?

"עוד לא החלטת, אה? גם אני ככה. כל יום חושבת משהו אחר."

אני צוחקת במבוכה. "הקטנה שלי כבר---"

"אני תמיד בעד להשאיר עוד שנה," זאת החדשה, משבוע שעבר, שמתערבת. הבכורה שלה בת שנתיים אמנם, אבל לאמא שלה יש המון ניסיון והאחיות הגדולות והגיסות וכל המשפחה בעצם תמיד משאירות שנה בגן חובה, והיא עצמה זוכרת את השנה הזו כשנה מדהימה, ובכלל שכנה שלה שהיא מנחת הורים בסדר גודל גם חושבת ככה.

אני כבר לא ממש שומעת מה הן אומרות. פתאום אין לי כל רצון להשתתף, כמו תמיד, בדיון. להסביר שכל מקרה אינדיבידואלי. שאת הבכורה שלנו העלינו לכיתה א' ביומולדת שש שלה, ושאביגיל, "הקטנה שלי", כבר מזמן סיימה כיתה א'. למעשה, בשנה הבאה היא תתחיל כיתה ג'. ואז חנה תגיד "אוי, את רצינית? היא כבר עולה ל-ג'? אני אומרת לכן, כל לידה הזיכרון שלי נדפק יותר". ואז תהיה שתיקה קלה, שתי שניות וחצי לכל היותר, והחדשה בטח תשאל "אז מה, הקטנה שלך בת שמונה?", ונעמה תתחיל פתאום לדבר על משהו אחר וכולנו נצחק מאיזו בדיחה של חיה שרה, ואני אוכל עוד פרוסת עוגת גבינה משמינה נורא.
 

מוריופ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
אי שם בסתר, סלולה דרך סודית. אפילו מסתורית.
והדרך, היא לא מוגדרת.

לעיתים היא מדרגות,
בדם וביזע חצובות.

עיתים היא שביל מן הצד,
נתיב לצעוד לבד.

לפעמים היא סתם,
מתפזרת במרחב.

דרך לא צפויה.

בדרך הסודית מהלך רק זוג רגליים.
ורק הוא לבדו, מתקדם (או נסוג) בקצב משלו.

וזו דרך ארוכה. אולי שבעים שנה.
תחילתה, חסרון הדעת. צעדיה, כיסופים.
סופה- בלבב פנימה משכן, לאלוקים.
 

תלמוד

משתמש מקצוען
עריכה תורנית
בשבילך זה סתם עוד ערב, עצוב או שמח, כמו תמיד.
אני, בשונה ממך, הולך הערב לישון חצי בן אדם. חצי ממה שהתעוררתי בבוקר. את החצי השני שלי השארתי בין כפלי דפי הגמרא, שם בחדר הקטן עם המחשב בצד ימין והסטנדר בשמאל. שם אני יושב ברוב שעות היום, שם אני גומע דף אחרי דף. תמיד אני מגיע חצי בן-אדם, ויוצא אדם שלם. היום הפוך. הגעתי שלם יצאתי חצי.
כשהמזכירה התקשרה אלי בצורה הכי רשמית, כאילו לא הבינה מה מדברת, הייתי בהלם. בטון כבד ועייף של נציגה בביטוח לאומי היא אומרת "הרב יוסף טורצין? בקשו ממני להעביר שבסוף פתחנו שיעור קטן יותר, אז אין לנו צורך. תודה בכל אופן על המאמץ וההיענות מצידכם, יום נעים", בום. טראח.

"ריקי", צעקתי, היא מתייצבת כמו תמיד. "שומעת? התקשרו מנחלת הכהנים, הודיעו שבסוף הם בכלל לא צריכים ר"מ חדש, אז חבל על כל המאמץ".
טוב, הכל משמים.
נו באמת, ברור שמשמים, אלא מאיפה? אבל מה זה עוזר לי עכשיו?
שבוע שעבר, כשהתקשרו אלי לקבוע איתי שעה לפגוש את ראש הישיבה, אז זה לא ממש היה משמים, זה נטו בזכות השיעור שמסרתי בבית הכנסת השכונתי בחול המועד סוכות, אבל עכשיו, עכשיו השמים החליטו להתערב. חבל.
מה זה המחשבות האלו? מתהפך לצד השני, חושב להירדם. נרדם מרוב מחשבות.

קמתי שוב על הרגל הכי שמאלית. נס שאין עוד יותר שמאלית.
הטלפון מצלצל. אברמי על הקו. אוי, ידיד כזה אין בנמצא, שנים. שנים של ידידות אמת.
מה קורה, מה חדש, נייעס לפה נייעס לשם.
ואני שידעתי על התכניות שלו בנוגע למאיר הבכור, ידעתי שהוא קיבל תשובה שלילית שאין מקום בנחלת הכהנים, שאלתי בעדינות לאיפה הוא החליט בסוף לשלוח אותו. האם מצא ישיבה.
- אוי, אתה לא מבין איזו סייעתא דשמיא, בדיוק אתמול קבלתי טלפון מהמזכירות בישיבה, שם הודיעו שהם החליטו סופית לפתוח עוד שיעור, ולכן הבן שלנו התקבל לישיבה. אין לך מושג איזה אושר.
בום.

נשארתי רבע. כבר לא בן אדם. רבע עוף. לא מהדרין.
שלשום הייתי אי של שפיות. היום כולי אי-שפיות. בחפצא.

רבע שעה חלפה, השברים שכבר התנפצו התאחו איך-שהוא, וחזרו להיות שברים. ויש בי את הכוח לצלצל.
- אברמי, לא אמרת לי מי הר"מ החדש שיזכה במאיר שלך? סתם בשביל הסקרנות. אהמממ... אהה, הקו התנתק פתאום. לא יודע למה. אבל מה אתה אומר?
- הם אמרו לי שיש אחד בשם ר' שלמה גוטשטיין, אמנם לא מוכר, אבל ממש ממכר. אחד עם הסברה נדירה. אמרו שהם עשו סינון מוקפד מאוד, מתוך כמה וכמה שעלו על הפרק הוא היה הנבחר ביותר.
- ???
- כן, ר' שלמה גוטשטיין.
-



- הלו? ר' שלמה?
- כן, מי מדבר?
- שלום וברכה, זה מהמזכירות של ישיבת נחלת הכהנים, רציתי רק לומר שבסוף אנו לא פותחים שיעור נוסף. תודה בכל אופן על ההיענות.



הוא הולך לישון, מרגיש חצי בן אדם.
בבנין ממול הולכת לישון האשה. המזכירה. היא מרגישה חמור שלם. חמור, אבל שלם. שלם עם חמורותו.



- שלום וברכה ר' שלמה. מה נשמע? איך מתכוננים? התחלת כבר להכין את השיעור הראשון?
- מה?
- כן. שומע? הייתי ממליץ שתהיה בקשר עם ר' יוסף, גם הוא כמוך בטוח עמוק עמוק בנבכי הסוגיא, וסתם כך עדיף שיהיה סנכרון בין השיעורים.
- סליחה?
- מה סליחה?
- האמת אני די מבולבל התקשרה אלי אתמול המזכירה, היא אמרה שבסוף לא, בסוף אתם פותחים רק שיעור אחד.
- מה? מה התקשרה? מי התקשרה?
- המזכירה.
- לא היו דברים מעולם. אברר מה קורה ואחזור אליכם.



למחרת במשרד הישיבה, חיפושים קדחתניים, חקירות בירורים. מי הוא זה ואי זה הוא.
שומע, ר' שמואל, אני חושבת שהכל בגלל החתיכה הזו שהחלטנו להוסיף לחדר שיעורים. התוספת הזו. אתה מכיר את מרגלית מהבנין ממול? היא עצבנית אש, חסמנו לה את השמש והירח, היא רואה בקושי כוכבים. כועסת. צריך לשמוע אצלה מה קורה. מרגיש לי שידה האכזרית במעל.



בינתיים אצל ר' שלמה גוטשטיין, הוא מחייג לר' יוסף טורצ'ין, הלוא ראש הישיבה אמר מפורש לסנכרן ביניהם את השיעורים. בוא נראה מה יש לו לומר.
- הלו, ר' יוסף? מדבר שלמה גוטשטיין. רציתי קצת לשמוע מה אתם אומרים בענין של הכותל שנפל, מה עושים מספק. התוספות בדף ב'. הידוע.
- שלום. אינני מבין. הרצחת גם ירשת? לקחת לי מנחתי מידי, ואתה עוד רוצה להיעזר בי בסוגיא? מה עוד? אולי שאשלח אליך במשלוח ישיר גם את הפראק החדש שלי, שקניתי שבוע שעבר.
- מה, לא הבנתי מילה וחצי מילה.
- אל תנסה להיתמם, רבינו, אבל גם אל תרגיש לא נעים. קבלת את זה בדין. בזכות. ואין אדם נוגע במוכן לחבירו כמלוא נימה. אבל אל תנסה למצוץ את הדם. תהיה מענטש.
- טוב, נראה לי שיש כאן טעות. מבררים את הענין. נהיה בקשר.
- מה טעות?
- כל טוב, כל טוב בינתיים.


ימים אחדים ארכו לעלות על התעלומה. מעבר לכל ספק. מרגלית הזו, יהלום מלוטש. יצירתית שכזו, כמידת אכזריותה. נורא נוראות.
וכל זה למה, בגלל חתיכת תוספת.
תוספת בנייה.
של כמה?
אה ברור, שני מטר בסך הכל.
 

ליאורהA

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
D I G I T A L
ב"ה.

הנכם מוזמנים למעמד הכתרת הזוכים באתגר הדו שבועי "שני מטר"!
אופן ההשתתפות: המוזמנים יצפו דרך המסך הפתוח באתר פרוג או ממרחק של שני מטר לפחות.
בשעה: עכשיו, כדקותיים אחרי סגירת הקלפיות.
בשם ה' נעשה ונצליח ובע"ה שלא תצא תקלה תחת ידינו!
יוצאים לדרך…

אבל לפני הכל, כמה תודות. זה לא יהיה ארוך…

קודם כל, אני רוצה להודות לכולם על ההשתתפות! לא ציפיתי לכזו היענות ולגשם הקטעים שירדו עלי מידי יום ביומו. תודה!

תודה להשי"ת על ההשגחה המופלאה מרגע הרישום לאתר ועד הזכייה המפתיעה והמשמחת, ועל הכל.

אנצל את הבמה להכיר תודה ענקית, מיוחדת ומקרדטת ל @מ. י. פרצמן - על כל העזרה בכתיבה לאורך הדרך. תודה!!

וכעת - הזוכים!!
(אחרי התלבטות קשה ולילות ללא שינה במאמץ לבחור את הטובים ביותר מבין קטעים מעולים כל אחד בתחומו!)

ובכן --- במקום השלישי!!

@קופי 100
על שיר עוצר נשימה, כפשוטו. צריך לקרוא כמה פעמים כדי להבין לעומק, ואולי כל אחד מגיע לעומק אחר. מעביר בצורה כל כך טובה את הכמיהה, את הרצון… היה תענוג לקרוא.

במקום השני ---

@shevi123
ההתחלה כתובה כל כך יפה, וגורמת לקורא לרצות להמשיך לקרוא. ברור שיש איזשהו דימוי ולא סחיבה סתם, ואנחנו מחפשים לדעת מה הוא. הנושא טעון כל כך. קשה לקרוא על זה, אבל מצד שני זה כתוב כל כך יפה שאי אפשר שלא. שתי הפסקות האחרונות יכולות לגעת בכל אחד שנושא כל סוד שהוא, לאו דווקא המדובר בקטע. הכתיבה זורמת ויש בה יופי מיוחד באותנטיות שלה.

ובמקום הראשון ---

@הוריקן
קטע מפעים. מעביר את הרגשות של שני הצדדים בצורה כל כך אותנטית. מדהים כמה אפשר להעביר במילים שבין השורות, במחשבות, ברגשות הכאובים של האב והבן. וכל כך חבל שהמילים האלו לא נאמרות. כתיבה יפה מאוד מאוד, סוחפת. (ובהערת אגב, אני לא מסכימה עם אלו שכתבו נגד צורת הכתיבה של המחשבות וטענו שהן צריכות להיכתב באלכסון או בצבע בהיר יותר. שורות אלו, בתוך הקטע, הן אחת הסיבות לזכייה. לדעתי הן העשירו את הסיפור מאוד-מאוד.) יישר כח!

שוב תודה לכל המשתתפים ו- @הוריקן - מחכים לאתגר הבא!
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכח

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא יְהוָה הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו:ב יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ:ג אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ:ד הִנֵּה כִי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא יְהוָה:ה יְבָרֶכְךָ יְהוָה מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלִָם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:ו וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל:
נקרא  31  פעמים

לוח מודעות

למעלה