הנושאים החמים
הנושאים החמים
ב"ה.
האשם המרכזי היה הלחץ להספיק-לטייל-בחול-המועד.
יום רביעי של פסח. היינו אצל חמותי והתברר שיש טרמפ להקפיץ אותנו הביתה. מיהרנו לעוט על המציאה, הכנסנו בחוסר סדר את כל מה שהיה נראה שלנו לתוך התיקים ומיהרנו החוצה.
כשיצאנו מדלת הבית, עוד בטרם המדרגות נזכרתי לשאול את שולי אם המצלמה אצלה. חצי דקה לפני כן עוד ישבנו על הספה ועלעלנו במיטב התמונות שצולמו בימי חול המועד. אצלי היא לא הייתה כרגע, וחשוב לא לשכוח אותה אם אנחנו רוצים לטייל בעוד מקומות, כידוע: היית ולא צילמת כאילו לא היית.
חמותי מיהרה לתוך הבית, בדקה ואמרה: "המצלמה לא על הספה. כנראה באחד התיקים או העגלות". סמכנו על דבריה ונסענו מבלי לשאול יותר מידי שאלות.
בבית אכן חיפשנו באותם "תיקים ועגלות" אבל המצלמה לא הייתה שם. טלפון לחוץ לבית חמותי גרם לכל בני הבית דשם להפוך אותו מחדש באמצע פסח, אך המצלמה באמת לא הייתה שם. בלעה אותה האדמה, או תפוחי האדמה המצויים בשפע בימי פסח כאלו.
ולא, למרות המנהג להשתמש בפסח רק בחד פעמי – המצלמה לא הייתה חד פעמית בעליל. להיפך: היא הייתה קנון בינעירונית מאוד. היא עלתה לפני שנה וחצי כשש מאות דולר. כאילו לא הספיקו כל ההוצאות של ערב החג ונוספה גם היא על צרותינו. בנוסף לשווי של המצלמה עצמה, היא אצרה בקרביה את כל תמונות טיולי חול המועד, רגעים אשר לא ישובו, על טהרת 'דבר האבד'.
היו לנו תוכניות לשים פעמנו שרידה באותו ערב, אבל עכשיו יצא כל החשק. וחוץ מזה: מה שווה ללכת לכותל בלי מצלמה? בסוף התגברנו על עצמנו והלכנו מערבה בכל זאת. לראשונה ללא מצלמה. חזרנו ברגל, כדי להתחיל לחסוך על החשבון.
יום המחרת היה נראה כמו הערב שלפניו. אפס מצב רוח, אפס הוצאות, אפס טיולים. רק לקראת הערב, הלכנו לטעום תפוחי אדמה בבית הוריי. הדיכאון עדיין שולט בכיפה.
"אבא", תמיד אני פונה אליו בשעת צרה, "אנחנו צריכים כנראה איזה תיקון, אבדה לנו המצלמה".
אבא הטוב לא יכול היה לראות בסבלותיי:
"תקשיב טוב. אתה חוזר עכשיו הביתה, לא עושה שום דבר אחר. רק מדליק נר של שמן זית לזכות רבי מאיר בעל הנס ואומר שלוש פעמים: "אלקא דמאיר ענני". תוך יום או לכל היותר יומיים, המצלמה אצלך חזרה".
"ומה שהכי חשוב, זה לעשות את זה באמת", הוסיף אבא, מכיר את התחפושת הצינית שלי.
"ומה שעוד חשוב", הוא לכסן מבט לעבר המטבח, שם עמלו הנשים על הכנת לביבות תפוחי אדמה נוספות, "זה לא לכעוס חלילה על האישה בגלל זה. תשמע סיפור מעניין: אצלי בעבודה יש טבחית אחת מבוגרת. היא סיפרה לי פעם מקרה מעניין ומאלף שאירע לאחר נישואיה.
"אצלם לא מביאים כמתנה צ'ק על ח"י שקלים או ספל למטבח. הם קיבלו סכומים גדולים מאוד לחתונה. בעלה, היה אז בשירות קבע ולאחר שבוע חזר לצבא לשבועיים, כפי שהיה מקובל אז. את הכסף הוא השאיר אצלה.
"לא היו לה מושגים בכסף – היא התחתנה בגיל צעיר מאוד – והיא בזבזה את הסכום לקניית שמלות וקשקושים. בחלק אחר קנתה מתנות לאחים ולאחיות שלה.
"עברו שבועיים, הבעל הטרי חזר סוף סוף מן הצבא. אחרי כמה ימים, הוא ביקש שתיתן לו חלק מהכסף, כי הוא רוצה 'לשים בצד בשביל דירה'. אבל לא נשאר כמעט כלום.
"הוא לא הראה שום סימנים של רוגז. הוא הסביר לה בסבלנות, שבפעם הבאה שמקבלים משכורת, כדאי לשים חלק גדול בצד, נגיד ארבעים אחוז ככה, ולא להשתמש בכל מיד".
***
בכל מקרה, בבית עשיתי אכן את הסגולה הזו. הדלקתי נר, אמרתי 'אלקא דמאיר ענני' שלוש פעמים, וגם הוספתי מטבע לצדקה, שיהיה.
אבל המצלמה לא נפלה מהתקרה, למרות שפרשתי את ידיי בתנועת 'פותח את ידיך'. נו, אבא אמר יום-יומיים.
החלטנו לצאת החוצה להתאוורר מעט. התינוק אשתי ואני.
השעה הייתה כבר אחת עשרה בלילה והרחוב היה שקט. עשינו סיבוב קצר ברחוב הראשי. אחר כך התיישבנו על ספסל בגינה שקטה ונשמנו מעט אויר ירושלמי צלול כמקווה.
לקראת חצות פנינו לחזור הביתה והחלטנו לקצר דרך שיכוני שמואל הנביא. הרחק מההמון הסואן.
בכניסה לבלוק 6 עמד בחור תימני דק בעל פאות מסולסלות ועיין בחוברת כלשהי לאור נורת נאון חיוורת. התינוק בן החצי-שנה התעורר בדיוק בעגלה ונשא קולו בבכי. הבחור הרים את ראשו מהחוברת.
"סליחה" הוא פנה אליי. בוודאי מבקש שנצטרף למניין ערבית. בשיכונים האלו כל דירה שלישית היא בית כנסת לקהילה אחרת.
"סליחה", הוא שנה. "אבדה לכם אולי מצלמה?" - - -
והיה קולו כמשק כנפי הגאולה.
"כן!" השבתי מיד. ואשתי צעקה: "מה?!?!"
"אחותי מצאה מצלמה. זיהיתי אתכם לפי התמונות. היא גרה כאן בבניין ליד". וכבר הוא דילג בקלילות את המדרגות בכניסה הסמוכה וקרא כעבור חצי דקה מלמעלה: "כן, אתה יכול לעלות לכאן!"...
...כשהיינו בדרכנו לכותל שוב - והפעם באוטובוס ועם המצלמה - הדבר היחיד שהפריע לנו הוא שאיזו משפחה שיכונית בלתי מוכרת יודעת את מה שעבר עלינו בחודש האחרון יותר טוב מכל אחד אחר. אבל זה עדיין היה שווה את המצלמה בידינו.
***
וכפי שאומרים במחוזותינו: "אמרתי אלקא דמאיר ענני ונושעתי, הבטחתי לפרסם".
___________
וזה, חלק מאחת התמונות שניצלה מאבדון:
האשם המרכזי היה הלחץ להספיק-לטייל-בחול-המועד.
יום רביעי של פסח. היינו אצל חמותי והתברר שיש טרמפ להקפיץ אותנו הביתה. מיהרנו לעוט על המציאה, הכנסנו בחוסר סדר את כל מה שהיה נראה שלנו לתוך התיקים ומיהרנו החוצה.
כשיצאנו מדלת הבית, עוד בטרם המדרגות נזכרתי לשאול את שולי אם המצלמה אצלה. חצי דקה לפני כן עוד ישבנו על הספה ועלעלנו במיטב התמונות שצולמו בימי חול המועד. אצלי היא לא הייתה כרגע, וחשוב לא לשכוח אותה אם אנחנו רוצים לטייל בעוד מקומות, כידוע: היית ולא צילמת כאילו לא היית.
חמותי מיהרה לתוך הבית, בדקה ואמרה: "המצלמה לא על הספה. כנראה באחד התיקים או העגלות". סמכנו על דבריה ונסענו מבלי לשאול יותר מידי שאלות.
בבית אכן חיפשנו באותם "תיקים ועגלות" אבל המצלמה לא הייתה שם. טלפון לחוץ לבית חמותי גרם לכל בני הבית דשם להפוך אותו מחדש באמצע פסח, אך המצלמה באמת לא הייתה שם. בלעה אותה האדמה, או תפוחי האדמה המצויים בשפע בימי פסח כאלו.
ולא, למרות המנהג להשתמש בפסח רק בחד פעמי – המצלמה לא הייתה חד פעמית בעליל. להיפך: היא הייתה קנון בינעירונית מאוד. היא עלתה לפני שנה וחצי כשש מאות דולר. כאילו לא הספיקו כל ההוצאות של ערב החג ונוספה גם היא על צרותינו. בנוסף לשווי של המצלמה עצמה, היא אצרה בקרביה את כל תמונות טיולי חול המועד, רגעים אשר לא ישובו, על טהרת 'דבר האבד'.
היו לנו תוכניות לשים פעמנו שרידה באותו ערב, אבל עכשיו יצא כל החשק. וחוץ מזה: מה שווה ללכת לכותל בלי מצלמה? בסוף התגברנו על עצמנו והלכנו מערבה בכל זאת. לראשונה ללא מצלמה. חזרנו ברגל, כדי להתחיל לחסוך על החשבון.
יום המחרת היה נראה כמו הערב שלפניו. אפס מצב רוח, אפס הוצאות, אפס טיולים. רק לקראת הערב, הלכנו לטעום תפוחי אדמה בבית הוריי. הדיכאון עדיין שולט בכיפה.
"אבא", תמיד אני פונה אליו בשעת צרה, "אנחנו צריכים כנראה איזה תיקון, אבדה לנו המצלמה".
אבא הטוב לא יכול היה לראות בסבלותיי:
"תקשיב טוב. אתה חוזר עכשיו הביתה, לא עושה שום דבר אחר. רק מדליק נר של שמן זית לזכות רבי מאיר בעל הנס ואומר שלוש פעמים: "אלקא דמאיר ענני". תוך יום או לכל היותר יומיים, המצלמה אצלך חזרה".
"ומה שהכי חשוב, זה לעשות את זה באמת", הוסיף אבא, מכיר את התחפושת הצינית שלי.
"ומה שעוד חשוב", הוא לכסן מבט לעבר המטבח, שם עמלו הנשים על הכנת לביבות תפוחי אדמה נוספות, "זה לא לכעוס חלילה על האישה בגלל זה. תשמע סיפור מעניין: אצלי בעבודה יש טבחית אחת מבוגרת. היא סיפרה לי פעם מקרה מעניין ומאלף שאירע לאחר נישואיה.
"אצלם לא מביאים כמתנה צ'ק על ח"י שקלים או ספל למטבח. הם קיבלו סכומים גדולים מאוד לחתונה. בעלה, היה אז בשירות קבע ולאחר שבוע חזר לצבא לשבועיים, כפי שהיה מקובל אז. את הכסף הוא השאיר אצלה.
"לא היו לה מושגים בכסף – היא התחתנה בגיל צעיר מאוד – והיא בזבזה את הסכום לקניית שמלות וקשקושים. בחלק אחר קנתה מתנות לאחים ולאחיות שלה.
"עברו שבועיים, הבעל הטרי חזר סוף סוף מן הצבא. אחרי כמה ימים, הוא ביקש שתיתן לו חלק מהכסף, כי הוא רוצה 'לשים בצד בשביל דירה'. אבל לא נשאר כמעט כלום.
"הוא לא הראה שום סימנים של רוגז. הוא הסביר לה בסבלנות, שבפעם הבאה שמקבלים משכורת, כדאי לשים חלק גדול בצד, נגיד ארבעים אחוז ככה, ולא להשתמש בכל מיד".
***
בכל מקרה, בבית עשיתי אכן את הסגולה הזו. הדלקתי נר, אמרתי 'אלקא דמאיר ענני' שלוש פעמים, וגם הוספתי מטבע לצדקה, שיהיה.
אבל המצלמה לא נפלה מהתקרה, למרות שפרשתי את ידיי בתנועת 'פותח את ידיך'. נו, אבא אמר יום-יומיים.
החלטנו לצאת החוצה להתאוורר מעט. התינוק אשתי ואני.
השעה הייתה כבר אחת עשרה בלילה והרחוב היה שקט. עשינו סיבוב קצר ברחוב הראשי. אחר כך התיישבנו על ספסל בגינה שקטה ונשמנו מעט אויר ירושלמי צלול כמקווה.
לקראת חצות פנינו לחזור הביתה והחלטנו לקצר דרך שיכוני שמואל הנביא. הרחק מההמון הסואן.
בכניסה לבלוק 6 עמד בחור תימני דק בעל פאות מסולסלות ועיין בחוברת כלשהי לאור נורת נאון חיוורת. התינוק בן החצי-שנה התעורר בדיוק בעגלה ונשא קולו בבכי. הבחור הרים את ראשו מהחוברת.
"סליחה" הוא פנה אליי. בוודאי מבקש שנצטרף למניין ערבית. בשיכונים האלו כל דירה שלישית היא בית כנסת לקהילה אחרת.
"סליחה", הוא שנה. "אבדה לכם אולי מצלמה?" - - -
והיה קולו כמשק כנפי הגאולה.
"כן!" השבתי מיד. ואשתי צעקה: "מה?!?!"
"אחותי מצאה מצלמה. זיהיתי אתכם לפי התמונות. היא גרה כאן בבניין ליד". וכבר הוא דילג בקלילות את המדרגות בכניסה הסמוכה וקרא כעבור חצי דקה מלמעלה: "כן, אתה יכול לעלות לכאן!"...
...כשהיינו בדרכנו לכותל שוב - והפעם באוטובוס ועם המצלמה - הדבר היחיד שהפריע לנו הוא שאיזו משפחה שיכונית בלתי מוכרת יודעת את מה שעבר עלינו בחודש האחרון יותר טוב מכל אחד אחר. אבל זה עדיין היה שווה את המצלמה בידינו.
***
וכפי שאומרים במחוזותינו: "אמרתי אלקא דמאיר ענני ונושעתי, הבטחתי לפרסם".
___________
וזה, חלק מאחת התמונות שניצלה מאבדון:
(רק סיכוי גדול שענין כיבוד ההורים, עזר פה הרבה מעבר למעשה עצמו...לא?)
