הנושאים החמים
הנושאים החמים
יום נ"ג למסע חלק 2.
כשהזמן נעצר אי אפשר לדעת מתי לילה ומתי יום.
כל הזמן האור פה כמו בזריחה, בדקות האלו שאף אחד לא יודע להגדיר אותן.
לפחות המים פה נקיים, בריח רגיל. לא כמו באי שפיות. פשוט מים, שאפשר למלא איתם בקבוק ולשטוף פנים בלי לפחד שהם ישבשו את קו החשיבה.
אני לבד פה, ובתוך אלף אנשים.
לא מכיר אף אחד, כולם הולכים ובאים כל הזמן. חוץ מאלו שישנים באותה פינה מאז שהגעתי בלי לזוז.
"תיזהר," אומר לי אחד מהם כשהוא מתהפך לצד השני. "לישון פה זה כמעט כמו להבטיח שבחיים לא תצא."
אני לא רוצה לישון. אבל אני עייף. בתחושה שלי כבר עברה לפחות יממה, וכל הזמן הזה לא ראיתי שום דבר שאפשר להיאחז בו.
אני מוצא אוכל, קצת שימורים וקצת לחם תפל שאיזו קבוצה הכינה ולא אכלה הכל.
מחליט שכשאני גומר לאכול אני קורס, אין לי כוח להמשיך לבד עכשיו.
אני אאסוף כוח ואמשיך. מתישהוא אני אמשיך.
אם יונתן נתקע שנים, ורוף נתקע שנתיים - מותר גם לי לקרוס.
אני לא יכול להיות הכי טוב מכולם פה, זה כולה ילד טיפש שקוראים לו אור שפיות וחי בעולם הזה יותר מדי שנים.
מוצא בערימת זבל עט ועוד מחברת קצת קרועה. היא ורודה עם פרחים, אבל למי אכפת. לך תדע לכמה זמן אני אתקע פה, וכמה יהיה לי עוד לכתוב.
חצי שעה (נראה לי, רק אלוקים יודע כמה זמן זה באמת) לקח לי למצוא פינה שאפשר להיכנס בה לשק שינה.
אני מתכרבל, מותש.
"אלוקים," אני לוחש בניסיון אחרון. "כשתרצה שאני אקום - תשלח אליי מישהו טוב שיעזור לי לעשות את זה."
בהתחלה לא קורה כלום. אני לא נרדם ולא מתעורר.
הרעש מסביב ממשיך לסעור, למרות שחשבתי שהתרגלתי אליו.
עוצם עיניים.
מרגיש אבוד.
בלי לחשוב אני שולח את היד שמאלה, מחפש את השמיכה הסמרטוטית שהייתי ישן איתה עד גיל 8.
היא שם.
זה אפילו לא מצליח להיות מוזר לי.
אני מחבק אותה, מנגב איתה משהו לח שמציק לי בעין, ועוצם עיניים שוב.
די, אני את שלי עשיתי.
כשהזמן נעצר אי אפשר לדעת מתי לילה ומתי יום.
כל הזמן האור פה כמו בזריחה, בדקות האלו שאף אחד לא יודע להגדיר אותן.
לפחות המים פה נקיים, בריח רגיל. לא כמו באי שפיות. פשוט מים, שאפשר למלא איתם בקבוק ולשטוף פנים בלי לפחד שהם ישבשו את קו החשיבה.
אני לבד פה, ובתוך אלף אנשים.
לא מכיר אף אחד, כולם הולכים ובאים כל הזמן. חוץ מאלו שישנים באותה פינה מאז שהגעתי בלי לזוז.
"תיזהר," אומר לי אחד מהם כשהוא מתהפך לצד השני. "לישון פה זה כמעט כמו להבטיח שבחיים לא תצא."
אני לא רוצה לישון. אבל אני עייף. בתחושה שלי כבר עברה לפחות יממה, וכל הזמן הזה לא ראיתי שום דבר שאפשר להיאחז בו.
אני מוצא אוכל, קצת שימורים וקצת לחם תפל שאיזו קבוצה הכינה ולא אכלה הכל.
מחליט שכשאני גומר לאכול אני קורס, אין לי כוח להמשיך לבד עכשיו.
אני אאסוף כוח ואמשיך. מתישהוא אני אמשיך.
אם יונתן נתקע שנים, ורוף נתקע שנתיים - מותר גם לי לקרוס.
אני לא יכול להיות הכי טוב מכולם פה, זה כולה ילד טיפש שקוראים לו אור שפיות וחי בעולם הזה יותר מדי שנים.
מוצא בערימת זבל עט ועוד מחברת קצת קרועה. היא ורודה עם פרחים, אבל למי אכפת. לך תדע לכמה זמן אני אתקע פה, וכמה יהיה לי עוד לכתוב.
חצי שעה (נראה לי, רק אלוקים יודע כמה זמן זה באמת) לקח לי למצוא פינה שאפשר להיכנס בה לשק שינה.
אני מתכרבל, מותש.
"אלוקים," אני לוחש בניסיון אחרון. "כשתרצה שאני אקום - תשלח אליי מישהו טוב שיעזור לי לעשות את זה."
בהתחלה לא קורה כלום. אני לא נרדם ולא מתעורר.
הרעש מסביב ממשיך לסעור, למרות שחשבתי שהתרגלתי אליו.
עוצם עיניים.
מרגיש אבוד.
בלי לחשוב אני שולח את היד שמאלה, מחפש את השמיכה הסמרטוטית שהייתי ישן איתה עד גיל 8.
היא שם.
זה אפילו לא מצליח להיות מוזר לי.
אני מחבק אותה, מנגב איתה משהו לח שמציק לי בעין, ועוצם עיניים שוב.
די, אני את שלי עשיתי.
