ברוכים הבאים לתסבוך הזה שנקרא "כללי הקמץ החסידי".
ב"ה אני רבי בקריאה כבר הרבה שנים, וגם חובב לשון ברמה גבוהה, וגיבשתי לעצמי דעה בעניין.
אפשר לא להסכים עמי...
כפי הנראה לי, עם השנים בגלות אירופה, הסתבכנו - אנחנו האשכנזים החסידים - עם ההגיה של הקמץ, אמרנו פעם U ופעם O, לא לפי כלל מסויים, רק לפי הרגל הלשון.
לא מצאנו בשום ספר שלפני השואה התייחסות לזה!
(אצטט את המדקדק החסידי הידוע הרב מרדכי גנוט שטוען: הקמץ החסידי הוא "סלנג".
דהיינו זה משהו שנהיה עם הזמן ולא נובע משום מהלך מתוכנן)
הגענו לארץ לאחר השואה, היינו צריכים לבנות הכל מחדש, לא הייתה לנו מסורת מסודרת בעניין הזה, מה שגרם למומחים דאז, לשבת ולחשוב: "רגע, למה פעם ככה ופעם ככה?" "האם יכול להיות שכל פעם שהקמץ לפני הברה סגורה, מבטאים O"...
ואז שכתבו כללים חדשים בנושא, וקבעו:
- מעתה, כל קמץ שלפני שוא (ואפי' הוא נע), נהגה O
- כנ"ל לגבי קמץ שלני אות עיצורית אחרונה במילה והיא בלי ניקוד.
- לפני האות י' ואפי' מנוקדת.
- חטף קמץ נהגה O (זה לפי כל המסורות!)
- יש מוסיפים (לחומרא ) גם קמץ שלפני דגש.
- יש מוסיפים (כנ"ל) גם את הקמץ שלפני חטפים באשר הם.
והבלגן חוגג עד בלי די...
הבעיה היא שאין לזה שום מקור, ולא בדיוק מחוייבים אליהם...
אבל מה... כך אני מלמד את התלמידים, כי כך למדו אותי.
הדגשה נוספת: לקמץ המשתנה החסידי, אין שום קשר לקמץ הקטן.
לגבי הסגול: יש כזה דבר סגול מלא, שלא אמור לשנות שום דבר. האות יו"ד לא נהגית, כי היא אות שקטה, בדיוק כמו האות י' שאחרי צירי מלא. (ובשונה מחיריק מלא, שם אמור להיות הבדל בהגייה, שלדאבוננו נשתכח מאתנו בצוק העיתים).
זה שלפעמים שומעים את החסידים מבטאים את הסגול הזה, הוא רק משום ה"סלנג" שחדר אלינו יחד עם הסגול בתחילת המילה כמו "מלך", שגם הוא נהיה "כבד" כעין צירי ליטאי.
הסיבה לכך, שוב לדעתי, היא משום שמכיון שהיה את הבלבול בין הסגול והצירי, רצו להטעים את הסגול בשפתיים דולקות, מה שהוליד שבכל פעם שהסגול מוטעם, הוא נהיה כבד יותר לכיוון הצירי הליטאי, ואילו הציירי החסידי הוטעם בחוזקה "אַיְי".
פוקו חזו, שבכל פעם שהוגים את הסגול כמו ציירי ליטאי, האות מוטעמת.