הנושאים החמים
הנושאים החמים
"טלי, את רוצה לשחק איתי?" שירי דפקה בדלת הבית שלנו, שמלתה כחולה.
כיווצתי את גבותיי בחשד, "מה?"
"אהמ... תופסת?"
"לא".
"טוב, אז חבל".
"לא רוצה". סגרתי את הדלת כמעט לגמרי.
"אוף, את אף 'פם לא רוצה לשחק", התעצבנה שירי, "רק פעם הסכמת".
לא עניתי לה. סגרתי את הרווח שנשאר בדלת. אין לי כוח לשחק. בעצם, יש לי כוח, אבל רק אם סופי לא נמצאת.
הכול בגללה.
פעם כולן רצו להיות חברות שלי. אני הייתי הכי אלופה בכל המשחקים, והבאתי לכולם ממתקים כל הזמן, ובמקום שירי, קבוצה שלמה הייתה דופקת לי בדלת.
אבל היום סופי לא מסכימה להן.
"אוף, היא באה?" קריאה נשמעה מהחלון-בסלון, רצתי אליו.
בדיוק אז יצאה שירי מהבניין, "לא".
סופי צחקה בקול, "יש, איזה כיף לנו! ככה לא נראה את הכתם המכוער שלה!"
כל הילדות צחקו אחריה. אפילו שירי.
הלב שלי התכווץ. סופי מדברת עלי.
"נכון, איכסוש", הצטרפה זהבית, קולה מתנגן כזה. "זה גדול כזה... אני לא מבינה, למה היא לא שוטפת את זה פשוט בברז?"
"מה, זה לכלוך?" שאלה עוד בת, שלא זיהיתי אותה כי הייתי למעלה.
כל הבנות צחקו עוד פעם.
העיניים שלי נרטבו מדמעות. הסתכלתי עליהן כשהן החליטו מי התופסת וקבעו גבולות ל'קדרים באים'. כולן שיחקו, רצו. לכולן היו פנים חלקות, בלי כתם סגול על הלחי. ולאף אחת לא היה אכפת שאני לא באה גם לשחק.
שתי ידיים של אמא נגעו בכתפיי. נבהלתי. ניגבתי מהר את הדמעות והסתובבתי אליה.
"מה קרה, טלי?" אמא התיישבה עד שהייתה בגובה שלי. "למה את עצובה?"
"כי..." ניסיתי להגיד, אבל פתאום באו עוד דמעות ונפלו על הלחיים שלי.
קול בא עוד פעם מהחלון, זו סופי, זיהיתי אותה. "הי, כל הלחי שלך מלוכלכת בשוקולד! כדאי לך לנקות את זה מהר".
אמא העיפה מבט לחלון וחייכה, "את רוצה ללכת לשחק איתן, מותק?"
לא הספקתי לענות. סופי עוד פעם אמרה בקול חזק, "חי... אז יהיה לך כתם כמו לטלי. לא כדאי לך..."
אמא קפצה וסגרה במהירות את החלון. היא הרימה אותי והתיישבה איתי על הספה. "זה מה שקרה?" לחשה.
הנהנתי.
"אבל את יודעת שזה קישוט", הזכירה לי אימא, "זו נשיקה מהשם. נשיקה של קישוט, נכון?"
הנהנתי שוב. הדמעות נטפו לי על הסנטר והכתם בלחי צבט לי.
"אז למה את עצובה?"
"כי סופי לא יודעת", הדגשתי את 'סופי', כעסתי עליה. נעלבתי. "והיא אומרת לכולם שזה מכוער".
"אז לכי תסבירי לה", ליטפה אמא את שיערי, "היא באמת לא יודעת".
לא רציתי. גם מהחלון הסגור שמעתי אותן צוחקות. אבל אמא הביאה לי חטיף וחייכה אלי, "ביי, מתוקית".
לא הייתה לי ברירה. ירדתי לאט בבניין וכשהגעתי למטה עצרתי מול המראה. ילדה בלונדינית עם כתם סגול התקרבה אלי ממנה. התקרבתי גם אני.
"זה יפה", לחשתי לילדה כשליטפתי את הכתם שלה. "את יפה".
הילדה שבמראה חייכה אלי. עזבתי אותה ויצאתי לחצר.
החטיף רשרש בידיי. אני לא אסביר לסופי שאני יפה. אני רק אזכור את זה.
כי זה מספיק.
noa labin
כיווצתי את גבותיי בחשד, "מה?"
"אהמ... תופסת?"
"לא".
"טוב, אז חבל".
"לא רוצה". סגרתי את הדלת כמעט לגמרי.
"אוף, את אף 'פם לא רוצה לשחק", התעצבנה שירי, "רק פעם הסכמת".
לא עניתי לה. סגרתי את הרווח שנשאר בדלת. אין לי כוח לשחק. בעצם, יש לי כוח, אבל רק אם סופי לא נמצאת.
הכול בגללה.
פעם כולן רצו להיות חברות שלי. אני הייתי הכי אלופה בכל המשחקים, והבאתי לכולם ממתקים כל הזמן, ובמקום שירי, קבוצה שלמה הייתה דופקת לי בדלת.
אבל היום סופי לא מסכימה להן.
"אוף, היא באה?" קריאה נשמעה מהחלון-בסלון, רצתי אליו.
בדיוק אז יצאה שירי מהבניין, "לא".
סופי צחקה בקול, "יש, איזה כיף לנו! ככה לא נראה את הכתם המכוער שלה!"
כל הילדות צחקו אחריה. אפילו שירי.
הלב שלי התכווץ. סופי מדברת עלי.
"נכון, איכסוש", הצטרפה זהבית, קולה מתנגן כזה. "זה גדול כזה... אני לא מבינה, למה היא לא שוטפת את זה פשוט בברז?"
"מה, זה לכלוך?" שאלה עוד בת, שלא זיהיתי אותה כי הייתי למעלה.
כל הבנות צחקו עוד פעם.
העיניים שלי נרטבו מדמעות. הסתכלתי עליהן כשהן החליטו מי התופסת וקבעו גבולות ל'קדרים באים'. כולן שיחקו, רצו. לכולן היו פנים חלקות, בלי כתם סגול על הלחי. ולאף אחת לא היה אכפת שאני לא באה גם לשחק.
שתי ידיים של אמא נגעו בכתפיי. נבהלתי. ניגבתי מהר את הדמעות והסתובבתי אליה.
"מה קרה, טלי?" אמא התיישבה עד שהייתה בגובה שלי. "למה את עצובה?"
"כי..." ניסיתי להגיד, אבל פתאום באו עוד דמעות ונפלו על הלחיים שלי.
קול בא עוד פעם מהחלון, זו סופי, זיהיתי אותה. "הי, כל הלחי שלך מלוכלכת בשוקולד! כדאי לך לנקות את זה מהר".
אמא העיפה מבט לחלון וחייכה, "את רוצה ללכת לשחק איתן, מותק?"
לא הספקתי לענות. סופי עוד פעם אמרה בקול חזק, "חי... אז יהיה לך כתם כמו לטלי. לא כדאי לך..."
אמא קפצה וסגרה במהירות את החלון. היא הרימה אותי והתיישבה איתי על הספה. "זה מה שקרה?" לחשה.
הנהנתי.
"אבל את יודעת שזה קישוט", הזכירה לי אימא, "זו נשיקה מהשם. נשיקה של קישוט, נכון?"
הנהנתי שוב. הדמעות נטפו לי על הסנטר והכתם בלחי צבט לי.
"אז למה את עצובה?"
"כי סופי לא יודעת", הדגשתי את 'סופי', כעסתי עליה. נעלבתי. "והיא אומרת לכולם שזה מכוער".
"אז לכי תסבירי לה", ליטפה אמא את שיערי, "היא באמת לא יודעת".
לא רציתי. גם מהחלון הסגור שמעתי אותן צוחקות. אבל אמא הביאה לי חטיף וחייכה אלי, "ביי, מתוקית".
לא הייתה לי ברירה. ירדתי לאט בבניין וכשהגעתי למטה עצרתי מול המראה. ילדה בלונדינית עם כתם סגול התקרבה אלי ממנה. התקרבתי גם אני.
"זה יפה", לחשתי לילדה כשליטפתי את הכתם שלה. "את יפה".
הילדה שבמראה חייכה אלי. עזבתי אותה ויצאתי לחצר.
החטיף רשרש בידיי. אני לא אסביר לסופי שאני יפה. אני רק אזכור את זה.
כי זה מספיק.
noa labin
נערך לאחרונה ב:
