סיפור בהמשכים יומנם של אבודים

[נ. גל]

יום נ"ג למסע חלק 2.

כשהזמן נעצר אי אפשר לדעת מתי לילה ומתי יום.
כל הזמן האור פה כמו בזריחה, בדקות האלו שאף אחד לא יודע להגדיר אותן.
לפחות המים פה נקיים, בריח רגיל. לא כמו באי שפיות. פשוט מים, שאפשר למלא איתם בקבוק ולשטוף פנים בלי לפחד שהם ישבשו את קו החשיבה.
אני לבד פה, ובתוך אלף אנשים.
לא מכיר אף אחד, כולם הולכים ובאים כל הזמן. חוץ מאלו שישנים באותה פינה מאז שהגעתי בלי לזוז.
"תיזהר," אומר לי אחד מהם כשהוא מתהפך לצד השני. "לישון פה זה כמעט כמו להבטיח שבחיים לא תצא."
אני לא רוצה לישון. אבל אני עייף. בתחושה שלי כבר עברה לפחות יממה, וכל הזמן הזה לא ראיתי שום דבר שאפשר להיאחז בו.
אני מוצא אוכל, קצת שימורים וקצת לחם תפל שאיזו קבוצה הכינה ולא אכלה הכל.
מחליט שכשאני גומר לאכול אני קורס, אין לי כוח להמשיך לבד עכשיו.
אני אאסוף כוח ואמשיך. מתישהוא אני אמשיך.
אם יונתן נתקע שנים, ורוף נתקע שנתיים - מותר גם לי לקרוס.
אני לא יכול להיות הכי טוב מכולם פה, זה כולה ילד טיפש שקוראים לו אור שפיות וחי בעולם הזה יותר מדי שנים.
מוצא בערימת זבל עט ועוד מחברת קצת קרועה. היא ורודה עם פרחים, אבל למי אכפת. לך תדע לכמה זמן אני אתקע פה, וכמה יהיה לי עוד לכתוב.

חצי שעה (נראה לי, רק אלוקים יודע כמה זמן זה באמת) לקח לי למצוא פינה שאפשר להיכנס בה לשק שינה.
אני מתכרבל, מותש.
"אלוקים," אני לוחש בניסיון אחרון. "כשתרצה שאני אקום - תשלח אליי מישהו טוב שיעזור לי לעשות את זה."

בהתחלה לא קורה כלום. אני לא נרדם ולא מתעורר.
הרעש מסביב ממשיך לסעור, למרות שחשבתי שהתרגלתי אליו.
עוצם עיניים.
מרגיש אבוד.
בלי לחשוב אני שולח את היד שמאלה, מחפש את השמיכה הסמרטוטית שהייתי ישן איתה עד גיל 8.
היא שם.
זה אפילו לא מצליח להיות מוזר לי.
אני מחבק אותה, מנגב איתה משהו לח שמציק לי בעין, ועוצם עיניים שוב.
די, אני את שלי עשיתי.

 

[נ. גל]

עקב מחסור זמני בהשראה, מקום במוח ומלאי מילים - הפרק יעלה באיחור.
עמכם הסליחה, התודה והבבקשה.

 

[נ. גל]

יום נ"ג למסע חלק 3.

לא יודע כמה זמן עבר מאז חלק 2, אבל די נמאס לי לחכות לשום דבר שיקרה.
אני קם לסיור.
אוהלים בנויים למחצה מפוזרים פה.
המון אנשים (בעיקר צעירים) מסתובבים בלי סיבה ובלי מטרה.
כדורגל מתגלגל אל בין הרגליים שלי, אני עוצר אותו.
אחריו מגיעים עוד כדורים באלף גדלים וצבעים, מתגלגלים אחד את השני.
זה מצחיק אותי, משום מה. לפלס דרך בין כדורים צבעוניים, ברקע טרופי וצבעי זריחה.
יותר מצחיק אפילו מהעובדה שבסוף האיזור הזה, תקועה ערימה ענקית של מתכת ופלסטיק.
כלומר, של מפתחות, מפתחות רכב, ומחזיקי מפתחות.
מי למען ה' הביא את כל זה לפה, ועוד סידר בערימה אחת את הכל?
"אתה מחפש את שלך?" מפריע לי קול מוכר.
אני מסתובב. "רוף!"
הוא מחייך. "שמע, לקח זמן למצוא אותך. איפה היית?"
אין לי מושג. באמת שלא. "אל תשאל."
"החופש מהמפלצת שלך לא עושה לך טוב, או מה?" מוטרד רוף.
הוא חכם מדי. וחבר מדי. ועכשיו אני מרגיש שאני לא יודע מה אני חושב עליו בכלל.
"בוא." מחליט רוף במקומי. "מצאתי את קולצ' ויונתן. כל השאר נעלמו לאן שהוא, שיסתדרו לבד."
"איך בכלל הגענו לפה?" אני תוהה. "חשבתי שמאי שפיות אפשר לחזור רק לחיים השפויים שלנו."
"לא באמת מצאת ביטחון עצמי, אז הלכת לאיבוד." מקצר לי רוף את העניין.
אני בוהה בו. "מההתחלה." אני מבקש.
רוף לא עונה. במקום זה, קול מוזר גורם לנו לנסות להקשיב לו.
זה נשמע כמו צעקה לעזרה, אבל היא לא בשום שפה מוכרת.
אנחנו ממהרים לכיוון, מגלים פלג מים קטן שהופך לשלולית בגודל כשתי מטר.
הקול בוקע מתוך המים הרדודים. יותר נכון - מיצור לבן ומוזר ששוכב בהם, מתפתל.
"אתה דובר עברית?" צועק רוף אל היצור.
"כן!" צועק היצור בחזרה. "אתה יכול להוציא אותי מכאן?"
רוף מתקרב מעט, ונסוג אחורה.
"איפה זה כאן?" אני שואל את היצור בצעקה משלי.

 

[נ. גל]

יום נ"ג למסע חלק 4.

"המים פה הם מים מתוקים, אני חייב להגיע לים הפתוח." מסביר היצור. "אני לא יכול לשרוד כאן יותר מכמה שעות."
המרחק מכאן אל הים הוא בערך שלושים מטר. לסחוב את היצור בעצמנו - לא יהיה אפשרי.
"תעלה." אני מחליט. "צריכים לחפור תעלה מהבריכה אל הים."
רוף מהנהן. "אוקי, אני אטפל בזה."
הוא שורק, ואני קופץ אחורה. הדרקון שלו מגיע בטיסה מהירה, נוחת כמעט עלינו.
רוף מצפצף קולות בלתי מובנים, קולו פוקד. הדרקון תוחב את רגליו בעפר, מעיף חול לצדדים.
עשר דקות של עבודה מהירה, והתעלה מוכנה. מספיק עמוקה ורחבה כדי לשחות בה.
אני פותח את הקיר שנותר מכיוון הים, רוף פותח את הצד של הבריכה.
עוד שריקה, והדרקון עוזב את האיזור, נעלם.
אני נושף בהקלה.
"פחדת שהוא יעשה לי משהו?" מגחף רוף. "תאמין לי, אם היה סיכוי לזה - לא הייתי קורא לו."
"כבר נתת לו לעשות פעם אחת, אני מודה שזה לא הכי מרגיע בעולם."
רוף נושך את השפתיים, תוקע מבט במים הזורמים. "בוא נסגור שלא מדברים על זה יותר?"
אני מסכים. מבין שאין לי הרבה ברירות.
"תודה." היצור נעמד במי הים, ועכשיו הוא נראה קצת כמו סוסון ים ענק. "הצלתם אותי. מי אתם?"
"שפי." "רוף."
"אני חלום." הוא עונה. "יש לכם מושג מה זה המקום הזה?"
"אי, שאין לי מושג מה שמו." עונה רוף. "אבל לפי הבלאגן שיש פה... בטח מישהו פה יודע."
"אי?" היצור חרד. "מה? למה? איך הגענו לפה?"
"מה כל כך מוזר באי?" אני תוהה.
"כי אני מבי!"
"מאיפה?"
"בי, נו. חללי מערות כאלו, מתחת למים..."
אני מחליף מבטים עם רוף. בחיים לא שמענו שקוראים ככה למערות תת ימיות.
"טוב, אצלנו קוראים לזה בי. או ביות, ברבים. הייתי בבי של ביגוד, ועברתי לבידור, ואז נתקעתי בבלבול איזה חודש... ופתאום מצאתי את עצמי כאן." מספר חלום.
זה נשמע הגיוני מאוד, יחסית לסביבה. אם יש אי שפיות מעל המים, למה שלא יהיה בלבול מתחת למים.
אני רק מנסה לדמיין את התגובה של החברים בארץ, אם הם היו צופים בסיטואציה הזו.
"טוב, אנחנו חייבים למצוא דרך לצאת מכאן." מחליט רוף. "לא מוצא חן בעיניי המקום הזה, בכלל."
"רגע." אני אומר, משהו הגיוני לי פתאום. "מה הדבר האחרון שחשבת לפני שעברת לפה, חלום?"
"שהמחשבות שלי מסובכות כל כך, שאני מרגיש שאני אבוד לגמרי." משיב חלום בספקנות.
"ואתה, רוף?"
רוף מגרד את עורפו. "על החיים ועל המוות, מקסימום נגיע לשום מקום."
אני מחייך. "אני יודע לאן הגענו."
רוף מביט בי בהפתעה. "נו?"
אני מצביע על גבעה של שלושה מטרים, עשויה מחלקי משחקים קטנים. "הלכנו לאיבוד."

 

[מוריופ]

רוף מצפצף קולות בלתי מובנים, קולו פוקד. הדרקון תוחב את רגליו בעפר, מעיף חול לצדדים.
עשר דקות של עבודה מהירה, והתעלה מוכנה. מספיק עמוקה ורחבה כדי לשחות בה.

והנה רוף משתמש בכוחות האדירים שלו לטובה.
אהבתי

"מה כל כך מוזר באי?" אני תוהה.
"כי אני מבי!"
"מאיפה?"
"בי, נו. חללי מערות כאלו, מתחת למים..."
אני מחליף מבטים עם רוף. בחיים לא שמענו שקוראים ככה למערות תת ימיות.
"טוב, אצלנו קוראים לזה בי. או ביות, ברבים. הייתי בבי של ביגוד, ועברתי לבידור, ואז נתקעתי בבלבול איזה חודש... ופתאום מצאתי את עצמי כאן." מספר חלום.

מהמם! חמוד, מעלה חיוך ומעלה הרבה הרבה מחשבה.
פשוט מהמם

אני מצביע על גבעה של שלושה מטרים, עשויה מחלקי משחקים קטנים. "הלכנו לאיבוד."

רק שתי המילים האחרונות מציקות לי. הביטוי המוכר לא מתאים לי כאן כי הם לא 'הלכו' לאיבוד. הם 'הגיעו' הם אולי 'אנחנו באיבוד'
הסיפור הזה מאוד מדוייק, וחבל שבשביל ביטוי קלאסי אחד יהיה לו אחוז אחד פחות של מצוינות...

וכרגיל - מחכים להמשך!

 

[ניק 70107]

חזק! חזק! חזק!

 

[נ. גל]

יום נ"ג למסע חלק 5.

שוב אני מנהיג קבוצה של אנשים שכולם טובים ממני בפער משמעותי.
רוף שיש לו את כל האומץ והתושיה שאין לי.
יונתן שמוכשר ממני בכל תחום שהוא.
קולצ' שהקימה את החיים שלה מאפס, ובוגרת יותר מכולנו ביחד.
וחלום, שמסתבר שחוץ מלהיות יצור ממימד מקביל הוא גם גאון על, שיודע בערך הכל על האיים האלה.
אז איך למען ה' אני הראשון שהבנתי שהמקום שבו אנחנו נמצאים זה איבוד?
איך זה שאני זה שצריך לשבת ולהסביר להם שמי שהולך לאיבוד בתוך עצמו, מוצא את עצמו באי הדפוק הזה?
אולי אבא צדק כשהוא טען שהעולם לא שייך לחכמים, הוא שייך לחזקים.
ואני אף פעם לא הייתי חלש. אולי אפס, אבל לא חלש.

כשאין זמן, אין לי מושג אם אני כותב באותו קצב כמו קודם, או באיזה קצב בכלל. יש לנו את כל הזמן שבעולם כדי לצאת מפה, ובדיוק לכן אין לנו בכלל זמן.
זה מבלבל, מוזר, ובעיקר - משאיר אותנו חסרי אונים.
אין לי שום דבר שאני יכול להציב כדי להכריח אותנו להתקדם.
"זה רק כוח רצון." אומר רוף בייאוש.
"ואין לנו לא כוח ולא רצון." מסכמת קולצ'.
על החלק של הכוח אני מסכים.
"לי יש רצון." אני מודיע. "אני רוצה לחזור הביתה."
"מה יש בבית שאין כאן?" תוהה חלום. "את המפלצת שלך, שלא הצליחה להאבד איתך?"
זו שאלה טובה.

עבר הרבה זמן.
יש לי תשובה סוף סוף, אחרי 2 ארוחות וכיבוס בגדים.
בבית יש לי חלומות להגשים.
כאלו שלא העזתי לנסות לחשוב עליהם בכלל עד היום, אבל אם אני אצא מפה - אני אלחם עליהם כמו שאני נלחם עכשיו.
וימות העולם עוד מאה פעמים מצידי - אני, את כוח הרצון שלי, לא הולך לזרוק לאיבוד.

 

[נ. גל]

יום נ"ג למסע חלק 6.

"טוב," אני יושב על חתיכת בד שכנראה פעם הייתה שטיח. "למי יש רעיונות - איפה יכולה להיות היציאה מהאי?"
"זה לא איפה." מתקנת אותי קולצ'. "זה איך."
"מה ההבדל?" אני תוהה.
היא מחייכת: "זה איבוד, אין פה מקום שהוא יותר איבוד או פחות איבוד. הכל פה אבוד באותה רמה. אז מה שאתה צריך זה למצוא איך לעשות את עצמך בפחות איבוד, ולא למצוא מקום כזה."
לוקח לנו רגע להבין מה היא אמרה.
"גאון." מסכם רוף. "אני מתחיל להבין איך כולכם משפחה ורק אני לא קשור."
יונתן מחייך קלושות. "נאמץ אותך בהזדמנות."
אני שותק. לא רוצה להגיד שאני לא בצד הגאון של המשפחה, לא רוצה לשקר שאני כן.
"אולי..." חלום מתערב. "השאלה הנכונה היא קודם האם יש דרך משמתאימה לכולם, או שלכל אחד יש את הדרך שלו."
הם מעלים עוד שאלות:
מה הסיכוי לצאת מפה לפי הסטטיסטיקה עד כה.
האם זה קשור לזה שאין באיבוד מפלצות, אבל יש דרקונים וחייזרים.
אם נצא מאיבוד, איך נדע שזה מקדם אותנו לכיוון הבית ולא מחזיר אותנו עמוק יותר במבוך.
האם אפשר לצאת כקבוצה, או שמוכרחים להתפצל כדי לצאת.

הראש שלי מתחיל לכאוב מרוב שאלות.
"די." אני מבקש. "הלכתי לאיבוד מרוב שאלות."
מבטו של רוף מואר פתאום. "עלית על זה!"
"על מה?" אני לא מבין.
"מה משותף לכל היציאות הקודמות מהאיים?" הוא מחזיר בשאלה.
אין לי מושג.
יונתן מרים את מבטו פתאום: "וואו, צודק!"
אני עדיין לא מבין.
חלום קופץ במים, מתיז גלים אל היבשה. "אני היחיד שלא הבין? כי לא הייתי בשום אי קודם."
"גם אני לא." אני מודה.
"כל השאלות ששאלנו הן שאלות שאנחנו שואלים מהשניה שנחתנו לפה. זה השאלות שגורמות להיאבד בתוך הבלאגן, לא לצאת ממנו." מסביר רוף. "אבל כל פעם שרצינו לצאת מהאי, ענינו קודם על השאלה שהכי סותרת לכל השאלות האלה. ככה שברנו אותם, ויכולנו למצוא את היציאה."
"נגיד שזה הגיוני," חלום ספקן. "מה הפוך מללכת לאיבוד בשאלות?"
זו שאלה כל כך טובה ופשוטה, שאני מרגיש שתמיד ידעתי את התשובה עליה: "במה אתה ייחודי."

 

[ניק 70107]

אוף, למה לא הבנתי את התשובה של שפי בסוף?

 

[CN]

עבר הרבה זמן.

ב"ה

לחזור שוב שזה סיפור יפיפה?
אני אוהבת מאוד את הדקויות והניואנסים, ואת השאלות המאוד טובות שעולות בו ומשאירות אותנו עם חומר למחשבה. לא רק את שפי.

רק לגבי זה. עבר הרבה *זמן*? אחרי שהודגש כל הפרקים האחרונים שאין שם זמן בכלל?
אז אם זה היה התבטאות בציניות, צריך להיות לזה איזשהו ביטוי במחשבות שלו.

 

[ספריה בהכחדה12]

וןאו וואוווו @נ. גל!!
כשעדיין לא הצטרפתי לפה, עקבתי במתח אחרי כל הפרקים.
כתיבה מהממת! מרתק ממש!!
מתי הפרק הבא?

 

[נ. גל]

יום נ"ג למסע, חלק 7.

לא לגמרי הצלחתי להסביר להם.
אבל החלטנו שפשוט ננסה את הרעיון שלי גם אם הוא לא מובן.
"כל אחד יבחר משהו שרק הוא יכול לעשות, וכל אחד שינסה לעשות את זה - יעשה את זה אחרת ממנו." אני מבקש.
"לרקוד?" מציע חלום בחשש.
"אפשרי." אני מאשר. "רוף?"
לוקח לו כמה דקות. "לנהל את הדרקון שלי? אמרת שאני היחיד שהצליח לצאת ממנו."
"מעולה!" אני מרוצה.
יונתן מחליט שהוא ייחודי בלפתור בעיות טכניות, וקולצ' מחייכת כמו שאף אחד בעולם לא מחייך.
"עכשיו חשיבת צוות." אני דורש. "תמציאו משהו שבשבילו צריכים את כל הרשימה הזו: ריקוד, דרקון, חיוכים ושזה קשור לדברים טכניים."
"הופעה." עונה יונתן בפשטות. "על במה, עם הגברה."
"ומה הקשר דרקון?" אני תוהה.
העיניים שלו נוצצות. "אמרת שכל היצורים פה יכולים לתקשר אחד עם השני, נכון? להשמיע ביחד את מה שאחד שומע. שרוף ינהל קבוצת דרקונים, והם יהיו ההגברה."
"אנחנו עושים את זה." אני פוסק. "יאללה, יש לכם כמה זמן שאתם רק צריכים."
"ומה אני אעשה בינתיים?" תוהה קולצ'. "אני לא צריכה להתכונן כדי לחייך על הבמה."
"את הולכת לשכנע איתי." אני שולף מהמותן. "נחפש עוד אנשים שיכולים לעזור לנו, ונארגן גם אותם להצטרף.
*
זה לקח המון זמן.
אין לי מושג כמה, אני סופר זמן לפי ארוחות. וזה לקח 5 ארוחות שלימות.
בסוף הכל מוכן.
הבמה, ההופעה, הדרקונים שרוף ארגן מאיפשהוא.
"תעלה." דוחק בי רוף.
"מה?" אני לא מבין.
"נו, זה מה שאתה ייחודי בו, לא?" הוא לחוץ, לא מסביר את עצמו. "אתה המנהיג, תעלה."
"מה?" אני באמת לא מבין מה הוא רוצה מחיי.
הוא נאנח. "טוב, תעלה. אחר כך נדבר."
אני עולה. לא יודע למה.
"ערב טוב," אני אומר, ואז יורד במהירות. "רוף!"
הוא מתסכל עליי עקום: "מה עכשיו?"
"קח את המחברת." אני מבקש. "תכתוב הכל, אני בטוח לא אזכור מילה כשארד מהבמה. אין לי מושג מה להגיד."
הוא מסכים, מחייך. "תהנה."
אני לא מבין ממה, אבל נותן לו את המחברת.

 

[נ. גל]

וןאו וואוווו @נ. גל!!
כשעדיין לא הצטרפתי לפה, עקבתי במתח אחרי כל הפרקים.
כתיבה מהממת! מרתק ממש!!
מתי הפרק הבא?

תודה רבה!
הפרקים עולים פעם בשבוע, ביום שלישי/ רביעי.

 

[לוטם]

@נ. גל הסיפור הזה, עם הייחודיות שלו, פשוט מדהים!

 

[נ. גל]

יום נ"ג למסע חלק 8.

"בוקר או ערב טוב לכולם, שכל אחד יבחר איזו שעה הוא רוצה שזו תהיה.
קוראים לי אור שפיות, ואני אשמח להציע לכם אופציה שכנראה כולכם כבר חשבתם עליה.
החלק הקשה ביותר במתחם האיים הזה הוא להמשיך הלאה. להתקדם למקום שעוד לא היינו בו. אני מניח שאם אתם עוד כאן - כנראה שאתם לא רוצים להמשיך.
זה בעיקר כי אנחנו במקום שנקרא איבוד. עם כל הדברים שאיבדנו אי פעם, איבדנו בעיקר את עצמנו. את הכוח שמניע אותנו להתקדם הלאה, למצוא את המקום שבו יהיה לנו טוב יותר ממה שהיה לנו עד כה.
כל מי שאי פעם איבד את התשוקה, את הרצון, את הכוח לחפש - נמצא איתנו כאן.
ואיפשהוא בתוכי אני חושש שאולי כל אדם שאי פעם חי על כדור הארץ - ביקר כאן. גם אם הוא לא יודע שהוא עשה את זה.
ואתם יודעים מה? יש סיבה אחת לכך שכולנו נמצאים כאן. כולנו איבדנו את מה שאנחנו באמת.
לכל אחד כאן היה משהו ייחודי, משהו שהיה רק שלו ואף אחד לא היה יכול לחקות אף פעם. ואיבדנו את זה, שכחנו כמה שונים אנחנו כשאנחנו מתאמצים להיות ייחודיים.
אני מבקש מכם, ואני מאמין שאת הרצון לחיות לא איבדתם אף פעם - בואו, בבקשה. תמצאו את האוצר הפרטי שלכם, ובואו נתקדם כבר למקום שכולנו נרגיש בו טוב הרבה יותר."

האמת ששפי חתיכת כריזמטי. לא ראיתי אותו ככה בהתחלה. טוב, אולי כי היינו רק שנינו, והוא בקושי ידע איך קוראים לו. הוא עוצר לדקה ארוכה, מסמן לי להשאיר הכל כמו שהוא, כי עוד שניה הוא ממשיך.
יש לו אור בעיניים.
הוא נראה כאילו ללכת אחריו זה הדבר הכי שפוי לעשות, גם בעיניים עצומות.
פתאום אני קצת מפחד ממנו.

"אני יודע שחלקכם חושבים שהדבר שאיבדתם הוא החסרון הגדול שלכם. שרציתם לאבד אותו." ממשיך שפי פתאום. "אני גם מרגיש ככה. אני מרגיש שאיבדתי את הלוזריות שלי. אני הלוזר הכי מוכשר שיש, באמת. אני מסוגל להיכשל איפה שכולם מצליחים. ומאז שהגעתי לאי שפיות ולכאן - איבדתי את זה. אני כבר לא מצליח להיות חלש כמו שהייתי פעם.
כל מי שמרגיש ככה - אני מתחנן, תנו עוד צ'אנס אחד לחסרונות שלכם.
יש סיבה שהם שם, ויכול להיות שהם הדבר שאתם זקוקים לו ברגע זה.
בדיוק כמו שעכשיו הדבר שאני הכי זקוק לו זה לקרוס בשקט ולתת לכם לעשות מה שתבחרו, כי אין לי שמץ של מושג מה הדבר הנכון לעשות או להגיד עכשיו."

בעצם אני מאוד מפחד ממנו.
יכול להיות שאנחנו לא באמת חברים אלא אני סתם הולך אחריו כמו אידיוט?

 

[בלי גבול]

וואו. פרק מיוחד.

 

[פניני ריין]

פרק מדהים.
אבל אמאל'ה, הבהלת אותי.
באמת הצלחת להכניס לפחד הזה ש

יכול להיות שאנחנו לא באמת חברים אלא אני סתם הולך אחריו כמו אידיוט?

מתאים בול לרוף, הפחד הזה להיות מרומה, במיוחד כשהוא רואה בחבר שלו פן חדש ומוצלח.


נ.ב. לקח לי זמן להבין מי הכותב ומה נקודת המבט, אולי בגלל שהפרק התחיל בנאום של שפי
רק בסוף הפרק קלטתי שזה היה רוף, ולא לו או שפי

אהבתי:

בוקר או ערב טוב לכולם, שכל אחד יבחר איזו שעה הוא רוצה שזו תהיה.

 

[sh.t.down]

ואוו!
פרק מדהים
אהבתי במיוחד ששפי הציג את עצמו בתור אור שפיות, כביכול מקבל את עצמו כמו שהוא.
רוף קצת הלחיץ אותי עם החשדות שלו...

 

[נ. גל]

יום נ"ג למסע, חלק אחרון הלוואי.

אולי אנחנו מתחילים להתבגר.
כשאני קורא את המילים של רוף, מסתכל על העיניים שלו כשהוא מדבר עם הדרקון שלו - אני מבין כמה השתנה מאז שהכרנו.
קורא שוב את הדף הראשון במחברת כדי להיזכר.
מבין שאף פעם לא חשבתי שאגיע למקום שבו אני נמצא עכשיו.
"רוף?" אני קורא לו.
הוא מגיע.
"יונתן?" אני מבקש.
הוא מצטרף.
אנחנו יושבים ביחד.
"אתם המשפחה שלי כאן." אני לוחש. "ואני מקווה שתישארו המשפחה שלי גם כשנחזור לעולם הרגיל. לכן אני רוצה להסביר לכם משהו."
הם מקשיבים. וזה מחמם לי את הלב. לא רק את הלב, את כולי.
אני מסביר להם שאין לי מושג איך להתקדם, אבל אני בטוח שהידע יגיע אליי ברגע שבאמת אצטרך אותו.
שאני יודע שאותו כוח שהציל אותי כל פעם בחיים שלי עד כאן - יציל אותי גם מפה.
בדיוק כמו שידעתי לעזוב את הבית של סבתא לאה חצי שעה לפני שהיא התמוטטה ונפטרה.
בדיוק כמו שידעתי להתלונן על המרצה שכל פעם משפיל אותי, ואז התברר שהוא זייף בכלל את התעודה שלו.
בדיוק כמו שתמיד, אבל תמיד, הצלחתי לשרוד את לו, ולא משנה מה היא ניסתה לעשות לי.
אני אצליח גם הפעם, אני בטוח בזה.
לא כי אני מוכשר, אלא כי אני בטוח.

אולי אנחנו באמת מתבגרים.
בדרך אל החוף אנחנו מדברים על להקים בית מחדש, כשנגיע לארץ. רוף גרוש, הוא רוצה לתת לגרושתו עוד צ'אנס. יונתן צריך להוציא מכאן את אשתו איכשהוא, ואם לא - להקים בית של אבא ובת. ואני... אני אתחיל לחפש. כשאגיע.
"למה אתה לא מתחיל כבר עכשיו?" שואל רוף בזהירות. "אתה יודע, אנחנו לא לבד פה או משהו."
אני מחייך חיוך עצוב. "לכל דבר יש את הזמן שלו."
חלום כבר מחכה לנו קרוב לחוף. הוא קופץ מהמים כשאנחנו מתקרבים. "סוף סוף!" הוא מכריז. "כבר פחדתי שתעזבו בלי להסביר לי איך אני עוזב."
"תגיד, חלום." אני שואל. "מה הדבר הכי מסוכן בשבילך כרגע?"
"לחץ מים?" מציע חלום. "אני יכול לשרוד רק בלחץ נמוך."
אני מחליף מבט מהיר עם רוף. הוא מזמין את הדרקון שלו לשיחה מהירה ושולח אותו.
יונתן עוקב אחרי הכל בשקט.
כשהאוכל מוכן הדרקון חוזר, ונדמה לי שהמעוף שלו חגיגי מתמיד.
רוף מחייך, מלטף אותו קלות. "שומע, חלום? אתה חסין ממוות כל עוד אתה חלק מהאיזור הזה."
"אז מה זה אומר?" חלום עוד לא מבין לגמרי.
יונתן מתנדב להסביר. "שהדרך שלך לצאת מפה היא פשוט לצלול לעומק הכי עמוק שאתה מצליח, בידיעה שזה לא יגרום שום דבר. פשוט, ברגע שתגיע למצב שבו היית אמור למות - תיפתח לך הדרך הלאה."

אנחנו מתבגרים. סופית.
בפעם הראשונה אני מוחה דמעה כשאני נפרד ממישהו.
ובמקרה הזה, הוא אפילו לא בן אדם.

 

[נ. גל]

פרק קצת ארוך מהרגיל, פיצוי על האיחור.