בהחלט דיברתי נגד המעסיקה.
אני אסביר שוב:
מנקודת מבטי, המעסיקה הזאת היא אשת אברך שיוצאת לפרנס את ביתה וברך רומסת לא משנה את מי, ולא משנה את מה העיקר שתוכל לפרנס את ביתה ובעלה ישב וילמד.
בואי נחשוב מה יכולה לעשות אישה שבעלה אברך ואין לה אפשרות לקבל תשלום עבור השהיה שלה:
1. להישאר בבית ללא תשלום, מה שיכול להיות עבורה ענין של תשלום לחיים הבסיסיים שיותר- שלא יהיה לה בסוף החודש
2. בעלה ישאר עם הילד, ומה שנגרם זה בדיוק ביטול תורה, ולא רק ביטול תורה- פשוט וברור שלאישה יותר קל להישאר עם ילד בבית, היא אמא שלו והנטיה הטעית היא שהיא תישאר איתו.
אבל לא, המעסיקה הזאת אגואיסטית נורא. והיא עומדת על זכויותיה בתקיפות ולעובדת נשאר לחרוק שיניים ולנשוך שפתיים.
מה המעסיקה תפסיד מזה שתתן לה להישאר בבית? יהיה לה פחות תפוקה, ובואי נחשוב בהיגיון- אם הבעל של העובדת היה עובד, ולא אברך, הייתה נאלצת להתמודד עם זה, לא?
זהו. לא נשאר לי אלא לחזור על ההגדרה שלי: גועל נפש.
בייחוד- שמקובל מאד להתעלם מהחוק הזה, אם בכלל הוא קיים.