אתגר דו שבועי - 'הצעקה'

שיילה

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
שלושה כללים מתווים את חייו התורניים של קולמוס הסופר, האחד הוא: 'אחריות', דהיינו הידיעה שאת המילים שיוצאות ממוחך בני אנוש קוראים ומושפעים מהרוח הנושבת מחרכי השורות. השני הוא: 'שליחות', הסופר במידת מה הינו איש שיחה קרוב של האדם הקורא ויש לו את היכולת לסייע בהרבה מצבים בעידוד ותמיכה או בהרגעה והסחת דעת. והשלישי אולי החשוב ביותר הוא: 'המחשה יהודית', בכל סגנונות הכתיבה התוצאה הנדרשת היא שלעיני הקורא תהיה תמונה שלמה חיה ונושמת, בלי חורים וסתירות, ידיעת ההיסטוריה היא הכרחית לנתח גדול מהסיפורת היהודית.

לכן חשבתי לקחת את האתגר צעד אחד קדימה.

חודש טבת הרי היה חודש גורלי ליהדות כמו שכתוב בספרים שלשה דברים קרו בחודש זה, בח' בטבת התורה תורגמה לשפה היוונית, בט' טבת נפטרו עזרא הסופר והנביא נחמיה, ובי' בטבת החל המצור על ירושלים. אירועים אלו המצוינים על ידי צום עשרה בטבת חדלו לחיות במוחנו הדל והפכו למעין תמונת מזכרת.

בקיצור, האתגר הוא לקחת את אחד מהמאורעות הנ"ל שהתרחשו בחודש טבת ולהמחיש אותו ברוח אותה תקופה, המחשה שתיקח אותנו אל זעקות הייאוש והפחד ובד בבד אל האמונה החזקה בנצח ישראל.

ההשתתפות באתגר מוגבלת לפעם אחת בלבד כל קטע נוסף ישמש להשראה בנספח.

השיפוט יהיה על פי מדד הדמעות.
 

טלח

משתמש מקצוען
"אמא. אין לי מה לאכול בבית . המזווה ריקן".
"קשה לי לשמוע את המשפט הזה..וכי נראה לך אכלתי משהו ביומים האחרונים? מנעתי ממך משהו?"
"אבל אני רעבה!" היא מוחה ולא מסכימה.
עצים נעדרי פירות עמדו עצובים בחצר. כדירות ריקות. שום תופין לרפואה. אפילו לא פרי. אפילו לא עבש.
"אני רעבה". היא סובבה שוב את המטבח. ירדה שלוש מדרגות. פתחה בהחבא את כד הדבלות שהיה מחכה כל שבת בחדרון הקטן. כעין מרתף. "אויש. גם מהדבלות לא נשאר כלום".
היא רצתה לומר לה שגם אם היה היא בכלל לא מרשה לרדת לשם. הדבלות מיועדות לעונג שבת בלבד. הגרון שלה יבש. ולכן היא רק אומרת. 'נכון. נגמר'.
שבוע שעבר אבא חזר חצי מעולף מעמידה של שעות ליד החומות. אמרו שבבוקר יגיע משלוח של פירות. לא הגיע. הוא חזר. מוכה בגלל דחיפות. חלש מעמידה ומצום. ואז ירד למרתף ואכל מלוא הכד. דבלות.
"אבל, אמא" קולה הפך לנוקשה. עיניה בולטות פתאום.
"אולי תנסי להירדם?" היא נשכבה במיטה חלושה. ולא נרדמת. 'אני רעבה' אני רעבה'... מלמלה...
קצת כח היא אזרה. הלכה בין בתים. בין חצרות. ליד תנורים. פגשה עוד חברות נפוחות רעב. מסתובבות.
ואז היא נעצרה. בצד הדרך סתורת צמות. וללא רוח חיים. שדודת רעב. נפלה בת שמעון. היא עמדה מבוהלת. ואז הגיעו במהירות שתי אחיות. בלי בכי. בלי דמעה. הן חיטטו בכיסים. פתחו ידיים מתות. והוציאו פת חרבה.
שווא ניבאו להם נביאי השקר. שווא.
היא הייתה מבוהלת. ובכל אופן התבוננה בצידי הרחוב, על יד אשפתות, אולי תמצא משהו לאכול. היא הייתה כה סרה. כה רעבה. עלובת בשר. אם תיפול. לא ימצאו בה מאום. שאפשר לאכול.
היא נתנה לידיה לחולל באשפתות כשפיה מדובב, 'אם אמות שתהיה זו מיתת חרב. לא מיתה עלובה כזו'.
היא לא שרדה. אין לה גם שם ושארית. אבל העם שלה, זה אנחנו. ואנחנו כאן. והחורבן עדיין כאן.
 

הדוויג

עורך תוכן ראשי
מנהל
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
עריכה תורנית
טל מאי היה מנכ"ל ומייסד של Alexandriya - אחד הקונצרנים הגדולים והמשפיעים בעולם. הוא היה איש עסקים עשיר ויהיר ממוצא מצרי, התגורר בקומה הגבוהה ביותר של מגדל טל מאי מנקר העיניים וחי חיי ראווה בזבזניים שהקנו לו את הכינוי הרווח 'טל מאי קינג' - טל מאי המלך.

אורחות חייו האישיים היו פרועים ומתירניים במידה כזו שהעיתונות המהוגנת מיעטה לדווח עליהם, אך הוא סיפק חומר רב לצהובונים השונים.
את הצלחותיו העסקיות וכיבושיו הפיננסיים הרבים נהג לחגוג במסיבות הוללות שנערכו בחלל הענק של "ספריית הקומיקס ע"ש טל מאי" - שהייתה על פי גינס ספריית הקומיקס הגדולה בעולם. חיבתו של העשיר ההולל לספרי קומיקס הייתה מן המפורסמות ואף היוותה את סימן ההיכר שלו. בראיונות שנערכו עמו טען כי אין ידע שלא ניתן לתרגם אותו לקומיקס.
"ואם יש אחד כזה, אז הוא לא שווה שום דבר. כי אני לא אקרא אותו" צחק במלוא פיו.

אחרי שהושיב אמני קומיקס שיכתבו בקומיקס את תורת היחסות של איינשטיין, את מכניקת הקוואנטים של נילס בוהר, ואת תורת האקזיסטנציאליזם של מרסל - פנה לאתגר הגדול ביותר מבחינתו 'תרגום השבעים'.

"אני רוצה ללמוד את הזוהר - תורת הנסתר של היהודים", גמלה ההחלטה בליבו של טל מאי.
"זו תורה עמוקה וקדושה מאד" ניסה להסביר לו יועצו הקרוב, "תצטרך להשקיע שנים רבות כדי להתחיל אולי להבין אותה".
"שטויות במיץ גזר", הרעים בקולו, "תתרגמו לי את זה לקומיקס ואני אבין את הכל. אין שום בעיה".

בעל המאה הוא בעל הדעה. שבעים מקובלים זקנים הובאו מארץ ישראל ונתבקשו לצייר את תורתו של התנא רבי שמעון בר יוחאי - בקומיקס.
לא הייתה להם כל ברירה, הם נאלצו להנמיך את הזוהר הקדוש, להפשיט את מושגיו הנשגבים, ולצייר את התורות הטמירות באמצעות בועות צבעוניות וקריקטוריסטיות.

ביום שהם סיימו - איכשהו - את המלאכה, טל מאי חגג במסיבה עתירת אלכוהול ומוזיקת מטאל כבדה.
"עכשיו הספרייה שלי מושלמת" צהל בקולי קולות והריק אל גרונו עוד כוסית קוניאק.
הוא לא הבין, ולא מסוגל היה להבין - מדוע בפאתי האולם הגדול, ישבו רועדים המקובלים הישישים, פניהם חיוורות כפני מתים ודמעות ניגרות על לחייהם מאין הפוגות.
 

kiwi

מהמשתמשים המובילים!
המשתמש נחסם
מה נאדר היה מראהו של כהן גדול בשמונה בגדי כהונה בעטרה שעיטרה לו שכינה, בדרך שהתווה לעם בזכות אבני החושן והכרובים.

מה נהדר היה מראה עשן הקטורת שעלה והיתמר מעל ההר המקודש וניחוח הבשמים שאיש לא עמד בפניהם.

מה נעדר? פרץ יוצאת וצווחה מרחובותיה הזכים ואורו של עולם, ירושלם.

כשנבוכאדנצר עלה עם צבאו לירושלים הוא צר עליה מכל כיוון, ירדה ירושלים והתכנסה אל תוך אבלה וצערה הנוקב, סר חינה וזעף מר ממוות עטף את רחובותיה ואת שערי התום, היושר והשלימות

בין סלע גדול לאבן קטנה יותר הסתתר פנחס בן חנניה, עיניו בוחנות באין אונים את המחנה העצום הצר על החומות, על חומותיה של העיר.

ליבו מפרפר בכעס ושיניו נוקשות מקור. ימי טבת קצרים, הלילות ארוכים, והרשעים הללו עתידים להוציא את בניו של המלך מביתם? איכה תצלח מזימתם? איך יפסעו אל הגלות הקשה בקור מצמית? איך ישרדו הבנים האהובים את תלאות הדרך?

במדרש תנחומא מובא כי ביום עשרה בטבת היה אמור עם ישראל לגלות מארצו: "והיום היו ראויים לגלות, ומשום הצינה המתין להם הקדוש ברוך הוא והגלם בקיץ". ממדרש זה ניתן ללמוד את עוצמת רחמיו של הקב"ה על בניו, גם כשהם חוטאים ונגזר עליהם גלות - התחשב במזג האוויר הקר השורר בתקופת טבת, והמתין עם הגלות עד הקיץ.

פנחס בן חנניה יצא לגלות עם משפחתו בחודש אב כעבור שנתיים וחצי של מאבק, ענני דאגה וצער נורא ונוקב ליוו אותם בדרכם אל הגלות הכואבת. מבט אחרון, של פרידה, שלח פנחס אל העשן העולה ממשוש ליבו.

עבור ההיסטוריונים ודורשי העבר היתה הגלות של פנחס ועמו עוד תהליך שעובר על עמים כדרך כל מלחמות הארץ. עבור פנחס היתה זו התחלה של דרך ומסע ארוך ומפרך בו עברו הוא וצאצאיו מסכת של שבר ומאבק, התחדשות בכל יום מחדש וחוסר הכרה, תקומה מחודשת ובניה שנוצרת בכל פעם מתוך השבר הגדול.

עבור ההיסטוריונים היה זה עוד סיפור להעביר את הזמן בצקצוק שפתיים וחיפוש ארכאולוגי, עבור פנחס ועמו היתה זו חלק מהבטחה אלוקית "באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה".
 

ח.נוי

משתמש מקצוען
פרסום וקופי
מוזיקה ונגינה
הנדסת תוכנה
האולם היה גדוש מפה לפה בהמוני אנשים שבאו לחזות בטקס הענקת הפרסים לזוכים בתחרות הסיפורים הגדולה של הגימנסיה.

על הבמה עמדו מתוחים ונרגשים כותבי עשרת היצירות היפות ביותר שעלו לגמר.

המנחה המעונב כחכח בגרונו והורה לקהל האנשים להתיישב במקומותיהם ולאפשר לטקס להתחיל.

האנשים פנו למקומותיהם במהירות תוך שהם מנסים להמר איזו יצירה תגיע למקום הראשון.

"אני שמח להודיע על הזוכה במקום השלישי שכתב סיפור מרגש ונוגע ללב במיוחד בשם: "זעקת הלב", אריסטו"

מחיאות כפיים סוערות, כמה טפיחות שכם, והמנחה מבקש שוב שקט ומודיע על יצירתו של ארטמיס כזו שתפסה את המקום השני והמכובד. שוב מחיאות כפיים, לחיצות ידיים הדדיות ותורו של המקום הראשון הגיע.

"ובמקום הראשון" מכריז המנחה בפאתוס,"במקום הראשון בתחרות הסיפורים של הגימנסיה היוונית הגדולה זכה הסיפור :"יוסף בן יעקב- מעבדות למלוכה" שכתב אנטוניו יגוסלבוס המוכשר"

הקהל קם על רגליו, מריע ואנטוניו הנרגש ניגש למרכז הבמה, לקבל מידי המנחה את גביע הזהב.

"אנטוניו היקר, אתה כתבת סיפור מופלא על כל השתלשלות האירועים שקרו ליוסף אחד מהשבטים היהודיים. מה גרם לך לכתוב דווקא את הסיפור הזה? האם אתה יהודי?"

אנטוניו שנרגש עדיין מעצם זכייתו ניסה לייצב קמעה את קולו ואז סיפר לנוכחים באולם: "אינני יהודי, אך מאז ומעולם אני אוהב סיפורים מתוחכמים, עלילות סבוכות ומפתיעות, שינויים מרתקים שמתרחשים במהלך העלילה ודמוית עגולות ששזורות בה. הסיפור הזה תפס אותי מיד, יש בו את כל המרכיבים לסיפור מופלא ומרתק. בהזדמנות זו אני רוצה להודות למלכה הנערץ של מצרים - הוד מלכותו תלמי, שבפיקחותו הרבה ובנדיבותו המופלאה דאג לנו לתרגום כה נפלא של תורת היהודים, ובכך העשיר את תרבותינו הוסיף לי למאגר עוד עשרות סיפורים מרתקים מאין כמוהם במגוון רחב של נושאים, ותודה רבה לכם על הזכייה!"
הקהל מצידו הריע שנית בהתלהבות. אך אלו מביניהם, שלפני מלחמת התרבות היוונית יהודים כשרים היו, וניצוץ קטן של טהרת הלב עוד בער בנשמתם, יכלו לשמוע צליל צורם בחוזקה, ולהבין מדוע "תרגום כה נפלא" כמו שאמר אנטוניו החשיך את העולם...
 

וי שלוק

מהמשתמשים המובילים!
מוזיקה ונגינה
ברגליים חשופות דידו שפטיה ומשפחתו בדרך העולה ירושלימה עם פרסום הודעת המלך כורש.

זוכר עוד שפטיה הישיש את היציאה המשפילה לגלות, ועד לכך שרוולו הריק, ידו האחת מונחת אי שם. אולי על גבי ידו ייבב הנביא ירמיהו ביציאה מירושלים, מי יודע.

בסיוטי הלילה שלו עדיין עומדים זאבי הטרף ילידי הנשר הגדול שנשא ה' מרחוק, כשהם נוגסים וטובחים בכל הנקרא בדרכם. צרחות אמו מעל גוויית אחותו מרים נפוחת הכפן מכים בו עד היום, צרחות שנדמו בצניחתה מגג ביתם.

דמו של סביו יהורם השופט עוד נצפה במוחו כשהוא זורם מתחת לדלתי בית המקדש בלול בדמם של אלפי הדיינים, בחורים, ילדים ובתולות, שנשחטו על דם זכריה הנביא.

ועתה מרים הוא יד בודדת לשמים בהודאה 'שהחיינו וקיימנו'.

בדרך, בלילה קפוא מתמיד ישב שפטיה על חול המדבר הערבי - סורי, נכדו הקט אליצפן שוכב על ברכיו, קודח מחום והוזה. שפטיה מנסה לנחמו ולעודדו, "תיכף נגיע לבית המקדש, נשמע את ניגון הלווים, נריח את ריח הקטורת".

אליצפן לא מגיב, עיניו עצומות, והוא קודח. שפטיה מניח בדאגה סבית על מצחו מטליות רטובות בניסיון נואש להציל את חייו.

בתיה אמו של אליצפן, יושבת בצד מתייפחת ליבה האימהי מנבא את הבאות. מצבו של אליצפן אינו הפיך! כך אמר יהושפט הרופא. ליבה דומע - אליצפן שלה ימות? לא יכול להיות.

השחר עלה עם נשמת אליצפן. השחר האיר וליבה של בתיה השחיר, למה גם היא לא מתה?

"ארץ ישראל נקנית בייסורים" הרהר שפטיה באבל. ידו האחת מקנחת את עיניו שוב ושוב, ואוזניו נקרעות מבכיות בנו יהויקים שבוכה בצווחות כמו אז...

כשתמו ימי האבל המשיכו כאובים במסעם לארץ ישראל, מנסים למצוא נחמה איש ברעהו. שפטיה מנסה למלא את הלילות בסיפורי תקווה יהודיים מסביב למדורה, ויהויקים ובתיה מקשיבים ומנסים להוסיף להאמין ולקוות.

בארץ ישראל נפטר זקן ושבע ימים, מול בית המקדש ההולך ונבנה שפטיה הישיש. עיניו לא זכו לחזות בבניין הבית אך את התקומה והגאולה ראה גם ראה.

בתום ימי האבל, הסתכסכו שלושת בני שפטיה ז"ל, יהויקים, נר ועצמיהו. הרכוש הרב שהעלה שפטיה היווה את סלע המחלוקת.

באין שלטון מסודר בארץ, לא היה מי שיוכל לכפות על עצמיהו הבכור הגברתן לוותר על השני שליש נכסים שניכס לעצמו בטענות שקריות.

המרירות בליבו של יהויקים גאתה מיום ליום, כשאשתו בתיה הוסיפה אש למרירותו, שלא די שאין לו כסף, גם אם היה אין לו מאיפה לקנות תכשיטים. לאיזה ארץ הוא הביא אותה?

אחיו של אליצפן – אליקים, כבר הגיע לגיל מבוגר מאוד, 30, ועדיין לא מוצא את זיווגו. שמועות עקשניות מכות שאין כלל מספיק בנות רווקות לכל הרווקים.

לאחר מריבה קולנית במיוחד בין אליקים להוריו, קם אליקים הרווק והחליט לעשות סוף! לרווקתו הלא נגמרת.

אין לו עם מי להתחתן? למה אין? יש! את ביתו של מחולן האדומי הוא יישא לאשה ויאמר אביו מה שבא לו!

את צ'ופה כלתו הביא אליקים לבית הוריו, ידע שסחלבים לא יקמו את פניו, אך לזה לא ציפה...

אביו יהויקים אחז בידו את הכד היקר והעתיק והטיחו בצ'ופה!! צ'ופה ניסתה להימלט אך הכד חרץ בפניה שריטה מכוערת.

צ'ופה נמלטה, אליקים ניסה להשיב לאביו מלחמה, ודחף לעברו את השולחן הכבד שבפינה, אביו התחמק מגדף, ואמו בתיה זועקת כחיה שכולה "למה גם אתה לא מתת במדבר? למה נותרתי לחיות, אלוקים, למה???"

לעת ערב, יהויקים התיישב על הכרים בחצר הרחבה, בוכה, ליבו שותת דם, 'הזוהי תקומת עם?' 'זה הישועה לה קיוונו?'

בתיה יושבת על הכר נגדו דוממת, לנגד עיניה עומדת גופתו הקרה של אליצפן, קושיי הדרך, שרוולו המתנופף משוחרר של חמיה, והדמעות זולגות, זולגות...

זוהי גאולה או חורבן???

אין דיינים – איש הישר בעיניו יעשה.

אין כסף, ואין תכשיטים לבתיה.

הנוער נשוי לגויות.

חורבן!

שמועה רעה מארץ מרחק!

שבר על שבר!

נפטר גדול הדור תלמידו של ירמיהו הנביא – ברוך בן נריה.

יודעי דבר לחשו, שייתכן שדווקא צרה זו תגרור ישועה, שכן תלמידו של ברוך בן נריה – עזרא הסופר כעת יוכל לעלות לארץ ישראל, שהתעכב עד כה ע"מ ללמוד מפיו ז"ל, ועתה אולי יבוא ויושיע את ישראל.

ואכן, עזרא הסופר עלה בראש שיירה של אלפי אנשים, ונשא בידיו אישורים שונים מן המלך, שיעזרו לעמ"י להתבסס בארץ.

בכוח המלך העניק לו לשפוט את העם ולהעניש את החייבים השתמש לעזור לאליקים ואחיו לחלק ביניהם את הירושה ביושר.

בשובו מהדיון המכריע, חייך אליקים לאשתו "אשרי עזרא הסופר, אכן גאולתנו גאולה".

בתיה חייכה, והכינה לו ארוחת ערב טעימה במיוחד, ישבו הם יחדיו והודו על הנביא הקדוש שגאל את עם ישראל מגלות גאולתו.

העיק עליה חסרון תכשיטים, אך הבשורה כבר הסירה אבן מליבה.

"תלך אליו, תספר לו על אליקים וצ'ופה, אולי יושיע אותנו". אנחה נעקרה מליבו הלא צעיר.

בתיה רצתה כלה ונכדים, אבל גויים??

עזרא בשמעו את סבל העם, הבוכה על עסקי משפחותיו, נרעש, היתום קיומו של העם?

אסף את העם ליום תשובה, וכשליבם היה חם גירשו את הגויות שלהם, ושבו אל אלוקיהם.

שמחה פרצה וחרכה את קירות ביתו של יהויקים, "עזרא הסופר יברכהו אלוקים, יושיעו אלוקינו מכל צרה". את האור הזריח שוב עזרא בליבות העם הגאול.

אף לבתיה דאג, והתיר לרוכלי תכשיטים לחזור בבתים ולמכור את מרכולתם ובכך הפיץ תכשיטים בכל ארץ ישראל, ועל ידי כך לא יתגנו הנשים לבעליהם.

בתיה כבר לא יכלה להכיל את הטובות שמרעיף עליהם עזרא הסופר, הברכות והשירים שחיברו לכבודו קרעו את השמים. אהבת העם אליו הרעישו תבל.

את שברי העם המפוצים בכל העברים איחה עזרא אחד לאחד, וקומת העם החלה לקבל צורה, כעם משוחרר השב לארצו מלא תקווה ועתיד.

ולפתע,

ביום בהיר...

עזרא הסופר נאסף לעמיו... נפטר בשיא איחוי קרעי העם.

העם השברירי הזדעזע. היקרוס אל תוכו שוב? היאבד עתידו?

צרחותיה של בתיה, גאולה וציונה, אליקים, יהויקים ושפטיה - הנכד, בקעו רקיעים. העם כולו צווח וספד לעזרא. אבל עם המוני. מת הנביא הגואל שאיחד וריפא את העם.

שבר כשבר הזה לא היה מיום חורבן הבית שבעים שנה קודם.

הסנהדרין שגם אותו חידש עזרא הסופר גזרו צום ביום פטירתו - ט' טבת.

אבל עם מאין כמותו...

 

שרה.

משתמש מקצוען
מוזיקה ונגינה
השמש החלה לעלות ממזרח. מהחצר האחורית שמעה שלומית את אגתיאס מברך את הבוקר בקריאותיו.

תרנגול רעשן. היא התהפכה באנחה רוגז. אגתיאס תמיד מתעורר ראשון; אחריו מתחילים, בהדרגה, לעלות מהנמל קולות המלחים והסבלים. טפיפות רגלי העבדים שרצים כה וכה על החוף המרוצף. נהמת הגלים המתנפצים אל המזח. אפולוניה, עיר הנמל, מתעוררת לבוקר חדש.

ושלומית מתרוממת במיטתה; יהודה כבר יצא את הבית, לעסקי המסחר בנמל. היא קמה, ותחושה חמצמצה – מוזרה, של יום חדש ומאובק שהיא מראש לא אוהבת, עולה בליבה.

אור חיוור נכנס מהחלונות. היא מעבירה ידה על האבן הקרירה, כובשת במבטה את הנמל ההומה כבר בשעת בוקר מוקדמת זו. חושבת על ירושלים שלה, הרחוקה, שכבר תקופה ארוכה כל כך לא ביקרה בה.

בליל-לשונות עולה מן החוף; לשונם של הגלים, צלולה אך מסתורית. לשונם של העבדים, ארמית זולה וגרונית. לשונם של הסוחרים ואנשי הנמל, יוונית-קוינה מעורבת, ניב שמאפשר לדוברי כל סוגי היוונית להתקבץ יחד לעבודה משותפת על הנמל הארצישראלי הזה. וגם לשון-הקודש. מעט לשון-הקודש פזורה, נהגית במבטא ים-תיכוני מסוג אחר, שגורם לשלומית לעקם את אפה; לא כך מדברים לשון-הקודש.

שלומית אהבה את אפולוניה כמעט כמו את ירושלים. זו היתה עיר הנמל שלה ושל יהודה, שהיו, כך נראה, היהודים היחידים בה. שכניהם היו ברובם נכרים הלניים, אנשי נמל. יהודה נשא ונתן עימם במסחר. הרוח שבאה מהים, היריעה הכחולה הבוהקת מחלונה, מצוק הכורכר הזהוב, ציפורי המים החגות מעל, פניו השזופות של יהודה, כל אלו האהיבו על שלומית את העיר. לעיתים היתה חשה בדידות, כשניסתה לשוחח עם השכנות והשפה היוותה ביניהן מחסום, אך היום, לאחר מספר שנים בחברה היוונית-ישראלית הזו, פרצה גם את המחסום הזה. היוונית כבר הפכה לשפתה. אפולוניה נעשתה ביתם של יהודה ושלומית.

וזהו.

אפולוניה כבר לא בית.

שלומית חשה כעס: כעס על יהודה שעוסק עדיין במסחר עם עמיתיו היווניים; כעס על השכנות הטיפשות, שבנשימה אחת עם הרכילות הקבועה מספרות בעליצות על החדשות ממצריים; כעס על ירושלים היפה שלה שאפשרה לדבר הזה לקרות; כעס על עצמה, על הבורות הנוראית הזו, על חוסר האונים, על ההבנה שאינה באמת מבינה ואינה יכולה לעשות דבר.

משהו קורה לעם שלה.

כן, העם הזה שלה עדיין. גם אם הלכה אחר יהודה אל הים. גם אם אינה יודעת לקרוא את הכתב העברי. גם אם המפגשים שלה עם העם הזה שלה מעטים כל כך, זרים כל כך, יבשים – מכים בפניה בכל פעם את ההבנה הזו שאי אפשר גם לנטוש, וגם להשאר מחובר – העם הזה שלה עדיין. והיא שלו.

יהודה היה צוחק עליה; הוא אמר שהיא מדברת כמו אישה. מחפשת משהו חדש כל העת, חובבת תרבות, מעמידה לעצמה יעדי התייוונות מובהקים, שואפת להיטמעות מלאה באוכלוסייה האפולונית, ועם זאת – מתגעגעת. בעיניו הגעגועים הללו הם גחמה נשית: "או שאת מאמינה בזה, או שלא. אין בתהיות הללו שום טעם", הוא אמר.

אבל העם הזה שלה עדיין. וחמשת חומשי התורה תמיד היו רק שלה ושל יהודה, מכל תושבי אפולוניה, למרות שמעולם לא קראה בהם בעצמה, וכיון שלא היה בית מדרש באפולוניה, ולא ספר תורה – גם יהודה לא קרא בהם כבר הרבה מאוד שנים. אבל עדיין, התורה תמיד היתה רק שלהם. רק הם ידעו כמה הם לא מקיימים כבר. כמה הם זנחו. רק הם הבינו, ברובד הפשט, את משמעות המילים בקריאת התורה כשעלו לרגל. הנכרים ברובם לא הבינו לשון הקודש.

והשכנות מביאות את החדשות ממצרים, עליזות: תלמי המלך הצליח להכניס גם את תורת היהודים לספריה הגדולה של אלכסנדריה. הקריאות מהחוף ממשיכות רגיל. יהודה חוזר שזוף ומרוצה מיום נוסף בנמל. שלומית יושבת במרפסת ומנסה לברור אורז ומחשבותיה נודדות, ירושלים שלה, של ילדותה, של שלושת הרגלים, של העם שלה, של התורה, עולה במחשבתה והיא מתגעגעת.

העם שלה, שהיא פגעה בו. התחושות הנשיות האלה, כמו שכינה אותן יהודה, לא היו דברי שטות. היא צדקה. היא אוהבת את אפולוניה ומתפעלת מצלילי השפה היוונית; נהנית מפיסות התרבות ההלנית שחודרות לביתה, אוספת אותן ומשמרת אותן; היא מתפעלת מהשפע התרבותי הזה שמגיע אליהם מעבר לים, רוצה היתה ללמוד לקרוא ולכבוש כל מילה שיש להם להציע לה. היא אוהבת את זה. אבל יש מחיר. היא ועוד רבים כמוה גורמים לעם שלה להתחלק, להתפלג, להיפרם על פני האימפריה היוונית לחוטים בודדים, חסרי שדרה, של יצורים מעורבבי-דעה. מפני עורף ומתגעגעים. מזלזלים ומעריצים. שונאים וחולי-אהבה.

זה העם שלה. הוא נפרם לפיסות-פיסות. עד היום היו אלו רק אנשים, ומשפחות, והיא ויהודה. היום זו גם התורה. הלב. הדבר עצמו. אף אחד לא יוכל לפגוע בתורה עצמה, אבל הנה, חילקו אותה לעמים בכזו פשטות. בואו בואו, יושבי עולם. מחלקים פה תורה. מונחת היא, מתורגמת, מומחשת לשפת עם זר, גשו וטלו. שלכם היא.

ומשהו בזוהר של ירושלים בחלומותיה מועם; כמו כוס מזכוכית לבנה שנגע בה מישהו בחוסר זהירות והותיר טביעות אצבע משומנות. גסות.

שלומית עמדה בחלון, כובשת במבטה את הנמל הצבוע בגוונים של שעת בוקר מוקדמת, ובכתה.

העם שלה. התורה שלה. לשון הקודש שלה. ירושלים של הזכרונות ושל שלושת הרגלים. וכעס, והמון אשמה. העם שלה, שנפרם לחוטים-חוטים. כי היא עזבה אותו.

נדמה לה שהיא מזהה את יהודה בין האנשים על החוף. זרועות שריריות, חיוך זוהר, אדמומיות שהותירו השעות המרובות בשמש על גופו. הוא שמח.

במצרים חונך תלמי אגף חדש בספריה האימפריאלית. שמחה גדולה בחצר המלך.

והשכנות הטיפשות. מפטפטות ביוונית המעורבת הזו, מתבלות את סיפור התרגום במילות בדיחות ורכילות בלתי-מתוחכמת. צוחקות. הן שמחות.

ושלומית על החלון. בוכה.

מהחצר האחורית אגתיאס התרנגול קורא בקול.

ואולי לראשונה מאז חזרה מבית המקדש, היא מתפללת.
 

לילך אור

משתמש סופר מקצוען
מנהל קבוצה
צילום מקצועי
"בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָלַיִם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק (מגדל) סָבִיב. וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר.... וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ":
ספר מלכים ב', פרק כ"ה, פסוק א'; ספר ירמיהו, פרק נ"ב, פסוק ד'-ו'

"אמא", רחל נכנסת הביתה בריצה, שוכחת לנקות את רגליה. עיניה גדולות, מפוחדות. "אני שומעת הרבה אנשים צועקים".

יצחק מרים פניו מצלחת הדייסה. "זה הגויים".

"מבבל?"

"כן. אמא", יצחק נעמד עם ארבע עשרה שנותיו, מניח את הצלחת הריקה בקערת החרס, "זה נכון שהם רוצים לסגור אותנו עד שנמות מרעב?"

עיניה של רחל גדלות אף יותר. כמעט נקרעות מפניה. "אמא!"

שרה עוזבת את ניקוי העוף, אוספת אליה את בת הארבע. מחבקת אותה בשתיקה.

"זה נכון מה שיצחק אמר?"

היא בולעת את רוקה.

"אבא ודוד יעקב כבר לא יוכלו להביא לנו ירקות מהשדה שלהם שמאחורי החומה?"

"צריך להתרחץ, רחל".

"וחיטה", יצחק חייב להוסיף, "אף אחד לא יוכל להביא שום אוכל מבחוץ. לא יהיה לחם. ולא פירות וירקות. ולא שום דבר לאכול. וככה נמות".

יפחה חנוקה נבלמת בסינר של שרה. היא מלטפת את שערותיה החלקות של הילדונת, תרה אחר מילות נחמה. לא מוצאת גם לעצמה.

"אבל נשאר לנו קצת אוכל", יצחק מתקרב אל שניהם. "יש את העוף, הירקות מאתמול וגם חיטה וסולת. נכון, אמא?"

מעט. יספיק ליום או יומיים.

"אמא, נכון?"

"נכון, צדיק. לך תראה אם אבא חוזר מבית המדרש".

יצחק יוצא, ממושמע. שרה נשארת עם רחל. פוזלת אל הצלם שליד החלון, מצמידה שפתיים. הם היו צריכים לתפוס את עצמם בזמן. ירמיהו הרי הזהיר מראש שעבודת האלילים תמיט עליהם חורבן.

רחל נעה בחיקה, מחפשת הגנה.

מי יודע אם מחר תוכל להעניק לה אותה.

"וְשִׁלַּחְתִּי בָם אֶת הַחֶרֶב אֶת הָרָעָב וְאֶת הַדָּבֶר עַד תֻּמָּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם וְלַאֲבוֹתֵיהֶם":
ירמיהו כד י
 
נערך לאחרונה ב:

שיילה

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
אין עיתותיי בידי להאריך ולמתק את השיפוט באמרי שפר ושנינה לכן אגש ישירות לעניין.

במקום השלישי מתייצבים בגאון הגאון @הדוויג שליט"א שבמילותיו השנונות נגע ברגש של כולנו בהמחישו את גזירת התרגום, וכן איש החינוך מר @וי שלוק אשר פרס לעינינו חומר היסטורי נדיר, יישר כח.

ובמקום השני @טלח עם תיאור עצוב אותנטי וחי על נוראות המצור, תודה רבה.

במקום הראשון והמכובד @שרה. עם סיפור מלא געגוע כמיהה עצב וקינוח של תקווה, וכל זאת בכתיבה שזורה ורהוטה, מדהים.

ברכות לזוכה, בהצלחה באיתגור הבעל"ט.

תודה גם ל @לילך אור @kiwi ו @ח.נוי , על הסיפורים הכואבים את כאב עמנו במילים פשוטות החודרות בלב כל אדם.
 

שרה.

משתמש מקצוען
מוזיקה ונגינה
וואו! וואו.
מממ, סליחה. על ההתפרצות. קצת מוגזמת בשביל זכיה מתוך כל-כך הרבה מועמדים...
זה פשוט כי כל כך אהבתי את שלומית ומשמח אותי מאוד לראות שעוד מישהו התחבר לדמות הזו.
בקשר לאתגר - יש לי נסיעה מתוכננת לעוד שבוע וקצת, כך שעלי להעלות אותו רק בהמשך השבוע - שני/שלישי - כדי שבתום השבועיים שלו אהיה כאן בארץ כדי לבחון את התוצאות...
מקוה שזה בסדר מצידכם... בינתיים אחשוב על טיב האתגר ומהותו. רעיונות יתקבלו בברכה!
 
נערך לאחרונה ב:

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט א'

א אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת יְהוָה:ב אַשְׁרֵי נֹצְרֵי עֵדֹתָיו בְּכָל לֵב יִדְרְשׁוּהוּ:ג אַף לֹא פָעֲלוּ עַוְלָה בִּדְרָכָיו הָלָכוּ:ד אַתָּה צִוִּיתָה פִקֻּדֶיךָ לִשְׁמֹר מְאֹד:ה אַחֲלַי יִכֹּנוּ דְרָכָי לִשְׁמֹר חֻקֶּיךָ:ו אָז לֹא אֵבוֹשׁ בְּהַבִּיטִי אֶל כָּל מִצְוֹתֶיךָ:ז אוֹדְךָ בְּיֹשֶׁר לֵבָב בְּלָמְדִי מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ:ח אֶת חֻקֶּיךָ אֶשְׁמֹר אַל תַּעַזְבֵנִי עַד מְאֹד:
נקרא  27  פעמים

לוח מודעות

למעלה