סיפור בהמשכים איך תמיד זה קורה לי?!

לוטם

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
צילום מקצועי
הפקות ואירועים
סוף סוף אני יכולה להגיב..
אהבתי מאד את הסיפור.
הסגנון הקליל, האווירה, הבדיחות, אבל מצד שני, יש גם רצינות ולא עושים מה שבא לנו חוץ ממורדי...;)
מחכה להמשך
תודה!
כיף לשמוע שאוהבים (:
 

לוטם

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
צילום מקצועי
הפקות ואירועים
"אלי, אתה בא איתי". מורדי טפח על שכמו של אלי תוך כדי שהוא שולף תיק גב ענק מארגז המצעים שמתחת למיטה.

"ברור". עיניו של אלי נעו כלפי מעלה. "לאן?"

"מה זה משנה לך?"

"מורדי!" מפלס העצבים של אלי זינק בחדות. "אתה יודע כמה אני אוהב שאתה מדבר בכזו צורה!!"

"פוף". מורדי נשף קצרות, מסמיק מעט. "סליחה אלי אחי האהוב והיקר. אתה בא איתי, נכון?!"

"אולי כן, אולי לא". אלי בחן את תנועותיו של מורדי. "שאלתי לאן".

"אנחנו נוסעים כמה חברים לאילת. חשבתי תרצה לבוא גם".

"וואו!" אלי צחקק. "אז אני יכול להבין מזה ששחררת את נושא תאילנד?"

"לא ממש". מורדי נפעם מתובנתו של אלי. "לא ממש בכלל. אבל עד שאמא ואבא ישתכנעו, אני לא יכול לשבת כל היום בבית, נכון?! אז מטיילים קצת".

"ממש קצת". אלי הסכים בכל לב. "אז מה, אתה לוקח טיסה לאילת?"

"לא". מורדי פער את עיניו. "איזה טיסה... אוטובוס!" הוא נאנח כקשיש.

"קשוח".

"אתה מייאש, אח שלי".

"קטן עליך".

"עלינו. אתה בא, כן?! יוצאים הלילה, תתכונן".

אלי בהה באחיו. הרבה זמן הוא לא ראה אותו כל כך תזזיתי ופעיל. "לא. אני לא בא".

"נו, באמת אלי, אל תהיה כזה כבד".

"מורדי צדיק, אין לי מה לעשות עם החברים החמודים שלך, ואתה יודע את זה טוב מאוד". אלי העביר את עיניו ממורדי אל בגדיו שלו, שחור לבן, בחור ישיבה רגיל. החברים של מורדי... לא בדיוק נראים כך.

"איתי אתה מסתדר מעולה". מורדי החמיא בחיוך. "ככה אני חושב, בכל אופן".

"זה רק כי אני מכיר אותך באמת. לא באמת הפכת לחצי חילוני", אלי סנט בו. "אתה רק עצלן ואוהב טיולים יותר מידי".

"אוף אלי".

"בדיוק ככה, קשה לך לשמוע על עצמך את האמת, מה?!"

"אלי, מספיק עם זה, מותק".

"אז אני אשאר כאן, ואתה תהנה עם החברים שלך". אלי הפסיק עם זה, כבקשתו של מורדי. "רק תצטלמו הרבה, כן?! שאני אתגרה". הוא צחק.

"בעזרת השם, למה לא?!"

"טוב לשמוע את המילים האלו ממך".

"היי, כבוד הרב!" מורדי העיף על אלי נעל שהיתה עד עכשיו זרוקה על הרצפה. מחטיא אותו. "הפכת אותי לאיזה גוי של שבת".

"למה גוי של שבת?" אלי קימט את מצחו בחוסר הבנה. "גוי רגיל".

"אתה בכוונה מעצבן אותי". מורדי מילא את התיק במרץ רב, פניו טמונות בתוכו. "בכל אופן, עכשיו נשאר לי רק עוד מכשול אחד".

"אל תגיד לי את זה, מורדי".

מורדי שלף את פניו מהתיק. "לא אומר כלום". הוא חתם את פיו, דוחס אל תוך תרמיל ענק מחצית מתכולת ארונו.

"קבעת עם חברים שלך, אתה מארגן תיק, ולא ביקשת רשות לנסוע?? אתה לא הכי שפוי בעולם, אני מקווה שאתה מודע לעניין".

"כן, אני יודע את זה, אלי. אתה לא צריך להזכיר את זה כל כמה דקות".

"אוקי. קבל את התנצלותי ואת איחוליי הכנים לרגע הבקשה שלך". אלי קד קלות בפני מורדי.

"אין עליך אלי".

"מעולה. אז יש לי הצעה קטנה לאחי הקטן והפרחח".

"אל תדבר אליי בכזו צורה".

"מה שתגיד". אלי התיישב על המיטה, בוחן את אחיו מלמטה עד למעלה. לא מפספס כלום. מהנעליים ועד השיער. "אם אתה רוצה שאמא תסכים לך לנסוע, לך אליה לבוש כמו בן אדם ולא כמו שאתה נראה עכשיו".

"מה הבעיה באיך שאני נראה?"

"אתה יודע טוב מאוד מורדי. אם היית טיפש - הייתי מסביר לך. אבל אתה רק פרחח".

***

מורדי כחכח בגרונו בחשיבות. "אמא".

"כן מורדי". היא חייכה. "תאילנד עוד פעם?"

"בינתיים לא". הוא הרגיע אותה. יודע שגם זה יגיע, מתישהו בקרוב. "אני נוסע היום עם חברים. לאילת".

"אילת? מה תעשו שם?"

"לא משהו מיוחד". מורדי בטוח בעצמו. "שלושה ימים. מלון. אטרקציות, את יודעת..."

היא לא יודעת, והיא שמחה בכך. אבל לא אומרת את זה בקול. "אני צריכה לחשוב על זה, מורדי".

"אוקי". הוא קורץ בשובבות. "אבל עד הלילה, אמא. בעשר אני יוצא כבר".

"אני מבינה". היא הנהנה. "עוד דרישות?"

"כן. סורי". מורדי כחכח שוב. "אני צריך גם כסף, אז..."
 

מקליד...

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
"אלי, אתה בא איתי". מורדי טפח על שכמו של אלי תוך כדי שהוא שולף תיק גב ענק מארגז המצעים שמתחת למיטה.

"ברור". עיניו של אלי נעו כלפי מעלה. "לאן?"

"מה זה משנה לך?"

"מורדי!" מפלס העצבים של אלי זינק בחדות. "אתה יודע כמה אני אוהב שאתה מדבר בכזו צורה!!"

"פוף". מורדי נשף קצרות, מסמיק מעט. "סליחה אלי אחי האהוב והיקר. אתה בא איתי, נכון?!"

"אולי כן, אולי לא". אלי בחן את תנועותיו של מורדי. "שאלתי לאן".

"אנחנו נוסעים כמה חברים לאילת. חשבתי תרצה לבוא גם".

"וואו!" אלי צחקק. "אז אני יכול להבין מזה ששחררת את נושא תאילנד?"

"לא ממש". מורדי נפעם מתובנתו של אלי. "לא ממש בכלל. אבל עד שאמא ואבא ישתכנעו, אני לא יכול לשבת כל היום בבית, נכון?! אז מטיילים קצת".

"ממש קצת". אלי הסכים בכל לב. "אז מה, אתה לוקח טיסה לאילת?"

"לא". מורדי פער את עיניו. "איזה טיסה... אוטובוס!" הוא נאנח כקשיש.

"קשוח".

"אתה מייאש, אח שלי".

"קטן עליך".

"עלינו. אתה בא, כן?! יוצאים הלילה, תתכונן".

אלי בהה באחיו. הרבה זמן הוא לא ראה אותו כל כך תזזיתי ופעיל. "לא. אני לא בא".

"נו, באמת אלי, אל תהיה כזה כבד".

"מורדי צדיק, אין לי מה לעשות עם החברים החמודים שלך, ואתה יודע את זה טוב מאוד". אלי העביר את עיניו ממורדי אל בגדיו שלו, שחור לבן, בחור ישיבה רגיל. החברים של מורדי... לא בדיוק נראים כך.

"איתי אתה מסתדר מעולה". מורדי החמיא בחיוך. "ככה אני חושב, בכל אופן".

"זה רק כי אני מכיר אותך באמת. לא באמת הפכת לחצי חילוני", אלי סנט בו. "אתה רק עצלן ואוהב טיולים יותר מידי".

"אוף אלי".

"בדיוק ככה, קשה לך לשמוע על עצמך את האמת, מה?!"

"אלי, מספיק עם זה, מותק".

"אז אני אשאר כאן, ואתה תהנה עם החברים שלך". אלי הפסיק עם זה, כבקשתו של מורדי. "רק תצטלמו הרבה, כן?! שאני אתגרה". הוא צחק.

"בעזרת השם, למה לא?!"

"טוב לשמוע את המילים האלו ממך".

"היי, כבוד הרב!" מורדי העיף על אלי נעל שהיתה עד עכשיו זרוקה על הרצפה. מחטיא אותו. "הפכת אותי לאיזה גוי של שבת".

"למה גוי של שבת?" אלי קימט את מצחו בחוסר הבנה. "גוי רגיל".

"אתה בכוונה מעצבן אותי". מורדי מילא את התיק במרץ רב, פניו טמונות בתוכו. "בכל אופן, עכשיו נשאר לי רק עוד מכשול אחד".

"אל תגיד לי את זה, מורדי".

מורדי שלף את פניו מהתיק. "לא אומר כלום". הוא חתם את פיו, דוחס אל תוך תרמיל ענק מחצית מתכולת ארונו.

"קבעת עם חברים שלך, אתה מארגן תיק, ולא ביקשת רשות לנסוע?? אתה לא הכי שפוי בעולם, אני מקווה שאתה מודע לעניין".

"כן, אני יודע את זה, אלי. אתה לא צריך להזכיר את זה כל כמה דקות".

"אוקי. קבל את התנצלותי ואת איחוליי הכנים לרגע הבקשה שלך". אלי קד קלות בפני מורדי.

"אין עליך אלי".

"מעולה. אז יש לי הצעה קטנה לאחי הקטן והפרחח".

"אל תדבר אליי בכזו צורה".

"מה שתגיד". אלי התיישב על המיטה, בוחן את אחיו מלמטה עד למעלה. לא מפספס כלום. מהנעליים ועד השיער. "אם אתה רוצה שאמא תסכים לך לנסוע, לך אליה לבוש כמו בן אדם ולא כמו שאתה נראה עכשיו".

"מה הבעיה באיך שאני נראה?"

"אתה יודע טוב מאוד מורדי. אם היית טיפש - הייתי מסביר לך. אבל אתה רק פרחח".

***

מורדי כחכח בגרונו בחשיבות. "אמא".

"כן מורדי". היא חייכה. "תאילנד עוד פעם?"

"בינתיים לא". הוא הרגיע אותה. יודע שגם זה יגיע, מתישהו בקרוב. "אני נוסע היום עם חברים. לאילת".

"אילת? מה תעשו שם?"

"לא משהו מיוחד". מורדי בטוח בעצמו. "שלושה ימים. מלון. אטרקציות, את יודעת..."

היא לא יודעת, והיא שמחה בכך. אבל לא אומרת את זה בקול. "אני צריכה לחשוב על זה, מורדי".

"אוקי". הוא קורץ בשובבות. "אבל עד הלילה, אמא. בעשר אני יוצא כבר".

"אני מבינה". היא הנהנה. "עוד דרישות?"

"כן. סורי". מורדי כחכח שוב. "אני צריך גם כסף, אז..."
כתיבה מדהימה.
פרקים שכיף לקרוא, קלילים ומעניינים שזורים בהומור לאורך העלילה.
תענוג לעקוב!!
 

S.

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
פרק נוסף בימים הקרובים, היה אמור לעלות פרק אחד ארוך, אבל החלטתי לפצל אותו לשניים.
החלטת להתעלל... בקיצור:LOL:

ואוו של סיפור...
קליל, כיפי, מכניס לסיטואציה עד כדי עצבים לפעמים:cautious:
תענוג לקרוא אותו!
 

לוטם

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
צילום מקצועי
הפקות ואירועים
כתיבה מדהימה.
פרקים שכיף לקרוא, קלילים ומעניינים שזורים בהומור לאורך העלילה.
תענוג לעקוב!!
תודה רבה!

החלטת להתעלל... בקיצור:LOL:
חס ושלום ;)
ואוו של סיפור...
קליל, כיפי, מכניס לסיטואציה עד כדי עצבים לפעמים:cautious:
תענוג לקרוא אותו!
תודה!
אז תעלי כבר עכשיו :cry:
וואו, מתלבטת אם באמת כדאי עכשיו או עוד כמה ימים...🤔
טוב, נראה לי נמאס לך לקרוא על מה שאני חושבת על הסיפור הזה..
אז פעם אחרונה (בלי נדר!)
אהבתי מאוד את הפרק! והכתיבה שלך מהממת אותי כל פעם מחדש
אף פעם לא נמאס, נותן חשק לכתוב עוד פרקים למרות כל העומס...
אז תודה רבה!🙏
 

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
חושבת שעדיף עוד כמה ימים... אולי מחר, שיעכלו את הפרק הזה קודם...
עם כל ציפייתי לפרק הבא (ויש הרבה...) מסכימה עם הגישה.
ובכל מקרה אשמח לשמוע שאחרי כל פרק ממתין עוד אחד שרק מחכה לצאת.
 

Ayala10

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
חבל שאין אימוג'י דופק ת'יד לפנים.... ככה 🤦‍♀️
איזה התנהגות... מה אני אגיד?? 😏😣
"כן. סורי". מורדי כחכח שוב. "אני צריך גם כסף, אז..."
אני באמת לא יודעת אם לצחוק או לבכות, לא ברור....
 

מ. ש

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
קאתי רק ת'פרק הראשון והאחרון.
הם חמודים, לא הפרקים, האחים.
מחכה מעוד להמשך.
ואגב מי גדול יותר אלי או מורדי? ומה הסיפור שם עם מורדי, לא הבנתי שם ת'דיל.
 

לוטם

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
צילום מקצועי
הפקות ואירועים
הם חיכו איתו בתחנת האוטובוס. אבא, אמא ואלי.

"תשמור על עצמך מורדי. כן?!"

"ברור". מורדי מרגיש בפסגת העולם, לא באמת יודע מה הוא עונה ולמי. "אין ספק".

"כולנו נשמור אחד על השני, אל תדאגו". חבר של מורדי טפח על שכמו של אלי בעצמה, משתלב בלי היסוס בשיחה בין מורדי לאימו, אם אפשר לקרוא לה שיחה. "אל תדאגי, הרבנית. נשמור על מורדי הכי טוב שרק אפשר".

"עכשיו היא רגועה". מורדי הכריז באנחת רווחה, תוקע אגרוף בכתפו של חברו. "אלי, הזדמנות אחרונה, אתה מגיע?"

"לא, תהנו שם". אלי רציני, מביט בכאב על החבורה הצוהלת, שאחיו שזור בתוכם.

"חבל, אני אתגעגע". מורדי מכריז באבירות, קורץ אל אלי. "יאללה אמא, ביי. זזנו".

"תשמרו על עצמכם! ותהנו!"

***

"היי חברה!" מורדי היה צרוד משלושה ימים של בילויים הזויים. מהסוג הזה שאף בנאדם שפוי לא יסכים לעשות אותם, גם אם ישלמו לו על זה.
מורדי וחבריו, היו מהסוג ששילמו על החוויות הללו, במיטב כספם של הוריהם. "אז מה אתם אומרים על הדולפינים ההם? נלך לבקר אותם?"

"בטח".

"ברור! חובה!"

הקולות ענו לו, נלהבים. מודעים היטב לעובדה שהיום בלילה הם חוזרים הביתה, ללימודים, לעבודה, לבטלה...
אם כך, את השעות האחרונות שלהם בטיול הזה הם ינצלו הכי טוב שהם רק יכולים.

"מעולה. אז זזים?"

"כן". דוד, אחד מהחברים, הביט סביבו. "אולי עדיף נקנה עכשיו אוכל? שלא ניתקע? אתם מודעים לעניין שמאתמול אנחנו רק על בירות?!"

"עזוב אותך, לא צריך עכשיו אוכל. נקנה אחר כך".

דוד משך בכתפו. "אז נלך לדולפינים. אוקי".

***

"היה נחמד". הם סיכמו את החוויה. מבחינתם, אם הם לא הרגישו שהם תכף מתים, לא היה באמת כיף. "לאן עכשיו?"

"יש לנו חמש שעות עד האוטובוס". השעון בנייד זכה להצצה חטופה. "מה עושים בהן?"

"האמת", מורדי קם מהדשא עליו ישב, עיניו בורקות. "בא לי על הדבר הזה, שמעיפים אותך לעזאזל".

"ובכן, מורדי? היית מאוד ברור, אני חייב לציין".

"כן, נו". למורדי זה לא הפריע. "יש את המתקן הזה שקושרים אותך בגובה של איזה שישים מטר ומעיפים אותך למטה". הוא ניסה להסביר את עצמו, ויחסית הסתדר נפלא. "זה כיף רצח".

"אם אתה אומר..." אף אחד לא מתווכח. "איפה יש את זה?"

"נחפש". למורדי אין בעיה. "יש לנו חמש שעות, זה מספיק זמן".

"מה שתגיד. נחפש גם אוכל בדרך?"

"בוא, אח שלי, יש לנו את כל החיים לאכול", מורדי נקט בשיטת ניצול הזמן של המשגיחים שלו מכל הישיבות בהן עבר, זוכרת את דבריהם מצויין. "בוא ננצל את הזמן שאנחנו כאן, עד הסוף! אוקי?"

"ממש לא". דוד נעצר על מקומו, גורם לכל החבורה להיעצר גם. "לא אכלנו כלום מהבוקר!!"

"נו, באמת, מה אתה פרה? תהיה רציני". מורדי נוזף. "נעשה את מה שאני רוצה ואז אוכל. אם אתה ממש רעב, אתה יכול לחכות לנו למטה ולהזמין את האוכל בינתיים".

דוד נשף. "אין בעיות".

***

דוד הביט בחבריו המתקרבים לכיוונו לאחר שעה וחצי, מרוטים.

"נו, איך היה?"

"כיף רצח". כעת העיניים של מורדי בורקות עוד יותר. "חבל שלא עלית איתנו, היית שוכח מזה שאתה רעב, יא דובון".

"אכלתי בינתיים משהו שקניתי כאן, יותר שווה". דוד לא מתגרה. "השליח עם השווארמות אמור להגיע כל רגע".

"יאללה, דוד, יא גבר! כל הכבוד לך שככה דאגת לחברים שלך הרעבים!" הם היו מרוצים. "אלוף!"

"אני מסמיק כאן". דוד השתיק את חבריו באדישות, "והנה, האוכל הגיע". הוא הביט לעבר אופנוען שהתקרב אליהם.

מורדי פסע קדימה. "אהלן אח'שלי, הבאת את האוכל, כן?"

"בטח, בטח". השליח לא נרתע מהחבורה. "הנה, קחו. בתיאבון חברים!"

"תודה, תודה". אחד מהם שומר על נימוסים מבית אמא, השאר, מתנפלים על המנות.

"רגע". אחד מהחברה מרים את קולו, עוצר את חבריו.
הוא יודע שכולם לא אכלו מהבוקר, ובכל זאת שואל את השליח, שכמעט התנדף מהמקום. "מה הכשרות שלכם?"

"אין לנו כשרות, חביבי". האופנוען חייך. "בתיאבון". הוא קרץ, מתרחק מהמקום בנסיעה מהירה.

"חברה", מורדי הביט על המנה שלו ועל חבריו. אומר במאמץ: "זה לא כשר, מה עושים?"

"לא מעניין אותי!!" דוד הביט על חבריו המתלבטים, קולו מטפס. "אני רעב! לא אכלנו כלום מהבוקר!"
 

אליש:)

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הם חיכו איתו בתחנת האוטובוס. אבא, אמא ואלי.

"תשמור על עצמך מורדי. כן?!"

"ברור". מורדי מרגיש בפסגת העולם, לא באמת יודע מה הוא עונה ולמי. "אין ספק".

"כולנו נשמור אחד על השני, אל תדאגו". חבר של מורדי טפח על שכמו של אלי בעצמה, משתלב בלי היסוס בשיחה בין מורדי לאימו, אם אפשר לקרוא לה שיחה. "אל תדאגי, הרבנית. נשמור על מורדי הכי טוב שרק אפשר".

"עכשיו היא רגועה". מורדי הכריז באנחת רווחה, תוקע אגרוף בכתפו של חברו. "אלי, הזדמנות אחרונה, אתה מגיע?"

"לא, תהנו שם". אלי רציני, מביט בכאב על החבורה הצוהלת, שאחיו שזור בתוכם.

"חבל, אני אתגעגע". מורדי מכריז באבירות, קורץ אל אלי. "יאללה אמא, ביי. זזנו".

"תשמרו על עצמכם! ותהנו!"

***

"היי חברה!" מורדי היה צרוד משלושה ימים של בילויים הזויים. מהסוג הזה שאף בנאדם שפוי לא יסכים לעשות אותם, גם אם ישלמו לו על זה.
מורדי וחבריו, היו מהסוג ששילמו על החוויות הללו, במיטב כספם של הוריהם. "אז מה אתם אומרים על הדולפינים ההם? נלך לבקר אותם?"

"בטח".

"ברור! חובה!"

הקולות ענו לו, נלהבים. מודעים היטב לעובדה שהיום בלילה הם חוזרים הביתה, ללימודים, לעבודה, לבטלה...
אם כך, את השעות האחרונות שלהם בטיול הזה הם ינצלו הכי טוב שהם רק יכולים.

"מעולה. אז זזים?"

"כן". דוד, אחד מהחברים, הביט סביבו. "אולי עדיף נקנה עכשיו אוכל? שלא ניתקע? אתם מודעים לעניין שמאתמול אנחנו רק על בירות?!"

"עזוב אותך, לא צריך עכשיו אוכל. נקנה אחר כך".

דוד משך בכתפו. "אז נלך לדולפינים. אוקי".

***

"היה נחמד". הם סיכמו את החוויה. מבחינתם, אם הם לא הרגישו שהם תכף מתים, לא היה באמת כיף. "לאן עכשיו?"

"יש לנו חמש שעות עד האוטובוס". השעון בנייד זכה להצצה חטופה. "מה עושים בהן?"

"האמת", מורדי קם מהדשא עליו ישב, עיניו בורקות. "בא לי על הדבר הזה, שמעיפים אותך לעזאזל".

"ובכן, מורדי? היית מאוד ברור, אני חייב לציין".

"כן, נו". למורדי זה לא הפריע. "יש את המתקן הזה שקושרים אותך בגובה של איזה שישים מטר ומעיפים אותך למטה". הוא ניסה להסביר את עצמו, ויחסית הסתדר נפלא. "זה כיף רצח".

"אם אתה אומר..." אף אחד לא מתווכח. "איפה יש את זה?"

"נחפש". למורדי אין בעיה. "יש לנו חמש שעות, זה מספיק זמן".

"מה שתגיד. נחפש גם אוכל בדרך?"

"בוא, אח שלי, יש לנו את כל החיים לאכול", מורדי נקט בשיטת ניצול הזמן של המשגיחים שלו מכל הישיבות בהן עבר, זוכרת את דבריהם מצויין. "בוא ננצל את הזמן שאנחנו כאן, עד הסוף! אוקי?"

"ממש לא". דוד נעצר על מקומו, גורם לכל החבורה להיעצר גם. "לא אכלנו כלום מהבוקר!!"

"נו, באמת, מה אתה פרה? תהיה רציני". מורדי נוזף. "נעשה את מה שאני רוצה ואז אוכל. אם אתה ממש רעב, אתה יכול לחכות לנו למטה ולהזמין את האוכל בינתיים".

דוד נשף. "אין בעיות".

***

דוד הביט בחבריו המתקרבים לכיוונו לאחר שעה וחצי, מרוטים.

"נו, איך היה?"

"כיף רצח". כעת העיניים של מורדי בורקות עוד יותר. "חבל שלא עלית איתנו, היית שוכח מזה שאתה רעב, יא דובון".

"אכלתי בינתיים משהו שקניתי כאן, יותר שווה". דוד לא מתגרה. "השליח עם השווארמות אמור להגיע כל רגע".

"יאללה, דוד, יא גבר! כל הכבוד לך שככה דאגת לחברים שלך הרעבים!" הם היו מרוצים. "אלוף!"

"אני מסמיק כאן". דוד השתיק את חבריו באדישות, "והנה, האוכל הגיע". הוא הביט לעבר אופנוען שהתקרב אליהם.

מורדי פסע קדימה. "אהלן אח'שלי, הבאת את האוכל, כן?"

"בטח, בטח". השליח לא נרתע מהחבורה. "הנה, קחו. בתיאבון חברים!"

"תודה, תודה". אחד מהם שומר על נימוסים מבית אמא, השאר, מתנפלים על המנות.

"רגע". אחד מהחברה מרים את קולו, עוצר את חבריו.
הוא יודע שכולם לא אכלו מהבוקר, ובכל זאת שואל את השליח, שכמעט התנדף מהמקום. "מה הכשרות שלכם?"

"אין לנו כשרות, חביבי". האופנוען חייך. "בתיאבון". הוא קרץ, מתרחק מהמקום בנסיעה מהירה.

"חברה", מורדי הביט על המנה שלו ועל חבריו. אומר במאמץ: "זה לא כשר, מה עושים?"

"לא מעניין אותי!!" דוד הביט על חבריו המתלבטים, קולו מטפס. "אני רעב! לא אכלנו כלום מהבוקר!"
כתוב מדהים.
חייבת להגיד משהו על עניין הכשרות!
הרבה מהבחורים שנוטים טיפה לעולם שונה משלנו- נשארים שומרי כשרות.
ועל מורדי אני מאמינה שלא יאכל מהמנה הזאת..
עוד לא הבנתי אם יש לו עקרונות או שהוא מנסה לעבור לצד המתרס בהדרגה..כי ככה זה נראה
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט ע'

קכא עָשִׂיתִי מִשְׁפָּט וָצֶדֶק בַּל תַּנִּיחֵנִי לְעֹשְׁקָי:קכב עֲרֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב אַל יַעַשְׁקֻנִי זֵדִים:קכג עֵינַי כָּלוּ לִישׁוּעָתֶךָ וּלְאִמְרַת צִדְקֶךָ:קכד עֲשֵׂה עִם עַבְדְּךָ כְחַסְדֶּךָ וְחֻקֶּיךָ לַמְּדֵנִי:קכה עַבְדְּךָ אָנִי הֲבִינֵנִי וְאֵדְעָה עֵדֹתֶיךָ:קכו עֵת לַעֲשׂוֹת לַיי הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ:קכז עַל כֵּן אָהַבְתִּי מִצְוֹתֶיךָ מִזָּהָב וּמִפָּז:קכח עַל כֵּן כָּל פִּקּוּדֵי כֹל יִשָּׁרְתִּי כָּל אֹרַח שֶׁקֶר שָׂנֵאתִי:
נקרא  4  פעמים

אתגר AI

חשיפה כפולה • אתגר 130

לוח מודעות

למעלה