אלקסתימיה ולאהוב...

[עיתונאות ועריכת תוכן]

צודקים כאן
בטח בגלל האקטואליה
וגם כדי לגוון את החיים של כולנו

 

[RACHELIZ]

השינה בליל שבועות לא קשורה משום כיון לאלקסתימיה והיא כן מאורע מוזר בכל קנה מידה בא נאמר שכל גבר ולו הרחוק ביותר מלהיות אברך כולל שיושב ולומד לפחות מנסה בלילה הזה ללמוד,

מאבחנת אלקסיתימיה, מתוך ויקיפדיה (מדגישה את העיקר) :

לעיתים רגשות באים לידי ביטוי גופני המתבטא בין היתר, בדיווחים על כאבים פיזיים, אי שקט, התנהגות אגרסיבית ואלימה, פעילות יתר, או לחלופין עייפות וחוסר אנרגיה – יש לשלב בטיפול אלמטיים מתוך ההתנהגות הפיזית הגברית. מוצע כי הטיפול ילווה מטלות לביצוע בין הפגישות, ובהם, בין היתר, פעילות גופנית. התנהלות פיזית זו, עלולה לווסת את ההתנהלות הרגשית ולאפשר איזון מחודש.

 

[עיתונאות ועריכת תוכן]

לפעמים צודקים הם גם חכמים
וככה הגיע הפרק הזה
לצמצם קצת פערים

קבלו את -פרק ט"ו

 

[עיתונאות ועריכת תוכן]

פרק ט"ו

לכל דבר יש סוף. יש סוף סופי כמו יציאה לפנסיה, וסוף שמוביל להתחלה חדשה נגיד כמו- יציאה לפנסיה. כן זה אותו דבר, אבל אתם יודעים איפה ההבדל? באנשים. אלו שלא יוצאים לפנסיה עד שהם לא יכולים לצאת בכלל. ואחרים שסופרים עד שישים פלוס, ועוברים להגשים חלומות לעצמם, לנכדים ולאלו שחיכו לקבל את התקן שלהם...

הסוף שלי היה משני הסוגים, וכשאני אומרת הסוף, אני מתכוונת לסוף תקופת האירוסין. הוא היה הכי סופי מבחינת להיות מאורסת וכל הלא נוח שהיה לי שם. ספרתי עד אליו ופיניתי את מקומי בכיף למי שרק חלמה על התקן הזה. אבל קצת בקצוות הייתי גם מהסוג השני, החושש מהלא נודע. זה שמעדיף הווה מתמשך, מעתיד שלא נראה בדיוק אטרקטיבי. בין שיש בו פילאטיס והרצאות תורניות ובין שיהיו בוא אמממ השתלמויות ושיעורים בקול הלשון נגיד. למה בכלל עלתה לי אסוציאציה של פנסיה? כנראה ככה זה שמשאירים את העולם מאחורה, לצעירים.

סוף הוא סוף, וכך או אחרת, הגעתי אליו. לא רוצה לספר לכם על הפגישה האחרונה. רק אם לגמרי קריטי לכם לדעת, היא נמשכה כמעט שעתיים. לא מספיק? אז אני רק אגיד שהיא בהחלט היתה בבית, קרי, בחדר שלי. כל שאר הפרטים לא באמת חשובים לידע שלכם ואלו שחשובים- לא מתחשק לי לספר. כמו השאלה הקריטית לשעתה, שהתביישתי ובכל זאת שאלתי אותו ברגע שלפני האחרון, כן או לא או חלק? אתם יודעים, בכל ישיבה מקובל אחרת ולפעמים לפי מה שבמשפחה, ולא רציתי למצוא את עצמי בסיטואציה מביכה עם היד תלויה באויר. הוא לא ענה. בטח התבייש או עוד לא החליט או ברר או לא יודעת מה. נפרדנו, ולא היתה עוד הזדמנות לקבל תשובה בשבועיים הבאים. שבועיים מלאים, כי אצלנו חושבים שעשרה ימים זה מעט מדי.

פתאום להיות בחופש. לנשום קצת. בלי לחשוב, על מה שזה לא יהיה שהולך להיות. הלכתי לי לעבודה, ופטפטתי עם הידידה הבאמת קרובה, על עצמינו בלבד ושום מילה לא על החתן. גם כשאמא שלי הטילה ווטו על ללכת לעבודה, כי כלה צריכה לשבת בבית מינימום שבוע, בלי לעשות כלום. ישבתי ולא חשבתי עליו. רק על עצמי ועל הסיטואציה האולי מביכה שמחכה לי, רק על זה מהכל. ולא, לא העליתי בקצה דעתי לבקש את התשובה הזאת באיזה תיווך. טיפשות מבוכה וכבוד פגוע הם כלום בעיניכם?! התשובה הגיע בסוף בכוחות עצמה, אחרי החופה. לא שהיא החזירה לי את השבועיים של הסוף או את תמורתם או את כל התפילות שהייתי יכולה להכניס שם ולא נשאר לי כוח, לשאת.

 

[shira bira]

כמו השאלה הקריטית לשעתה, שהתביישתי ובכל זאת שאלתי אותו ברגע שלפני האחרון, כן או לא או חלק?

אז מה השאלה?
היא סודית?
או שעקב ליקוי מאורות פרטי שלי לא הבנתי אותה מבין השורות.

 

[אלי7 א]

אז מה השאלה?
היא סודית?
או שעקב ליקוי מאורות לא הבנתי אותה מבין השורות.

מצטרפת.
הפרק הזה לא היה לי הכי מובן.

 

[אלי7 א]

זו התשובה - מדהים איך הצלחת לגעת בלי לגעת!!! (תרתי משמע...):

באמת יפה ההתנסחות
אבלללללל
סגנון כזה ודאי לא נותנים ידיים אחרי החופה.
זה מוזר שהיא חשבה על זה בכלל

 

[אמא ומתכנתת]

באמת יפה ההתנסחות
אבלללללל
סגנון כזה ודאי לא נותנים ידיים אחרי החופה.
זה מוזר שהיא חשבה על זה בכלל

כן או לא או חלק?

יש הרבה שנותנים רק בכניסה לחדר ייחוד.

 

[yonatanr]

באמת יפה ההתנסחות
אבלללללל
סגנון כזה ודאי לא נותנים ידיים אחרי החופה.
זה מוזר שהיא חשבה על זה בכלל

לא בהכרח בכלל.
יש שלדעתם זה עניין הלכתי ש'יכניס אותה לחופה', וכן יש חסידויות מאד מחמירות שנותנים ידים.

 

[אלי7 א]

כן יש חסידויות מאד מחמירות שנותנים ידים.

אבל הם לא חסידים!!!
הם ליטאים מהזן הסגור ביותר

 

[yonatanr]

ותתפלא לשמוע שגם הזן הזה נותן ידיים. זה יותר בשביל ה'רסמי' מאשר בשביל החתן והכלה.

 

[אשר שרבר]

מקסים הפרק הזה, כמובן הריר שלי חיכה ליותר צהוב, אבל זה יפה מאוד. נוגע לא נוגע.
ואני כבר מחכה לשבע ברכות, כמובן להתארגנות של הכלה, וההגעה המאוחרת, ו/או הדלקת הנרות הראשונה, ו/או תפילה עם השוויגער בעזרת נשים, אורך הפאה ביחס לצדקעס', וכו' וכו'. תולים ציפיות.

 

[רחשי הלב]

תולים ציפיות.

הסנדלר הולך יחף

 

[יעקב1245]

ואצל היק'ס מאוד הקפידו במנהג הזה
(על האמור מעלה)

 

[מרציפן]

הפרקים לא אמורים להתפרסם באשכול נפרד?!
כמעט פספסתי אותם בגלל זה..

 

[יעל אייזיקוביץ]

פרק ט"ו

לכל דבר יש סוף. יש סוף סופי כמו יציאה לפנסיה, וסוף שמוביל להתחלה חדשה נגיד כמו- יציאה לפנסיה. כן זה אותו דבר, אבל אתם יודעים איפה ההבדל? באנשים. אלו שלא יוצאים לפנסיה עד שהם לא יכולים לצאת בכלל. ואחרים שסופרים עד שישים פלוס, ועוברים להגשים חלומות לעצמם, לנכדים ולאלו שחיכו לקבל את התקן שלהם...

הסוף שלי היה משני הסוגים, וכשאני אומרת הסוף, אני מתכוונת לסוף תקופת האירוסין. הוא היה הכי סופי מבחינת להיות מאורסת וכל הלא נוח שהיה לי שם. ספרתי עד אליו ופיניתי את מקומי בכיף למי שרק חלמה על התקן הזה. אבל קצת בקצוות הייתי גם מהסוג השני, החושש מהלא נודע. זה שמעדיף הווה מתמשך, מעתיד שלא נראה בדיוק אטרקטיבי. בין שיש בו פילאטיס והרצאות תורניות ובין שיהיו בוא אמממ השתלמויות ושיעורים בקול הלשון נגיד. למה בכלל עלתה לי אסוציאציה של פנסיה? כנראה ככה זה שמשאירים את העולם מאחורה, לצעירים.

סוף הוא סוף, וכך או אחרת, הגעתי אליו. לא רוצה לספר לכם על הפגישה האחרונה. רק אם לגמרי קריטי לכם לדעת, היא נמשכה כמעט שעתיים. לא מספיק? אז אני רק אגיד שהיא בהחלט היתה בבית, קרי, בחדר שלי. כל שאר הפרטים לא באמת חשובים לידע שלכם ואלו שחשובים- לא מתחשק לי לספר. כמו השאלה הקריטית לשעתה, שהתביישתי ובכל זאת שאלתי אותו ברגע שלפני האחרון, כן או לא או חלק? אתם יודעים, בכל ישיבה מקובל אחרת ולפעמים לפי מה שבמשפחה, ולא רציתי למצוא את עצמי בסיטואציה מביכה עם היד תלויה באויר. הוא לא ענה. בטח התבייש או עוד לא החליט או ברר או לא יודעת מה. נפרדנו, ולא היתה עוד הזדמנות לקבל תשובה בשבועיים הבאים. שבועיים מלאים, כי אצלנו חושבים שעשרה ימים זה מעט מדי.

פתאום להיות בחופש. לנשום קצת. בלי לחשוב, על מה שזה לא יהיה שהולך להיות. הלכתי לי לעבודה, ופטפטתי עם הידידה הבאמת קרובה, על עצמינו בלבד ושום מילה לא על החתן. גם כשאמא שלי הטילה ווטו על ללכת לעבודה, כי כלה צריכה לשבת בבית מינימום שבוע, בלי לעשות כלום. ישבתי ולא חשבתי עליו. רק על עצמי ועל הסיטואציה האולי מביכה שמחכה לי, רק על זה מהכל. ולא, לא העליתי בקצה דעתי לבקש את התשובה הזאת באיזה תיווך. טיפשות מבוכה וכבוד פגוע הם כלום בעיניכם?! התשובה הגיע בסוף בכוחות עצמה, אחרי החופה. לא שהיא החזירה לי את השבועיים של הסוף או את תמורתם או את כל התפילות שהייתי יכולה להכניס שם ולא נשאר לי כוח, לשאת.

הקפיצות בזמן מתסכלות ולכן נהדרות כי מחזיקות אותי קצר.
אגמול לכנות הכותבת בוידוי משלי- הצהבהבות של העלילה והכתיבה עושה את אותו הדבר.

 

[RACHELIZ]

הפרקים לא אמורים להתפרסם באשכול נפרד?!
כמעט פספסתי אותם בגלל זה..

לבקשת הכותבת האשכולות אוחדו בחזרה לאשכול אחד

..

 

[shira bira]

השאלה הקריטית לשעתה, שהתביישתי ובכל זאת שאלתי אותו ברגע שלפני האחרון, כן או לא או חלק? אתם יודעים, בכל ישיבה מקובל אחרת ולפעמים לפי מה שבמשפחה, ולא רציתי למצוא את עצמי בסיטואציה מביכה עם היד תלויה באויר. הוא לא ענה. בטח התבייש או עוד לא החליט או ברר או לא יודעת מה.

אז אחרי שהבנתי בסיועם האדיב של יושבי הפורום, אני חייבת להגיד שלבי נשבר קמעה.
היטבת לבטא.

 

[yonatanr]

אז אחרי שהבנתי בסיועם האדיב של יושבי הפורום, אני חייבת להגיד שלבי נשבר קמעה.
היטבת לבטא.

משום מה, ליבי לא נשבר כלל מזה...
לא זכור לי ששמעתי על מישהו שמדבר עם כלתו על הנושא הזה בפגישה האחרונה...
בדרך כלל מקובל שהכלה לא עושה כלום, ואם החתן רוצה ליטול את ידה, הוא פשוט לוקח.

לגבי הכתיבה - כבר העירו לעיל, שאם היו פיסקאות קטנות יותר וצפופות פחות, זה היה הרבה יותר נח ומהנה לקריאה.

הערה נוספת על הנידון שהתעורר בפרק האחרון - לדעתי זהו לקח ולימוד לכל כתיבה וספרות:
אם יש לכם נידון מסוים שאתם מעוניינים להעלות, ואתם מסופקים אם אפשר לכתוב עליו או לא - תחליטו אם הבמה מתאימה לנידון. אם היא מתאימה - תכתבו על זה בפירוש, בלי רמזים ומילים מעורפלות. אם לדעתכם אין זה המקום המתאים - אל תדברו על זה ב-כ-ל-ל.
לכתוב רמזים זה רק עושה יותר גרוע - והאשכול הזה מוכיח. מישהו לא מבין ומבקש הבהרה, עד שהשני צריך להסביר לו ב ר ח ל ב י ת ך ה ק ט נ ה, ואז כבר הנידון מתפתח, מי נוהג, מתי נוהג, איך כמה ולמה.

 

[רפ]

הערה נוספת על הנידון שהתעורר בפרק האחרון - לדעתי זהו לקח ולימוד לכל כתיבה וספרות:
אם יש לכם נידון מסוים שאתם מעוניינים להעלות, ואתם מסופקים אם אפשר לכתוב עליו או לא - תחליטו אם הבמה מתאימה לנידון. אם היא מתאימה - תכתבו על זה בפירוש, בלי רמזים ומילים מעורפלות. אם לדעתכם אין זה המקום המתאים - אל תדברו על זה ב-כ-ל-ל.
לכתוב רמזים זה רק עושה יותר גרוע - והאשכול הזה מוכיח. מישהו לא מבין ומבקש הבהרה, עד שהשני צריך להסביר לו ב ר ח ל ב י ת ך ה ק ט נ ה, ואז כבר הנידון מתפתח, מי נוהג, מתי נוהג, איך כמה ולמה.

דעתי שונה בהחלט.
אומנם בגלל האופי של הפורום הדינמי התפתח כאן דיון. אבל במקרה שהיה מדובר בקובץ סגור/מודפס, אף אחד לא היה שואל ומקבל תשובות ברחל ביתך הקטנה. מי שהבין - הבין, ומי שלא - לא.
יכול להיות שמן הראוי למחוק את התגובות שסטו לנושא הזה, אבל האומנות של כתיבה על דברים ברמז היא אומנות.
לכתוב על כל דבר בפירוש וב ר ח ל ב י ת ך ה ק ט נ ה לטעמי זה ממש לא חכמה. יש יופי ברמיזות, במיוחד רמיזות ברורות כמו כאן.
אני בטוחה שכל אלו שלא הבינו זה היה בקריאה ראשונה ומרפרפת, בקריאה נוספת כל אחד היה מבין על מה מדובר.

 

[yonatanr]

אומנם בגלל האופי של הפורום הדינמי התפתח כאן דיון. אבל במקרה שהיה מדובר בקובץ סגור/מודפס, אף אחד לא היה שואל ומקבל תשובות ברחל ביתך הקטנה. מי שהבין - הבין, ומי שלא - לא.

גם במקרה שמדובר במגזין / ספר / עיתון, תמיד יש לאלו שלא מבינים - מישהו שהם שואלים אותו, ואם הוא לא עונה, הם ילכו לחפש את התשובות לבד, ולא תמיד זה מה שאנחנו רוצים.
האסוציאציה שזה מעלה לי, היא על עיתון 'בתוך המשפחה' מלפני כמה שנים, שאני פותח אותו ורואה כתבה ענקית על איזו מחלה מסתורית בשם 'היפראמזיס', מילה שאף אחד לא מכיר, לא ברור בכלל מי לוקה בה, גברים או נשים, באיזה שלב בחייהם, ומה התסמינים שלה.
לאט לאט עם קריאת הסיפורים, מתחילים להבין שמדובר על מחלה שלוקות בה נשים, וכנראה שמדובר רק לאחר הנישואים, ועדיין שום דבר לא ברור. רק לאחר קריאת כל הכתבה, אפשר להבין - למי שממש מבין - שמדובר על בחילות והקאות בהריון.
אני לא הייתי עד לכך, אבל אני מאמין שהיו מספיק בתים ש'טחנו' את הנושא, למה אסור לכתוב בפירוש 'בחילות לפני לידה', למי זה קורה, למה ומתי.