ברגליים חשופות דידו שפטיה ומשפחתו בדרך העולה ירושלימה עם פרסום הודעת המלך כורש.
זוכר עוד שפטיה הישיש את היציאה המשפילה לגלות, ועד לכך שרוולו הריק, ידו האחת מונחת אי שם. אולי על גבי ידו ייבב הנביא ירמיהו ביציאה מירושלים, מי יודע.
בסיוטי הלילה שלו עדיין עומדים זאבי הטרף ילידי הנשר הגדול שנשא ה' מרחוק, כשהם נוגסים וטובחים בכל הנקרא בדרכם. צרחות אמו מעל גוויית אחותו מרים נפוחת הכפן מכים בו עד היום, צרחות שנדמו בצניחתה מגג ביתם.
דמו של סביו יהורם השופט עוד נצפה במוחו כשהוא זורם מתחת לדלתי בית המקדש בלול בדמם של אלפי הדיינים, בחורים, ילדים ובתולות, שנשחטו על דם זכריה הנביא.
ועתה מרים הוא יד בודדת לשמים בהודאה 'שהחיינו וקיימנו'.
בדרך, בלילה קפוא מתמיד ישב שפטיה על חול המדבר הערבי - סורי, נכדו הקט אליצפן שוכב על ברכיו, קודח מחום והוזה. שפטיה מנסה לנחמו ולעודדו, "תיכף נגיע לבית המקדש, נשמע את ניגון הלווים, נריח את ריח הקטורת".
אליצפן לא מגיב, עיניו עצומות, והוא קודח. שפטיה מניח בדאגה סבית על מצחו מטליות רטובות בניסיון נואש להציל את חייו.
בתיה אמו של אליצפן, יושבת בצד מתייפחת ליבה האימהי מנבא את הבאות. מצבו של אליצפן אינו הפיך! כך אמר יהושפט הרופא. ליבה דומע - אליצפן שלה ימות? לא יכול להיות.
השחר עלה עם נשמת אליצפן. השחר האיר וליבה של בתיה השחיר, למה גם היא לא מתה?
"ארץ ישראל נקנית בייסורים" הרהר שפטיה באבל. ידו האחת מקנחת את עיניו שוב ושוב, ואוזניו נקרעות מבכיות בנו יהויקים שבוכה בצווחות כמו אז...
כשתמו ימי האבל המשיכו כאובים במסעם לארץ ישראל, מנסים למצוא נחמה איש ברעהו. שפטיה מנסה למלא את הלילות בסיפורי תקווה יהודיים מסביב למדורה, ויהויקים ובתיה מקשיבים ומנסים להוסיף להאמין ולקוות.
בארץ ישראל נפטר זקן ושבע ימים, מול בית המקדש ההולך ונבנה שפטיה הישיש. עיניו לא זכו לחזות בבניין הבית אך את התקומה והגאולה ראה גם ראה.
בתום ימי האבל, הסתכסכו שלושת בני שפטיה ז"ל, יהויקים, נר ועצמיהו. הרכוש הרב שהעלה שפטיה היווה את סלע המחלוקת.
באין שלטון מסודר בארץ, לא היה מי שיוכל לכפות על עצמיהו הבכור הגברתן לוותר על השני שליש נכסים שניכס לעצמו בטענות שקריות.
המרירות בליבו של יהויקים גאתה מיום ליום, כשאשתו בתיה הוסיפה אש למרירותו, שלא די שאין לו כסף, גם אם היה אין לו מאיפה לקנות תכשיטים. לאיזה ארץ הוא הביא אותה?
אחיו של אליצפן – אליקים, כבר הגיע לגיל מבוגר מאוד, 30, ועדיין לא מוצא את זיווגו. שמועות עקשניות מכות שאין כלל מספיק בנות רווקות לכל הרווקים.
לאחר מריבה קולנית במיוחד בין אליקים להוריו, קם אליקים הרווק והחליט לעשות סוף! לרווקתו הלא נגמרת.
אין לו עם מי להתחתן? למה אין? יש! את ביתו של מחולן האדומי הוא יישא לאשה ויאמר אביו מה שבא לו!
את צ'ופה כלתו הביא אליקים לבית הוריו, ידע שסחלבים לא יקמו את פניו, אך לזה לא ציפה...
אביו יהויקים אחז בידו את הכד היקר והעתיק והטיחו בצ'ופה!! צ'ופה ניסתה להימלט אך הכד חרץ בפניה שריטה מכוערת.
צ'ופה נמלטה, אליקים ניסה להשיב לאביו מלחמה, ודחף לעברו את השולחן הכבד שבפינה, אביו התחמק מגדף, ואמו בתיה זועקת כחיה שכולה "למה גם אתה לא מתת במדבר? למה נותרתי לחיות, אלוקים, למה???"
לעת ערב, יהויקים התיישב על הכרים בחצר הרחבה, בוכה, ליבו שותת דם, 'הזוהי תקומת עם?' 'זה הישועה לה קיוונו?'
בתיה יושבת על הכר נגדו דוממת, לנגד עיניה עומדת גופתו הקרה של אליצפן, קושיי הדרך, שרוולו המתנופף משוחרר של חמיה, והדמעות זולגות, זולגות...
זוהי גאולה או חורבן???
אין דיינים – איש הישר בעיניו יעשה.
אין כסף, ואין תכשיטים לבתיה.
הנוער נשוי לגויות.
חורבן!
שמועה רעה מארץ מרחק!
שבר על שבר!
נפטר גדול הדור תלמידו של ירמיהו הנביא – ברוך בן נריה.
יודעי דבר לחשו, שייתכן שדווקא צרה זו תגרור ישועה, שכן תלמידו של ברוך בן נריה – עזרא הסופר כעת יוכל לעלות לארץ ישראל, שהתעכב עד כה ע"מ ללמוד מפיו ז"ל, ועתה אולי יבוא ויושיע את ישראל.
ואכן, עזרא הסופר עלה בראש שיירה של אלפי אנשים, ונשא בידיו אישורים שונים מן המלך, שיעזרו לעמ"י להתבסס בארץ.
בכוח המלך העניק לו לשפוט את העם ולהעניש את החייבים השתמש לעזור לאליקים ואחיו לחלק ביניהם את הירושה ביושר.
בשובו מהדיון המכריע, חייך אליקים לאשתו "אשרי עזרא הסופר, אכן גאולתנו גאולה".
בתיה חייכה, והכינה לו ארוחת ערב טעימה במיוחד, ישבו הם יחדיו והודו על הנביא הקדוש שגאל את עם ישראל מגלות גאולתו.
העיק עליה חסרון תכשיטים, אך הבשורה כבר הסירה אבן מליבה.
"תלך אליו, תספר לו על אליקים וצ'ופה, אולי יושיע אותנו". אנחה נעקרה מליבו הלא צעיר.
בתיה רצתה כלה ונכדים, אבל גויים??
עזרא בשמעו את סבל העם, הבוכה על עסקי משפחותיו, נרעש, היתום קיומו של העם?
אסף את העם ליום תשובה, וכשליבם היה חם גירשו את הגויות שלהם, ושבו אל אלוקיהם.
שמחה פרצה וחרכה את קירות ביתו של יהויקים, "עזרא הסופר יברכהו אלוקים, יושיעו אלוקינו מכל צרה". את האור הזריח שוב עזרא בליבות העם הגאול.
אף לבתיה דאג, והתיר לרוכלי תכשיטים לחזור בבתים ולמכור את מרכולתם ובכך הפיץ תכשיטים בכל ארץ ישראל, ועל ידי כך לא יתגנו הנשים לבעליהם.
בתיה כבר לא יכלה להכיל את הטובות שמרעיף עליהם עזרא הסופר, הברכות והשירים שחיברו לכבודו קרעו את השמים. אהבת העם אליו הרעישו תבל.
את שברי העם המפוצים בכל העברים איחה עזרא אחד לאחד, וקומת העם החלה לקבל צורה, כעם משוחרר השב לארצו מלא תקווה ועתיד.
ולפתע,
ביום בהיר...
עזרא הסופר נאסף לעמיו... נפטר בשיא איחוי קרעי העם.
העם השברירי הזדעזע. היקרוס אל תוכו שוב? היאבד עתידו?
צרחותיה של בתיה, גאולה וציונה, אליקים, יהויקים ושפטיה - הנכד, בקעו רקיעים. העם כולו צווח וספד לעזרא. אבל עם המוני. מת הנביא הגואל שאיחד וריפא את העם.
שבר כשבר הזה לא היה מיום חורבן הבית שבעים שנה קודם.
הסנהדרין שגם אותו חידש עזרא הסופר גזרו צום ביום פטירתו - ט' טבת.
אבל עם מאין כמותו...