צילום: באדיבות הכנסת אורחים רשב"י במירון
יואלי שלזינגר מביתר עילית גילה תושיה בשעת האסון במירון, קפץ על הגדר ושלף בכוח עוד ילד ועוד צעיר ולדברי הניצולים הציל לא מעט ילדים ומס' מבוגרים בשיא רגעי האסון. הוא טיפס, תפס את העמדה, והעלה ילדים שנשלחו אליו מלמטה. במקביל זעק לקהל מאחור להפסיק להתקדם.
הצהריים (שני) הוא מספר על השתלשלות האירועים, "אני נועל את הרגל שלי על אדן החלון עם הברך, לא הצלחתי לתפוס בבית השחי שלו, תפסתי את היד שלו והעפתי את עצמי חזרה לכיוון החלון". הוא ממשיך לספר: "אחרי שהעפתי את הילד ראיתי שהוא בוכה, אמרתי הכל טוב, העיקר שהוא חי". לאחר מכן הוא חזר למקום והחל לסמן להמון שהמשיך לנהור לשביל הצר כי מתרחש אסון בהמשך הדרך ועליהם לעצור.
מוקדם יותר היום אמר שלזינגר בראיון ל'ישראל היום': "אני לא גיבור ואני לא אוהב לצאת ולספר מה שהיה. גם לא יוצא לי מזה כלום, רק סיפרתי לחברים ולכל מי שהיה לידי. כל אחד היה עושה מה שעשיתי".
הוא ממעיט בערכו, ומספר על הרגעים הקשים: "גם אם הייתי רוצה להציל ילדים רבים, לא יכולתי. ניתן לראות בתמונה שהייתי בגובה שלושה וחצי מטר, ומתחתיי גם כמעט ולא היו ילדים בכלל. אבל מה שיכולתי, עשיתי. כל הזמן צרחתי מלמעלה: חבר'ה, יש פה פיגוע! תלכו אחורה! היום חלק מאלה ששמעו את הצעקות שלי, התקשרו אליי, אמרו ששמעו אותי ובזכותי הלכו אחורה וניצלו. אני לא יודע איך שמעו, כי אני לא הרגשתי ששומעים אותי. הרגשתי בתאי הגזים, זה מה שהרגשתי. צרחתי להם ללכת. אני הייתי למעלה, בחדר שהתפללתי בו, וראיתי מה שקורה. ולמטה גם ביקשו ממני מים".
הוא התחיל לזרוק להם מים מלמעלה. "מאד נזהרתי. לחבר'ה שהיו מול הפנים שלי יכולתי לעזור, אלה שלא מתו בסוף. לאלה מהחלק העליון של המעבר, יכולתי לעזור. ולאלה שהיו בחלק התחתון, כבר לא יכולתי. הגב שלהם היה לכיווני".
"מי שפשט את היד שלו, זרקתי לו בקבוק מים לתוך היד. בעזרת השם, הקב"ה עזר לי 'לצלוף' להם בקבוקים ישר לתוך הידיים. וכל הזמן צרחתי עליהם ללכת משם, ללכת. בהתחלה לא רציתי להשפריץ מים למטה, כדי שלא ייהרס להם הכובעים".
בתמונה, הוא נראה עם רגל מחוץ לחלון ולדברי יואלי, הוא לא יכל ליפול. "בעזרת השם לא, יש לי גמישות, בזכותה כן הצלתי ילד אחד. אם הייתה לי תמונה איך שאני מציל את הילד, הייתי משלם עליה הרבה מאוד כסף, עשרות אלפי שקלים. היה ילד אחד שהצלתי, ילד 'חלאק'ה', בן למשפחת סלומון. כמובן שלא זרקו אותו אליי לחלון, כי לא היה אפשר בכלל לזרוק. אנשים שם לא יכלו להזיז את ידיהם, ובטח שלא לזרוק לי ילד".
מתאר יואלי בראיון לישראל היום: "הכנסתי את הרגל שלי לתוך החדר ונעלתי אותה. הדלת הייתה על הברך ויש לי שם שטף דם מאוד חזק מרוב הלחץ. פשוט שלחתי את כל הגוף שלי כמו נחש למטה. הראש שלי והידיים היו למטה".
"זה התחיל כשהאבא זרק לי את השטריימל שלו ואליו לא הצלחתי להגיע בגלל הגובה. הבנתי שאם לשטריימל לא הצלחתי להגיע, בוודאי שאל הילד לא אצליח. אז פשוט באינסטינקט של שנייה, ואני מכיר עצמי ויודע שיכול לעשות את זה, ובאמת עשיתי שרירים חזקים ברגל הזאת בזמן הזה, העפת את עצמי כמו נחש למטה כל הגוף שלי".
"תפסתי את הילד. לא הגעתי מתחת לכף היד, רק אליה הצלחתי להגיע, ופשוט העפתי אותו לתוך החדר. ליטפתי אותו קצת והוא בכה ואמרתי טוב שהוא בוכה, הוא חי. עוד שנייה היה מת כי איפה שהיה, מטר לפני זה נפל הראשון. הוא שכב כבר עשר דקות, כיסו אותו ואחרי זה עשו לו שוב החייאה. הילד היה שם ועוד דקה היה מת. החזרתי אותו והוא נרדם".
כששלזינגר יצא חזרה הוא ראה שאנשים לא זזים ונופלים אחד על השני. "אמרתי 'אין כובעים, אין עניינים', כולם על הרצפה וכולם לא מבינים מה קורה פה בכלל, ממשיכים לרדת. אז לקחתי בקבוקים קטנים כאלה ופשוט זילפתי עליהם. היה כל כך צפוף שאף אחד לא היה יכול להרים יד".
לסיום, הוא תמה על הרעש הגדול סביבו: "זה מה שהייתי צריך לעשות, מה הייתי צריך לעמוד ולא לעשות כלום?".
מידע שימושי אשכול סיפורי ניסים והצלה
www.jdn.co.il
