הנושאים החמים
מנסה לכתוב סיפור.
הנושא די רגיש.
מקווה שיתקבל ולא אחטוף ביצים על הראש...
הסיפור אמיתי ודי קרוב אלי כמובן בשינויים שלא יזהו...
אשמח לביקורת.
כתבתי בגוף ראשון אני מתלבטת אם להמשיך ככה או לשנות...
פרק א
זהו אבא הלך.
שמעתי את אמא אומרת בטלפון למישהו חשוב שהוא לא יחזור והיא גמרה אתו.
אני מפחד שהיא התכונה שהיא כבר הרגה אותו ואבא מת. אני חושב שלגמור זה להרוג.
כל פעם שהיא כועסת היא מרביצה חזק, אולי עכשיו הידיים שלה הרגו אותו.
הקול שלה היה כועס נורא, אני לא יודע למה.
אני רוצה לבכות אבל לא יוצא לי כלום.
אבא הטוב שלי. אני אוהב אותו.
לא יודע אם הוא אוהב אותי.
אפילו שכל פעם הוא היה אומר לי שאריאל הילד הכי צדיק והכי גיבור כמו אריה.
וכשהוא היה מנשק הוא היה אומר לי שאריאל מתוק כמו כוכב.
כי אם הוא אוהב אותי למה הוא השאיר אותי בבית כשאמא כועסת, אולי הוא לא אוהב בכלל.
הוא יודע שזה מפחיד כשהיא כועסת, אז למה הוא לא לקח אותי אתו.
אמא באמת כועסת עלי. היא רוצה שאני יאכל ואני לא יכול.
אם אני אפתח ת'פה הבכי יצא, לא יהיה מקום לאוכל להיכנס.
אוף, אני מפחד נורא שאמא תרביץ לי. היא תמיד הרביצה לאבא כשהוא הרגיז אותה.
עכשיו אני מרגיז אותה, כי אני לא אוכל.
בסוף אני לא מצליח להשאיר את הפה שלי סגור.
הבכי בורח לי וגם הדמעות. כל הפנים שלי רטובות.
אמא כועסת עוד יותר ואני מפחד נורא.
הראש שלי חושב כל הזמן על אבא ולאיפה הוא הלך, אני רוצה אותו, אני בטוח שהוא אוהב אותי.
בטעות אמרתי בקול את המחשבות שלי והם התערבבו לי עם הבכי.
אמא כועסת נורא, כל הפנים שלה אדומות, גם הלחי שלי אדומה.
מצויר עליה יד, אני יודע.
כל פעם שהיא מרביצה לי אני אחר כך רואה במראה את היד הגדולה שלה מצוירת לי על הלחי.
אני מפסיק לבכות ורק הדמעות מרטיבות אותי.
החולצה שלי רטובה וחם לי נורא.
אמא שמה אותי במיטה של הקטנים אפילו שאני כבר בן ארבע.
אני יודע למה היא שמה אותי שם ואני כועס מאד.
היא לא רוצה שאני יצא, היא שמה אותי בעונש.
כל המקלות האלה ששומרים על התינוקות, שומרים עלי עכשיו שאני לא יצא מהעונש.
אני מתגעגע לאבא.
אולי הוא לא יחזור בכלל, אני לא יודע, רק מפחד נורא.
הלב שלי דופק מהר וכואב לי הראש.
אני חושב פתאום שאולי בגלל שאמא לא אוהבת אותי היא עשתה שאבא ילך.
ואולי אף אחד בעולם בכלל לא אוהב אותי.
אני כבר בוכה עוד פעם, הכי חזק.
מלא דמעות מרטיבות את הכרית.
אמא לא באה לכעוס עלי, היא מדברת עם אנשים חשובים בטלפון שלה, אני שומע אותה.
היא סגרה לי את הדלת כי אני מפריע לה לדבר.
אני בוכה יותר חזק כי עכשיו חשוך לי.
אין לי אור ואני מפחד נורא.
אין לי אבא שיגרש את החושך.
הוא הלך.
אמא אמרה למישהו בטלפון שסוף סוף יש לה גט כי אבא נתן לה.
אני לא יודע מה זה גט ולמה אבא נתן אותו לאמא.
אני מנסה לחשוב כי אבא אמר שאני חכם.
בסוף נגמר לי המח, הוא מפסיק לחשוב כי נרדמתי.
מחר אני יעלה עוד פרק...
הנושא די רגיש.
מקווה שיתקבל ולא אחטוף ביצים על הראש...
הסיפור אמיתי ודי קרוב אלי כמובן בשינויים שלא יזהו...
אשמח לביקורת.
כתבתי בגוף ראשון אני מתלבטת אם להמשיך ככה או לשנות...
פרק א
זהו אבא הלך.
שמעתי את אמא אומרת בטלפון למישהו חשוב שהוא לא יחזור והיא גמרה אתו.
אני מפחד שהיא התכונה שהיא כבר הרגה אותו ואבא מת. אני חושב שלגמור זה להרוג.
כל פעם שהיא כועסת היא מרביצה חזק, אולי עכשיו הידיים שלה הרגו אותו.
הקול שלה היה כועס נורא, אני לא יודע למה.
אני רוצה לבכות אבל לא יוצא לי כלום.
אבא הטוב שלי. אני אוהב אותו.
לא יודע אם הוא אוהב אותי.
אפילו שכל פעם הוא היה אומר לי שאריאל הילד הכי צדיק והכי גיבור כמו אריה.
וכשהוא היה מנשק הוא היה אומר לי שאריאל מתוק כמו כוכב.
כי אם הוא אוהב אותי למה הוא השאיר אותי בבית כשאמא כועסת, אולי הוא לא אוהב בכלל.
הוא יודע שזה מפחיד כשהיא כועסת, אז למה הוא לא לקח אותי אתו.
אמא באמת כועסת עלי. היא רוצה שאני יאכל ואני לא יכול.
אם אני אפתח ת'פה הבכי יצא, לא יהיה מקום לאוכל להיכנס.
אוף, אני מפחד נורא שאמא תרביץ לי. היא תמיד הרביצה לאבא כשהוא הרגיז אותה.
עכשיו אני מרגיז אותה, כי אני לא אוכל.
בסוף אני לא מצליח להשאיר את הפה שלי סגור.
הבכי בורח לי וגם הדמעות. כל הפנים שלי רטובות.
אמא כועסת עוד יותר ואני מפחד נורא.
הראש שלי חושב כל הזמן על אבא ולאיפה הוא הלך, אני רוצה אותו, אני בטוח שהוא אוהב אותי.
בטעות אמרתי בקול את המחשבות שלי והם התערבבו לי עם הבכי.
אמא כועסת נורא, כל הפנים שלה אדומות, גם הלחי שלי אדומה.
מצויר עליה יד, אני יודע.
כל פעם שהיא מרביצה לי אני אחר כך רואה במראה את היד הגדולה שלה מצוירת לי על הלחי.
אני מפסיק לבכות ורק הדמעות מרטיבות אותי.
החולצה שלי רטובה וחם לי נורא.
אמא שמה אותי במיטה של הקטנים אפילו שאני כבר בן ארבע.
אני יודע למה היא שמה אותי שם ואני כועס מאד.
היא לא רוצה שאני יצא, היא שמה אותי בעונש.
כל המקלות האלה ששומרים על התינוקות, שומרים עלי עכשיו שאני לא יצא מהעונש.
אני מתגעגע לאבא.
אולי הוא לא יחזור בכלל, אני לא יודע, רק מפחד נורא.
הלב שלי דופק מהר וכואב לי הראש.
אני חושב פתאום שאולי בגלל שאמא לא אוהבת אותי היא עשתה שאבא ילך.
ואולי אף אחד בעולם בכלל לא אוהב אותי.
אני כבר בוכה עוד פעם, הכי חזק.
מלא דמעות מרטיבות את הכרית.
אמא לא באה לכעוס עלי, היא מדברת עם אנשים חשובים בטלפון שלה, אני שומע אותה.
היא סגרה לי את הדלת כי אני מפריע לה לדבר.
אני בוכה יותר חזק כי עכשיו חשוך לי.
אין לי אור ואני מפחד נורא.
אין לי אבא שיגרש את החושך.
הוא הלך.
אמא אמרה למישהו בטלפון שסוף סוף יש לה גט כי אבא נתן לה.
אני לא יודע מה זה גט ולמה אבא נתן אותו לאמא.
אני מנסה לחשוב כי אבא אמר שאני חכם.
בסוף נגמר לי המח, הוא מפסיק לחשוב כי נרדמתי.
מחר אני יעלה עוד פרק...
Reactions: אוראל סולטן, אהרן 1, דודה ועוד 2 משתמשים5 //