שיתוף - לביקורת להיות ילדה

[נ. גל]

אם ראבע טרח ליישב את הקושיה (די בדוחק הייתי אומר) במקום לומר שדרך המקרא היא זו, סימן שיש לו יישוב בכל מקום בעייתי הרי ראבע ידע תנך יותר מכולנו (הוא היה מורה לתנך).

יתכן שדווקא כיוון שזו דרך המקרא, כאן רצה לומר שאין זה משום דרך המקרא אלא שהוא אכן דובר על 'כל איש' ולא על 'הנשים'.
נחכה לתחיית המתים כדי לברר איתו ועם אסתר המלכה מה הם התכוונו (או שמישהו יעביר את הדיון לפורום דקדוק, והבלשנים שם לבטח יפתרו תעלומה זו).

אגב יש גם מקומות הפוכים, בהם לזכרים כותבים כנקבה, כמו ברות (כותב מהזכרון) "גם אם יהיו במעי ילדים הלהן תעגנה" - להן לבנים.

תודה על החידוש. המקור בפרק א' פסוק י"ג: "הלהן תשברנה עד אשר יגדלו הלהן תעגנה לבלתי היות לאיש".

 

[REBEKA997]

איזה קטע יפה
מזדהה איתך כל כך
וואו
אם תרשי לי לומר, אבקש ממך לפנק את הילדה הזו הגדולה, לתת לה להיות ילדה שלך, בלי קשקושים מסביב, סתם כי היא ילדה לנצח,
אהבתי מאד מאד
!!!♥

 

[שרהלה שרהלה]

איזה קטע יפה
מזדהה איתך כל כך
וואו
אם תרשי לי לומר, אבקש ממך לפנק את הילדה הזו הגדולה, לתת לה להיות ילדה שלך, בלי קשקושים מסביב, סתם כי היא ילדה לנצח,
אהבתי מאד מאד
!!!♥

תודה לך! מדהימה!

 

[נחמת שוטים]

פעם פעם, לפני שנים, הייתי ילדה קטנה. אמא קשרה לי סרטים ורודים לקוקיות, אבא נתן לי לק מהארטיק שלו, ומאוד אהבתי להקשיב לקלטת. הייתי ילדה שמחה, הלכתי כל יום לגן, וחזרתי מלאת חוויות.
אם הייתי רעבה - אמרתי לאמא, והיא נתנה לי אוכל. אם הייתי עצובה - בכיתי, ואמא לטפה אותי והרגיעה. אם הייתי שמחה - שרתי ורקדתי מסביב לשולחן בסלון.
זה היה פעם פעם, לפני שנים, כשהייתי ילדה קטנה.

היום אני לא ממש בקטע. היום אני עסוקה, טרודה באלפי מטלות, בקושי סוחבת את עצמי לעבודה כל יום, חוזרת בשעות לא שעות, הכל עלי, הכל על הראש שלי, ואין לי זמן לשטויות.
אם אני רעבה - אני צריכה להכין לי אוכל, ולהלקות את עצמי על המוצרים היקרים שקניתי וגם ככה אני עובדת יותר מדי עם שכר נמוך מדי.
אם אני עצובה - אני נאנחת, חונקת את הדמעות שאף אחד לא יראה ופוקדת על עצמי לשמור על הבעה קפואה ופעם הבאה לדאוג מראש שזה לא יקרה.
אם אני שמחה - אמ... מתי אני שמחה?
כי ככה זה. ילדים אין להם דאגות, הם לא מבינים אפילו מה זה דאגה. מה שהם צריכים- אנחנו מספקים להם, כשקשה להם - אנחנו מעודדים אותם, וכשהם שמחים- הם פשוט שמחים!
אבל אנחנו כבר גדלנו. לנו יש דאגות, או-הו יש לנו דאגות. ואף אחד לא מספק לנו את מה שאנחנו צריכים, וכשקשה לנו אף אחד לא מקשיב, ואף פעם אין לנו סיבה אמיתית לשמוח. אפילו מזל-טובים גורמים לנו לקמטים של דאגה.
אנחנו צריכים לדאוג לעצמנו מא' ועד ת', להסתדר לבד לבד.

הלוואי. הלוואי ויכולתי לחזור להיות ילדה!

את יכולה.

את יכולה לבכות כשאת עצובה, זה בסדר, אף אחד לא יכעס.
את יכולה לשמוח שמחה פשוטה, כשנולד תינוק או כשאת פוגשת חברה,
סתם, כי נעים לך בלב. ותו לא.

גם היום- את יכולה לרקוד סביב השולחן ולקנות לעצמך ארטיק.

את ממש לא חייבת לשחק אותה כל היום המבוגר האחראי, זה מתיש.

אגב, כתיבה מתוקה ונוגעת ללב~!