הנושאים החמים
הנושאים החמים
(המקור: הארץ)
"ברכבת ישראל בטוחים שהישראלים הם ילדים מופרעים ואינפנטיליים
(איזה מלכים אתם שקראתם עד הסוף!)
מתוך הקמפיין:
איזה מלכים — שאתם נותנים לרדת מהרכבת ורק אז עולים.
איזה אחים אתם — שאתם לא תופסים את דלתות הרכבת.
איזה נשמות — שאתם שמים לב לרווח בין הרכבת לרציף.
מהמם — שאתם לא חוצים את הפס הצהוב.
אין, את מושלמת — שהגעת בזמן ואת לא רצה בתחנה.
מתברר שברכבת ישראל בחרו ללכת על קונספט של חיזוק חיובי (ח"ח)
התנהגות שאמורה להיות מובנת מאליה
זוכה כעת לשורה של מחמאות משתפכות,
כולן ארוגות בסמנטיקה פמיליארית מוגזמת וירודה.
כן, מדובר בחומרים אותנטיים שהובאו לפתחכם היישר מהשטח. זאת לא פרודיה ולא סאטירה; השלטים לא אמורים להצחיק, לשעשע או "לקרוע"; לא מדובר פה בפוטושופ ולא במם שהורד מהרשת. מדובר באנשים רציניים, בוגרים, מיושבים בדעתם, חלקם מנהלים, אחרים סמנכ"לים, אנשי משרדי פרסום, תקציבאים, ארט דירקטורים — בקיצור, ערב רב של "מקבלי החלטות" שחברו יחד כדי להוציא תחת ידם את מסע האינפנטיליות הנהדר הזה:
צילום: הדס פרוש
מה שבולט בשלטים הללו זה בעיקר מה שאין בהם: התייחסות לנוסעים כאל אנשים בוגרים ורציניים. ניכר שברכבת ישראל הגיעו למסקנה — כנראה אחרי שערכו שלל סקרים, פילוחים ומשאלים — שהציבור הישראלי הוא שם אחר לאוסף של ילדים קטנים ומופרעים ובקיצור, דבילים, שבהכרח לא יישמעו להוראות בסיסיות, ולכן אין ברירה אלא לגשת אליהם "בגישה אחרת" — מלטפת, מכילה ואמפתית.
מעט מאוד, אם בכלל, נדרש אפוא כדי להיות "מלך", "נשמה", "אח", "מהמם" או "מושלמת" בישראל. די בכך שתתנהג כמו בן אדם כדי שהרשויות יקלסו ויפארו אותך. די בכך שלא תתחצף, תהרוס ותשחית כדי שהממסד יחבק ויעלה אותך למדרגת אל. וככל שמדרגת הקילוסים והתשבחות גבוהה יותר, הרי שיש בכך מעין הודאה בגובה מדרגת החוצפה, האגואיזם וחוסר ההתחשבות ששוררים במרחב הציבורי.
אבל לא זו בלבד שהסופרלטיב מוגזם, מגוחך ואינפנטילי — והרי השפה כולה דוהרת בכיוון המשגע הזה — אלא שהוא גם חסר־ערך. שהרי השלט הוא בסך הכל שלט — קבוע, סטטי וחסר חיים — ולכן אין לו את האפשרות לבחון את התנהגות הנוסעים ולהעיר או להחמיא להם בהתאם. השלט לא יודע אם הנוסע אכן נהג באיפוק או בגסות, בג'נטלמניות או בבהמיות — הוא בסך הכל מבקש לטעת בנוסעים את התחושה ש"אבא ואמא" תמיד באזור, תמיד מסתכלים, תמיד בוחנים, בעיקר תמיד דואגים. והם גם יהיו מאוד מאוד — אבל מאוד! — גאים בכם, ילדים חמודים, אם רק תתנהגו כמו שצריך. ואמנם, כראוי להורים מכילים ורגישים, רכבת ישראל עושה שימוש נרחב במערכת של חיזוקים חיוביים. ממש כמו שאומרים לילד "אתה כזה מלך שלא בכית למרות שתום הרגיז אותך" — כעת הנוסע ברכבת הוא מלך משום שהוא שם לב לרווח שבין הרכבת לרציף; ובדיוק כמו שאומרים לילדה "את כזאת מהממת שנתת למיה מהארטיק שלך" — כעת הנוסעת ברכבת מהממת משום שהיא לא חצתה את הפס הצהוב. די, אתם כאלה חמודים שלא שברתם את החלון!
ולא נותר אלא לדמיין מה עובר בראשו של נוסע גנרי כזה שנחשף למראות. אדם בן 46 נניח, שבסך הכל עלה לקרון אחרי שאחרון הנוסעים ירד, וכעת הוא מביט בשלט שיוצא מגדרו כדי לשבח אותו על כך. האם הוא אכן גאה בעצמו? האם הוא אכן מרגיש לרגע אחד כמו מלך? והאם אותה נוסעת בת 38, שאמנם לא מתרוצצת ברחבי התחנה, אכן מאמינה שהיא מושלמת רק משום שהגיעה בזמן? במילים אחרות, אם יש דבר אחד שצריך להטריד יותר מעצם הצבת השלטים האינפנטיליים הללו, זאת האפשרות שנוסעים רבים כבר לא מסוגלים להבחין באותה אינפנטיליות. אז מה אתם אומרים, קוראים מהממים שכמותכם?
ומה דעתכם קוראי פרוג?
"ברכבת ישראל בטוחים שהישראלים הם ילדים מופרעים ואינפנטיליים
(איזה מלכים אתם שקראתם עד הסוף!)
מתוך הקמפיין:
איזה מלכים — שאתם נותנים לרדת מהרכבת ורק אז עולים.
איזה אחים אתם — שאתם לא תופסים את דלתות הרכבת.
איזה נשמות — שאתם שמים לב לרווח בין הרכבת לרציף.
מהמם — שאתם לא חוצים את הפס הצהוב.
אין, את מושלמת — שהגעת בזמן ואת לא רצה בתחנה.
מתברר שברכבת ישראל בחרו ללכת על קונספט של חיזוק חיובי (ח"ח)
התנהגות שאמורה להיות מובנת מאליה
זוכה כעת לשורה של מחמאות משתפכות,
כולן ארוגות בסמנטיקה פמיליארית מוגזמת וירודה.
כן, מדובר בחומרים אותנטיים שהובאו לפתחכם היישר מהשטח. זאת לא פרודיה ולא סאטירה; השלטים לא אמורים להצחיק, לשעשע או "לקרוע"; לא מדובר פה בפוטושופ ולא במם שהורד מהרשת. מדובר באנשים רציניים, בוגרים, מיושבים בדעתם, חלקם מנהלים, אחרים סמנכ"לים, אנשי משרדי פרסום, תקציבאים, ארט דירקטורים — בקיצור, ערב רב של "מקבלי החלטות" שחברו יחד כדי להוציא תחת ידם את מסע האינפנטיליות הנהדר הזה:
צילום: הדס פרוש
מה שבולט בשלטים הללו זה בעיקר מה שאין בהם: התייחסות לנוסעים כאל אנשים בוגרים ורציניים. ניכר שברכבת ישראל הגיעו למסקנה — כנראה אחרי שערכו שלל סקרים, פילוחים ומשאלים — שהציבור הישראלי הוא שם אחר לאוסף של ילדים קטנים ומופרעים ובקיצור, דבילים, שבהכרח לא יישמעו להוראות בסיסיות, ולכן אין ברירה אלא לגשת אליהם "בגישה אחרת" — מלטפת, מכילה ואמפתית.
מעט מאוד, אם בכלל, נדרש אפוא כדי להיות "מלך", "נשמה", "אח", "מהמם" או "מושלמת" בישראל. די בכך שתתנהג כמו בן אדם כדי שהרשויות יקלסו ויפארו אותך. די בכך שלא תתחצף, תהרוס ותשחית כדי שהממסד יחבק ויעלה אותך למדרגת אל. וככל שמדרגת הקילוסים והתשבחות גבוהה יותר, הרי שיש בכך מעין הודאה בגובה מדרגת החוצפה, האגואיזם וחוסר ההתחשבות ששוררים במרחב הציבורי.
אבל לא זו בלבד שהסופרלטיב מוגזם, מגוחך ואינפנטילי — והרי השפה כולה דוהרת בכיוון המשגע הזה — אלא שהוא גם חסר־ערך. שהרי השלט הוא בסך הכל שלט — קבוע, סטטי וחסר חיים — ולכן אין לו את האפשרות לבחון את התנהגות הנוסעים ולהעיר או להחמיא להם בהתאם. השלט לא יודע אם הנוסע אכן נהג באיפוק או בגסות, בג'נטלמניות או בבהמיות — הוא בסך הכל מבקש לטעת בנוסעים את התחושה ש"אבא ואמא" תמיד באזור, תמיד מסתכלים, תמיד בוחנים, בעיקר תמיד דואגים. והם גם יהיו מאוד מאוד — אבל מאוד! — גאים בכם, ילדים חמודים, אם רק תתנהגו כמו שצריך. ואמנם, כראוי להורים מכילים ורגישים, רכבת ישראל עושה שימוש נרחב במערכת של חיזוקים חיוביים. ממש כמו שאומרים לילד "אתה כזה מלך שלא בכית למרות שתום הרגיז אותך" — כעת הנוסע ברכבת הוא מלך משום שהוא שם לב לרווח שבין הרכבת לרציף; ובדיוק כמו שאומרים לילדה "את כזאת מהממת שנתת למיה מהארטיק שלך" — כעת הנוסעת ברכבת מהממת משום שהיא לא חצתה את הפס הצהוב. די, אתם כאלה חמודים שלא שברתם את החלון!
ולא נותר אלא לדמיין מה עובר בראשו של נוסע גנרי כזה שנחשף למראות. אדם בן 46 נניח, שבסך הכל עלה לקרון אחרי שאחרון הנוסעים ירד, וכעת הוא מביט בשלט שיוצא מגדרו כדי לשבח אותו על כך. האם הוא אכן גאה בעצמו? האם הוא אכן מרגיש לרגע אחד כמו מלך? והאם אותה נוסעת בת 38, שאמנם לא מתרוצצת ברחבי התחנה, אכן מאמינה שהיא מושלמת רק משום שהגיעה בזמן? במילים אחרות, אם יש דבר אחד שצריך להטריד יותר מעצם הצבת השלטים האינפנטיליים הללו, זאת האפשרות שנוסעים רבים כבר לא מסוגלים להבחין באותה אינפנטיליות. אז מה אתם אומרים, קוראים מהממים שכמותכם?
ומה דעתכם קוראי פרוג?
