קצת מוזר לי לחשוב עליו מגיע לכזה מצב (קל לי לראות אותו מסיים כמו יקוואל, אני לא יסנוור מהערצה) אפשר לפרט?
לא דמיון באופי. כי באמת יש להם אופי שונה.
נאמר את זה ככה, יוסף הרבה יותר מוצלח כנבל. זאת אחת הדמויות הגאוניות של מיה.
מבחינה טבעית, לו הייתי רוצה לכתוב סיפור עם סיום רע - יוסף מנצח את איסתרק מבלי למצמץ. (וזה במאמר מוסגר, למה הייתי חייבת לתת לו במובן מסוים לשלוט במוות שלו. הוא מת נכון, אבל בכל מקרה הוא היה הורג את עצמו אם לא... זה קצת מוציא את העוקץ מהניצחון באיינה - הם לא ניצחו כי הם גאונים, הם ניצחו כי יוסף בכל מקרה לא תכנן לחזור...)
למה אני חושבת שאיסתרק יכול להפוך 'דומה' לו במובן של
מעשים ותוצאות - כלומר לגרור את כוזר למלחמה, לגרום לה לקרוס במאבק, ואפילו ליצור סביבו פולחן אישיות?
אפשר כמובן לכתוב לא מעט סיבות: כי הוא מוכשר מאד. כי הוא יודע את זה מצוין. כי הוא מעריך את עצמו מאד. כי העם מעריץ אותו, ומאד קל לו לשכנע את האנשים להילחם בשמו... וכו'.
אבל בכנות, השורה התחתונה היא לא כל המלל הזה. השורה התחתונה תהיה: כי הוא בן אדם.
ובני אדם טועים. ובני אדם טועים בגדול לפעמים. וככל שיש להם יותר כוח, וכישרון, וגם זמן הם יכולים לטעות אפילו יותר בגדול...
ואף אחד בעולם לא יכול להבטיח לו שלא יסיים בדיוק כמו האדם שהוא שונא: נבל, שלקח את כוזר כולה לאבדון בשל תאוות השלטון שלו. תאווה שאין מה לעשות, גם לו יש. אפילו שהוא משוכנע שהיא מונעת אידיאלים טהורים בלבד.
יקוואל נכנס לפאנפיק הזה כי הוא משמש כמראה טובה לנגיעות האישיות שלו.
נכון שהוא עשה את הבחירות שלו. נכון שאיסתרק הוא לא אבא שלו. נכון שהוא עשה למענו המון (הוא באמת עשה).
זה עדיין לא משנה את העובדה - ש
אולי הוא יכול היה לעשות דברים גם אחרת... שאולי הדמיון שלו ליקוואל, או העלבון שלו - השפיעו לפעמים על ההחלטות שלו.
הבעיה העיקרית בעיני היא לא במה שהוא עשה, אלא שהספרים מעבירים מסר שאיסתרק צדק תמיד בהתנהגות שלו איתו. (ראו ערך נאומיו של איסתרק למהללאל).
ותכלס זה לא כזה פשוט, זאת באמת מורכבות כואבת. אבל אני התקשיתי למשל להבין איך הוא לא מזועזע מהמוות של אחיו? (כשאולה סיפר לו).
הוא היה באחריותו. הוא מת בסופו של דבר. איך שלא נסתכל על זה - יש כאן מקום להביט קצת עמוק בפנים ולשאול מה לא עשיתי טוב... איפה פספסתי.
הייתי בטוחה לחלוטין שזה יהיה קו עלילה רציני בפדהאל - זה לא קרה. במקום זה, הדמות שלו הפכה למלאך.
הוא מושלם. חף מטעויות. אדם שכל באי הארמון מעריצים עד כלות הנשימה כי בגיל 17 הוא החליט לא לשמוע מוזיקה קווארית...
דוגמאות להערצה המוגזמת הזאת:
יוזבד: בדיון על בריחתו של יקוואל, איסתרק חושב לעצמו בעצב שהוא לא רוצה למלוך, אבל מה לעשות שאין אף אחד שיכול באמת להחליף את מקומו ולמלא את התפקיד באהבה ובמסירות גדולה כמוהו...
פדהאל: הדיון בבית המשפט בתחילת הספר, שעוד לא הצלחתי להבין את מטרתו חוץ מלהראות את חוכמתו של איסתרק והערצתו הבלתי נגמרת של ראש הפמליה שלו (המטרה היא לשכנע אותנו בזה?) או למשל ההערצה של נאיתן כשאיסתרק מרשה לעצמו להירגע בחממה. (איסתרק כמובן מופתע מאד מהמחמאות שלו, כי הוא הרי מעולם לא חושב על התענוגות הללו שבהישג ידו, וכמובן לא רוצה כלום לעצמו אף פעם...)
בעיני, בצורה הזאת, יש לו סיכוי לא קטן להפוך לאדם שעושה כל מה שהוא רוצה, בחסות אותה ההערצה חיצונית וההערכה העצמית הגבוהה... או לפחות יש כאן מדרון חלקלק מספיק כדי להתקרב לכיוון אליו לקח יוסף את כוזר.
אפשר לחלוק עלי כמובן : ) (עם הסברים אם אפשר) בסופו של דבר אלו התובנות שלי...
סיפור בהמשכים סיפורת מעריצים בעקבות ממלכה במבחן - פרק אחרון
לתת עוד טיפה ריח אופטימי. אבל זה עניין של טעם...
הנושאים החמים
