הנושאים החמים
הנושאים החמים
יאללה, זזנו? אמר מוישה בפרצוף של כואב לי הראש, ונמאס לי.
כן, הנה אני רק לוקחת את המוּסים והיינות ואני באה, את האורז והמילוי של הבורקס לקחת? שאלה בלי לחכות לתשובה. בטח שהוא לקח הוא עטף את זה כל הבוקר שלא ישפך בדרך, והינדס את התבניות של הסיגרים המקורמלים עם הסלמון הגדול שהשד יודע איך הם יעלו אותו לאוטובוס, גם במטען הנהג לא ירשה להם.
שוין יצאנו. האוטובוס היחיד לאופקים כבר בתחנה, הם ראו מהחלון, המעלית נפתחת הם פורצים החוצה, מזל שהינדי ומינדי, חיים ואפרים, מילכי אבריימי ורבקי כבר בתחנה מעכבים אותו, ותופסים את הנהג בגרון, או יותר נכון בתא המטען. הם מכניסים את המזוודה ומהנדסים את עגלת התאומים בין החבילות, ובינתיים אבריימי בודק איפה ההורים.
הכל התחיל בויכוח הישן חדש, של איפה אנחנו אוכלים השנה בפורים.
נמאס לנו אצל קופרשטוק, הצהירו אפרים ומילכי, אין שם ילדים בגיל שלנו ומשעמם שם. ורבקי ממש התאכזבה. מה? בטח אצל קופרשטוק. אצלם אני הכי אוהבת. יש להם מלא ספרים מעניינים ויש לי חברה בגיל.
בטח, אתן סתם שוכבות בחדר החדש שלהם ולא עושות כלום, לכו לספרייה, בשביל זה יש פורים?
היא הסתכלה על מוישה באנחה, גם לי נמאס שם, אולי נעשה בבית, הגיע הזמן. כל הזמן אותם בדיחות כולם מגיעים נבוכים, 'מה נשמע' וכאלה. בצלאל מנסה להפיג את המתח עם טילי לייי לייי לי ללייי והיד שלו קמוצה על השולחן עד שכל המפיונים נופלים מהכוסות החד פעמיות. וחצקל הגבוה שהבטיח לסיים מסכת מגילה נעמד על הכיסא, דורש את כל הצומי המשפחתי. ונופח קדיש אריכא לעילוי נשמותינו ואבוי למי שפוצח בזמר ומפריע. אחריו מופיע ציקי הבן של שושנה מתחיל להגיד קידוש ארוך כמו הגלות ושופך יין יבש על כל מי שלא משתף פעולה, פעם ראשונה צחקנו שניה גם כן, האמת שלכולם זה נמאס אבל שושנה לא מוותרת. נו ציקי, מה עם הקידוש. לא נהרוס לה. אבל אולי באמת הגיע הזמן שנאכל בבית.
בבית? לי אין בעיה. אמר מוישה. והתלבט אם יש בו ניצוץ של תקווה או שזה אבוד מראש. הוא ידע שאין לזה סיכוי, אף אחד לא יסכים שהם יאכלו לבד. והיא לא תרצה לארח, ז'תומרת היא מאוד רוצה, אבל זה נורא מלחיץ אותה. כולם יבואו ויחטטו בארונות ואשתו של שמוליק תוציא לה כלים מהמגירות במטבח ואולי תמצא קערה חד פעמית עם טביעות אצבע שלא נדע. הוא מכיר את התגובות האלו בעל פה. אבל היא הציעה, הוא לא יתנגד.
ומי יבוא אלינו? שאלו הינדי ומינדי שמתחפשות השנה לאלדד ומידד מתנבאים במחנה.
אף אחד, אמרה. לא חייבים אורחים בשביל לשמוח. השלים מוישה את התשובה בראש.
די, נו אמא. מה נשב ככה כמו בתשעה באב?
לא כמו תשעה באב. אבא ישיר איתנו, וכל אחת תכין משהו מבדח להגיד. ונחומי בטח יבוא קצת שתוי מהת"ת. ואולי היא אפילו מדמיינת בקול, אולי כולנו נתחפש, גם אבא ואמא, ויהיה נורא שמח.
פפףףף נראה לך. ואז שחברים של נחום ידפקו בדלת מה תעשו, תרדו מתחת לשולחן עם התחפושת?
מוישה ידע שזה לא ריאלי. אבל לדמיין זה חלק מהחוויה. מה אכפת לו.
בסוף הוחלט ברוב קולות ודעת מיעוט ממורמרת שהשנה יאכלו באופקים, הם יכינו את הדגים והמנה אחרונה ואלי גם קצת תוספות. והמשפחה של שמואל אהרן יכינו את השאר ויקנו שתיה וחד פעמי. לחמניות הבת של שושנה תעשה וביחד יהיה שמח. יש להם אוטובוס ישיר ב13:30, נחומי כבר בדק.
אבריימי כבר היה קצת שתוי. מוישה היה בטוח שהוא לא, והנסיעה תעבור חלק. על כל המטלטלים שהם נושאים איתם. שתהיה בריאה. חשבתי מנה ראשונה ואחרונה. אי אפשר להכין משהו לארוז ולנסוע. שוין הוא מכיר את זה.
להחזיק סלמון שלם שלוקח שתי מושבים באוטובוס מפוצץ אחרי ג'ק דניאל'ס ועוד כוסית שמישהו דחף לו בסוף ישיבת מרדכי הצדיק של משקה לא מזוהה זה לא האטרקציה של החיים. אבל זה צו השעה והצוואה המשפחתית.
הוא מתגעגע לקדיש אריכא של חצקל הגבוה. הוא רוצה לשכב כמה דקות במיטה ולרדת לקופרשטוק בנחת. מה אכפת לו שישירו עוד פעם טילי לייי לייי לי ללייי. כאילו אופקים זה יהיה אחרת.
מרחוק הוא שומע את נחום ומינדי צורחים שיש עשן מהמנוע. בכלל כל החלק האחורי אתרומם שם, הוא לא ידע אם נחמי שתה עוד כוסית. הנהג נעצר בצד. והוא שלא הבין מה קורה הניח את הסלמון ירד למטה והקיא את נשמתו.
ובמעומעם הוא שומע אותה צורחת. איפה התאומים. הינדי מנידי נחומי אבריימי רבקי, הורדתם את התאומים?
הוא לא זכר את כל השמות בכזו מהירות. אבל שמח שהיא נכנסה לעמדת הפיקוד. ושמע את מינדי צווחת, כן אמא הם אצלי. שתיהם.
והסלמון. אבא. איפה הסלמון, סלמון? הוא לא מבין. ומקיא את נשמתו על האספלט. הריח של הקיא והעשן מתערבב לו במוח.
אבא, איפה הסלמון?
תביאי לי מים לשטוף פנים הוא מבקש. אפשר?
אין כאן מים אבא. אין.
יש ויסקי.
נחומי תופס אותו בשתי ידיים והאוטובוס כולו מצטרף. טילי לייי לייי לי ללייי.
חצקל הגבוה צץ משום מקום. לא היה לו איפה לאכול השנה אז הוא גם בא. אפשר לעשות כאן סיום, שאל. הבטחתי שאני אגמור מסכת מגילה עד פורים. ולא נספיק. שקיעה עוד מעט. עד שישלחו אוטובוס.
לנהג של האוטובוס היה שולחן בבאגז' מאי שם נשלפה מפה, ואפילו נרות נמצאו לחגיגה מושלמת.
כביש ארבע, חולות ניצנים תזמורת של נהגים מצפצפים כאילו ביתר ירושלים ניצחה בכדורגל. משתה שמחה וששון.
ורק לרבקי לא היה ספר חדש לקרוא.
כן, הנה אני רק לוקחת את המוּסים והיינות ואני באה, את האורז והמילוי של הבורקס לקחת? שאלה בלי לחכות לתשובה. בטח שהוא לקח הוא עטף את זה כל הבוקר שלא ישפך בדרך, והינדס את התבניות של הסיגרים המקורמלים עם הסלמון הגדול שהשד יודע איך הם יעלו אותו לאוטובוס, גם במטען הנהג לא ירשה להם.
שוין יצאנו. האוטובוס היחיד לאופקים כבר בתחנה, הם ראו מהחלון, המעלית נפתחת הם פורצים החוצה, מזל שהינדי ומינדי, חיים ואפרים, מילכי אבריימי ורבקי כבר בתחנה מעכבים אותו, ותופסים את הנהג בגרון, או יותר נכון בתא המטען. הם מכניסים את המזוודה ומהנדסים את עגלת התאומים בין החבילות, ובינתיים אבריימי בודק איפה ההורים.
הכל התחיל בויכוח הישן חדש, של איפה אנחנו אוכלים השנה בפורים.
נמאס לנו אצל קופרשטוק, הצהירו אפרים ומילכי, אין שם ילדים בגיל שלנו ומשעמם שם. ורבקי ממש התאכזבה. מה? בטח אצל קופרשטוק. אצלם אני הכי אוהבת. יש להם מלא ספרים מעניינים ויש לי חברה בגיל.
בטח, אתן סתם שוכבות בחדר החדש שלהם ולא עושות כלום, לכו לספרייה, בשביל זה יש פורים?
היא הסתכלה על מוישה באנחה, גם לי נמאס שם, אולי נעשה בבית, הגיע הזמן. כל הזמן אותם בדיחות כולם מגיעים נבוכים, 'מה נשמע' וכאלה. בצלאל מנסה להפיג את המתח עם טילי לייי לייי לי ללייי והיד שלו קמוצה על השולחן עד שכל המפיונים נופלים מהכוסות החד פעמיות. וחצקל הגבוה שהבטיח לסיים מסכת מגילה נעמד על הכיסא, דורש את כל הצומי המשפחתי. ונופח קדיש אריכא לעילוי נשמותינו ואבוי למי שפוצח בזמר ומפריע. אחריו מופיע ציקי הבן של שושנה מתחיל להגיד קידוש ארוך כמו הגלות ושופך יין יבש על כל מי שלא משתף פעולה, פעם ראשונה צחקנו שניה גם כן, האמת שלכולם זה נמאס אבל שושנה לא מוותרת. נו ציקי, מה עם הקידוש. לא נהרוס לה. אבל אולי באמת הגיע הזמן שנאכל בבית.
בבית? לי אין בעיה. אמר מוישה. והתלבט אם יש בו ניצוץ של תקווה או שזה אבוד מראש. הוא ידע שאין לזה סיכוי, אף אחד לא יסכים שהם יאכלו לבד. והיא לא תרצה לארח, ז'תומרת היא מאוד רוצה, אבל זה נורא מלחיץ אותה. כולם יבואו ויחטטו בארונות ואשתו של שמוליק תוציא לה כלים מהמגירות במטבח ואולי תמצא קערה חד פעמית עם טביעות אצבע שלא נדע. הוא מכיר את התגובות האלו בעל פה. אבל היא הציעה, הוא לא יתנגד.
ומי יבוא אלינו? שאלו הינדי ומינדי שמתחפשות השנה לאלדד ומידד מתנבאים במחנה.
אף אחד, אמרה. לא חייבים אורחים בשביל לשמוח. השלים מוישה את התשובה בראש.
די, נו אמא. מה נשב ככה כמו בתשעה באב?
לא כמו תשעה באב. אבא ישיר איתנו, וכל אחת תכין משהו מבדח להגיד. ונחומי בטח יבוא קצת שתוי מהת"ת. ואולי היא אפילו מדמיינת בקול, אולי כולנו נתחפש, גם אבא ואמא, ויהיה נורא שמח.
פפףףף נראה לך. ואז שחברים של נחום ידפקו בדלת מה תעשו, תרדו מתחת לשולחן עם התחפושת?
מוישה ידע שזה לא ריאלי. אבל לדמיין זה חלק מהחוויה. מה אכפת לו.
בסוף הוחלט ברוב קולות ודעת מיעוט ממורמרת שהשנה יאכלו באופקים, הם יכינו את הדגים והמנה אחרונה ואלי גם קצת תוספות. והמשפחה של שמואל אהרן יכינו את השאר ויקנו שתיה וחד פעמי. לחמניות הבת של שושנה תעשה וביחד יהיה שמח. יש להם אוטובוס ישיר ב13:30, נחומי כבר בדק.
אבריימי כבר היה קצת שתוי. מוישה היה בטוח שהוא לא, והנסיעה תעבור חלק. על כל המטלטלים שהם נושאים איתם. שתהיה בריאה. חשבתי מנה ראשונה ואחרונה. אי אפשר להכין משהו לארוז ולנסוע. שוין הוא מכיר את זה.
להחזיק סלמון שלם שלוקח שתי מושבים באוטובוס מפוצץ אחרי ג'ק דניאל'ס ועוד כוסית שמישהו דחף לו בסוף ישיבת מרדכי הצדיק של משקה לא מזוהה זה לא האטרקציה של החיים. אבל זה צו השעה והצוואה המשפחתית.
הוא מתגעגע לקדיש אריכא של חצקל הגבוה. הוא רוצה לשכב כמה דקות במיטה ולרדת לקופרשטוק בנחת. מה אכפת לו שישירו עוד פעם טילי לייי לייי לי ללייי. כאילו אופקים זה יהיה אחרת.
מרחוק הוא שומע את נחום ומינדי צורחים שיש עשן מהמנוע. בכלל כל החלק האחורי אתרומם שם, הוא לא ידע אם נחמי שתה עוד כוסית. הנהג נעצר בצד. והוא שלא הבין מה קורה הניח את הסלמון ירד למטה והקיא את נשמתו.
ובמעומעם הוא שומע אותה צורחת. איפה התאומים. הינדי מנידי נחומי אבריימי רבקי, הורדתם את התאומים?
הוא לא זכר את כל השמות בכזו מהירות. אבל שמח שהיא נכנסה לעמדת הפיקוד. ושמע את מינדי צווחת, כן אמא הם אצלי. שתיהם.
והסלמון. אבא. איפה הסלמון, סלמון? הוא לא מבין. ומקיא את נשמתו על האספלט. הריח של הקיא והעשן מתערבב לו במוח.
אבא, איפה הסלמון?
תביאי לי מים לשטוף פנים הוא מבקש. אפשר?
אין כאן מים אבא. אין.
יש ויסקי.
נחומי תופס אותו בשתי ידיים והאוטובוס כולו מצטרף. טילי לייי לייי לי ללייי.
חצקל הגבוה צץ משום מקום. לא היה לו איפה לאכול השנה אז הוא גם בא. אפשר לעשות כאן סיום, שאל. הבטחתי שאני אגמור מסכת מגילה עד פורים. ולא נספיק. שקיעה עוד מעט. עד שישלחו אוטובוס.
לנהג של האוטובוס היה שולחן בבאגז' מאי שם נשלפה מפה, ואפילו נרות נמצאו לחגיגה מושלמת.
כביש ארבע, חולות ניצנים תזמורת של נהגים מצפצפים כאילו ביתר ירושלים ניצחה בכדורגל. משתה שמחה וששון.
ורק לרבקי לא היה ספר חדש לקרוא.
נערך לאחרונה ע"י מנהל:
