דף שהולך לפח

[כנפיים]

תודה!

ודווקא משום כך אתייחס בקצרה גם לתוכן (במחילה).

אני מנועה, כי אני רוצה ביקורת על הכתיבה, ולא אשכול דעות חינוכיות, אבל אולי באיזה אשכול אחר בפורום חדר מורים או מה.
תודה בכל אופן.

 

[שרה מגן]

תודה על התגובה!
התובנות פוגעות באמינות?
אשמח באמת לשמוע דעתך ודעת אחרים, כי ניסיתי להיצמד להלך מחשבה של ילד כל העת. רוצה לדעת אם זה לא מעושה.

תספרי לו

הקטע הבא צועק: "אני סובל"

למה עשיתי רעש? כבר אמרתי לכם שאני לא זוכר. אבל לנחש, אני יכול. כי זה לא פעם ראשונה שאני עושה רעש. עם הידיים, או הלשון או העט או הכיסא, וגם ברגליים.
אולי היה לי משעמם, אולי רציתי לשמוע עוד קולות חוץ מהקול של הרב'ה אולי הייתי כבר רעב, וכשמזיזים ת'רגליים לא מרגישים כלכך את הבטן. גם עכשיו זה עובד לי.

כשכתבתי לא עובר, התכוונתי, שבימינו יש מודעות להפרעות התנהגות שונות, ובאופן תקין מורה אמור להיות מדווח ומודע למצבו של הילד - ולהתנהל בהתאם.
ואם בסוף השנה הוא עדיין מתייחס אליו כסתם אל מפריען סדרתי, משהו התפספס פה השנה.
פעם היו "סוחבים" ילדים משנה לשנה, היום סיפור כואב כזה, נשלח לאיבחון ועזרה.

המורה התנהל כאילו מדובר כאן בילד נורמטיבי. וזה לא.
אני לא אוהבת לאבחן מסיפור אחד, ובודאי שלא על גבי אתר. אבל הילד סובל וזקוק לאיבחון וטיפול, תוך עידכון הצוות החינוכי במצבו ובדרכי הטיפול.

התעלמות היא פגיעה בילד וגם בצוות החינוכי, שנוקט בשיטות סטנדרטיות בדרך כלל, אלא אם כן מדווח על מקרה חריג.

הסיפור הזה צובט לי את הלב. יותר בגלל חוסר האונים של הילד מול עצמו. ופחות מן הצד של המלמד, כי מתוארת כאן תמונת מצב בו המלמד הזהיר לפחות 3 פעמים!!!
לא הצלחתי להבין מה באמת מצפים ממחנך במצב כזה. חוץ מלהעניש ולדווח להורים שהילד זועק לעזרה.

 

[כנפיים]

התובנה מידי מושלמת, מתאים למי שלמד דבר או שניים בחייו
התובנה צריכה להיות יותר 'דלילה' ובוסרית, פחות מדויקת, פחות ממוקדת

בגלל שזה אכן סיפור למבוגרים הרשיתי לעצמי להגיש תובנות עמוקות, דרך זרם מחשבה של ילד. חשבתי שזה עובר, ומתאים. וגם השתדלתי לא להאכיל בכפית. מחכה לשמוע מה אומרים על זה.

 

[כנפיים]

פעם היו "סוחבים" ילדים משנה לשנה, היום סיפור כואב כזה, נשלח לאיבחון ועזרה.

על זה כתבתי, תספרי לו. למלמד, לחיידר, להורים, למי שאת רוצה.

לא הצלחתי להבין מה באמת מצפים ממחנך במצב כזה. חוץ מלהעניש ולדווח להורים שהילד זועק לעזרה.

ניסיתי להעביר את התחושה שבעונש הזה היה משהו פולשני.
וזה לא משנה כמה פעמים הזהירו, כי מורה לא יכול להזהיר ילד שהוא יוריד לו את הגרביים, ולבצע את זה.
אין מצב כזה.
צריך להסביר למה? ניסיתי בסיפור.

העיסוק סביב האבחון והמילה של המלמד, וה"מה הוא יכול לעשות" לא רלבנטי בעיניי.
כי את מה שהוא עשה, הוא ודאי לא יכל לעשות.
יש אלפי עונשים יצירתיים.
לא ככה.

 

[RACHELIZ]

הכתיבה שלך, כמו תמיד, מאלפת!
ממש מעבירה את התחושות ואת חוסר האונים.

מאחר ואני לא רוצה לדון על התוכן, רק אציין הערה קטנה:

מיד אח"כ נפתחה הדלת של החדר מלמדים,

כדאי לפתוח את המרכאות ל - אחר כך.

 

[פרפר סגול]

@כנפיים , זה לא נושא שאפשר לאמר עליו, בקרו מהצד הספרותי בלבד.
כשרב'ה עושה דבר כזה לילד, הוא לא יכול להיות רבה יותר!!!
זו השפלה קשה, וכן, פגיעה בגבולות.
ובכנות, אני מופתעת עד מאד שזה קרה בדור שלנו, ולגבי התגובה שהילד צריך ללמוד, אפשר ללמד בכל כך הרבה דרכים חיוביות ויפות!
וענישה יכולה להגיע בצורה לא אלימה בכלל.

 

[שרה מגן]

על זה כתבתי, תספרי לו. למלמד, לחיידר, להורים, למי שאת רוצה.

ניסיתי להעביר את התחושה שבעונש הזה היה משהו פולשני.
וזה לא משנה כמה פעמים הזהירו, כי מורה לא יכול להזהיר ילד שהוא יוריד לו את הגרביים, ולבצע את זה.
אין מצב כזה.
צריך להסביר למה? ניסיתי בסיפור.

העיסוק סביב האבחון והמילה של המלמד, וה"מה הוא יכול לעשות" לא רלבנטי בעיניי.
כי את מה שהוא עשה, הוא ודאי לא יכל לעשות.
יש אלפי עונשים יצירתיים.
לא ככה.

את צודקת במאת האחוזים.
אבל צורת הכתיבה, מציגה את הילד במקום הקרבן, כשאני חושבת שגם המלמד הוא קרבן מסויים לסיפור ולמצב.
הייתי מצפה לתוספת מסויימת, שתביא לידי ביטוי, קריאה לעזרה. כי סתם לצאת נגד הממסד זה כבר נדוש וקל... ובעיקר לא מקדם.

אני חושבת שכסופרים, אנו חייבים לבחון את המטרה שלנו בכתיבה.
האם היא לעורר למודעות, להאשים, להשמיץ, לקדם.
סתם זרקתי מטרות.
אבל אם תשימי לב, הרוב יצאו מן הקטע, המצויין לטעמי. בתחושת אנטי. נגד המלמד. אם זו היתה מטרת הקטע. הצלחת בגדול. אבל ברור שהוא קטע מוטה. ומנותק מדמויות מסויימות, ומחלקים מן המציאות.
אם היתה מטרה להביא למודעות כי עימותים חוזרים ונשנים עם ילדים מעידים על קושי עמוק יותר הזקוק לתמיכה, חסרה כאן הכוונה למקום הזה, הבונה.

לא התכוונתי להכנס לסוגיות חינוכיות, אלא לברור מטרת כתיבת הקטע.

 

[רחל סרולוביץ]

העונש בסיפור הוא נושא לדיון נפרד.
אך צאו וראו מה גדול כוחו של כותב טוב, שבאומנות המילה והמחשבה גורם לקוראיו לקרוא ולהבין את הסיפור מנקודת מבט מסוימת.
מבלי להצדיק את מעשיו של המלמד, תחשבו רגע על מבוגר בסיטואציה כזו, שאם אינו ניחן בסבלנות נדירה ומופלגת כשל הילל הזקן הוא חש מול הילד חוסר אונים ובעיניו ילד כזה נתפס כחוצפן חסר תקנה,
והכותבת, שהגישה את המקרה מפיו וליבו של הילד המרעיש, המרגיז, המפריע, גרמה לכולנו להבין כמה תמימות אמיתית היתה בכל הפרעה שלו, וכמה רחוק הוא היה מ'להכעיס'.
היכולת הזו מדהימה בעיניי והיא מחוללת נפלאות.

 

[אורית חזן]

זו השפלה קשה, וכן, פגיעה בגבולות.

המלמד נהג לחלוטין בסדר

השפלה לעולם לא תהייה בסדר.
גם אם מזהירים 1000 פעם!

 

[כנפיים]

אבל צורת הכתיבה, מציגה את הילד במקום הקרבן, כשאני חושבת שגם המלמד הוא קרבן מסויים לסיפור ולמצב.

תודה קודם כל. כעת אני מבינה את ההערה.

ואכן, הילד בסיטואציה כזו הוא קרבן.
לא למצב, לא להפרעה שלו, לא למצב של ענישה ע"י המלמד, אפילו לא לממסד הלא מבין.
הוא קרבן תקיפה.
כך אני תופסת את זה.
וכך זה נתפס מהפן המקצועי.

האם היא לעורר למודעות, להאשים, להשמיץ, לקדם.

מטרת הסיפור היתה להקביל ענישה מסוג זה לפגיעה אחרת ע"י מבוגר.
דרך החוויה של הילד ניסיתי גם לשקף את האבסורד שבלמידת נושא המוגנות, ובהדרכת הילדים בנושא, מול מצב בו כמעט בלתי אפשרי לילד לבצע את זה באמת.

(כשראיתי קבוצת ילדים מדקלמת ומתאמנת על צעקות "לא!" בסדנת מוגנות כזו, חשבתי על האבסורד הזה. ועכשיו ראיתי לנכון לשלב את התובנה בתחושותיו של הילד.
במוסד בו המלמד מרשה לעצמו לעשות דבר כזה, ושולט שליטה כה מוחלטת בילדים, המתירה לו לפגוע כך בילד, ואין פוצה פה, הלמידה הזו תועיל? יש לילד אמון באי מי מהמבוגרים שם?
הלוואי.)

 

[מ"ם]

הכתיבה טובה מאוד.
כמו שכבר האריכו בהודעות הקודמות, ואפילו יותר.

הוא נכנס וסגר את הדלת, אבל שמעתי אותו אומר לרבע'ס ששם, שהוא אף פעם לא שובר את המילה שלו. וזה הכוח שלו.

המשפט הזה הציק לי קצת.
די ברור לקורא שזה משפט של הסופר שבא להציג את ההיגיון של המלמד בהתנהגותו, והצורה של הילד מצליח לשמוע אותו אומר את זה ומפרש בצורה הילדותית שלו - היא מלאכותית מעט.
הצורה הזו אכן נפוצה רבות בסיפורים מעין אלו, אבל בעיני זה נראה כמו בור שנופלים בו בכל פעם מחדש.
מה דעתכם?

 

[כנפיים]

די ברור לקורא שזה משפט של הסופר שבא להציג את ההיגיון של המלמד בהתנהגותו, והצורה של הילד שהצליח לשמוע אותו אומר את זה ומפרש בצורה הילדותית שלו - היא מלאכותית מעט.

תודה קודם כל.
המשפט אכן היה, והילד אכן שמע אותו, אבל גם אני התלבטתי אם זה לא מזכיר את קיומי ככותבת באמצע הסיפור, והנה מתברר שכן.
אם כך, כדאי גם למחוק את ההמשך הפרשני, שהוא באמת שלי- "מעניין איך שוברים מילים..."?

 

[פרפר סגול]

הצורה של הילד מצליח לשמוע אותו אומר את זה ומפרש בצורה הילדותית שלו - היא מלאכותית מעט.

למה?
שמוע שמעתי באוזני, ציטטות מתלמידים/ות, כל נושא האתיקה במוסדותינו לפעמים לא קיים כלל וכלל, ואז הם שומעים,מפנימים וממשיכים.

 

[יוסף שחק]

המשפט הזה הציק לי קצת.
די ברור לקורא שזה משפט של הסופר שבא להציג את ההיגיון של המלמד בהתנהגותו, והצורה של הילד מצליח לשמוע אותו אומר את זה ומפרש בצורה הילדותית שלו - היא מלאכותית מעט.
הצורה הזו אכן נפוצה רבות בסיפורים מעין אלו, אבל בעיני זה נראה כמו בור שנופלים בו בכל פעם מחדש.
מה דעתכם?

בעיני בא להסביר שהיה לו וויכוח עם כוכבי.

באופן כללי, הסיפור נראה די חד סטרי לטובת הילד שמוצג כשיא של שלמות ותמימות,
רק לדוגמא אני יכול להעיד כמורה, שאין חיה כזו שילד דופק פעם אחר פעם בדלת חדר המורים 'בתמימות'. גם ילד חסר בינה לחלוטין יודע ומבין שזו חוצפה נוראית.
מצד שני, מורה שמשאיר ילד יחף ללא נעליים וגרביים- יחשב אצלי כמסוכן לשלום הילדים. מכמה סיבות.

 

[מ"ם]

אם אכן כך היה זה אחרת. אין בעיה להשאיר את המשפט וגם את הפרשנות.

הוא רק הזכיר לי סוג של מלכודת הקיימת בסיפורים שמבוגרים כותבים בשם ילדים.
(סגנון סיפורים שיש רבים המתנערים ממנו ושוללים אותו לגמרי, נושא לאשכול נפרד בהזדמנות).
כמו למשל, סגנון "סיפורי מוישי" של התבהרות (ניתן למצוא בגוגל להורדה), שם כמעט כל משפט שהילד התמים חושב או אומר הוא בעצם אג'נדה שבאים לבקר אותה או להעצים אותה.

 

[כנפיים]

אם אכן כך היה זה אחרת. אין בעיה להשאיר את המשפט וגם את הפרשנות.

לא חושבת ככה.

אם המשפט מפריע לאותנטיות של הסיפור, גם אם הוא קרה, הוא לא חייב להיכנס לסיפור.

הקוראים לא יודעים מה היה, והכותב לא אמור להיות שם כדי להסביר.

(סגנון סיפורים שיש רבים המתנערים ממנו ושוללים אותו לגמרי, נושא לאשכול נפרד בהזדמנות).

אשמח מאד.

 

[מ"ם]

לא חושבת ככה.

אם המשפט מפריע לאותנטיות של הסיפור, גם אם הוא קרה, הוא לא חייב להיכנס לסיפור.

הקוראים לא יודעים מה היה, והכותב לא אמור להיות שם כדי להסביר.

נכון.
אבל כוונתי היא בגלל שהסיפור הוא אותנטי וכבר נכתב לעיל שהוא אותנטי, אז אפשר להשאיר משפט כזה בידיעה שהוא אכן מתאר מה שקרה באמת.
ובגזרת המחשבות זה כבר לא מפריע, כי אין דרך לדעת מה באמת הילד באמת חושב וכמו כל הקטע המדבר על המוגנות והלמ"דים.

 

[שני זאת אני :)]

אם המשפט מפריע לאותנטיות של הסיפור, גם אם הוא קרה, הוא לא חייב להיכנס לסיפור.

יתכן שעדיף היה לדלג על המשפט הוא חושב כשהוא עומד בכניסה לחדר מורים, וכן להשאיר את זה בסוף הקטע שזה חלק ממוסר ההשכל שהוא הסיק.

 

[מ"ם]

אם החלק הזה בסיפור היה מומצא, היה אפשר לשקול לנסח זאת כמשפט שהמלמד אומר במפורש ישירות לילד, שאז זה פחות מלאכותי.
(ועל הדרך גם מוציא את המלמד כאחד שלא מבין מה ילד בגיל הזה אמור להבין ומה לא, כבר רווח נקי).

אבל היות וכך זה קרה באמת וכתוב בכותרת או בהודעה הבאה שהסיפור הוא אמיתי, לא חושב שצריך וכדאי לשנות.

 

[גוגלית]

באמת שלא רציתי ואיני רוצה לפתוח דיון בענייני חינוך פה.

מאד קשה לקרוא קטע כזה, ולדון רק בכתיבה.
זה כבר לא 'שיתוף' זה אתגר...
(אגב ,למה באמת אין מקדם 'אתגר'?)

>>עומדת באתגר:
הכתיבה מיוחדת.
זווית הראיה של הילד מובאת בדיוק מהגובה שלו.
הכנות נוגעת ללב כמו שרק כנות של ילד מצליחה.

>>נכשלת באתגר:
בדיוק קראתי בספר 'בוסר המלאכים' (דן טיומקין) משפט שלא יוצא לי מהראש:
'אם יש לך בארגז הכלים רק פטיש, כולם נראים מסמרים'.
אז כל מלמד שעומד חסר אונים מול התנהגות של ילד,
שיבדוק איך לצייד את הארגז במקום לבכות שאין לו כלים.
(מוקדש למלמד אחד, שהיתה לו בארגז הכלים רק פומפה.)