שיתוף - לביקורת קשקשתי את זה פעם

[משולש ברמודה]

אפשר לשנות את הכותרת רשמית ל'שירים מהמגירה'..

באמת מעניין למה רוב השיתופים כאן שירים, לי יש יותר חלקי סצנות לא קשורות. אולי זה נכתב יותר בקלות ולכן יש הרבה?

 

[הודיה בן חיים]

באמת מעניין למה רוב השיתופים כאן שירים, לי יש יותר חלקי סצנות לא קשורות. אולי זה נכתב יותר בקלות ולכן יש הרבה?

לא חושבת ששירים זה יותר קל לכתיבה...
אני אישית מצליחה לכתוב שירים רק במצב רוח מאוד ספציפי...

 

[-חיה-]

הסתכלתי במראה,

ראיתי שם אדם

בלי זקן עדיין,

פנים של ילד

אבל אדם,

עם כובע של גדולים

חליפה כמו בחורים,

עניבה כמו בני מלכים

כל כך הרבה חיכיתי

להיות גדול ובוגר

אבל קצת גם מצער

שלא אוכל יותר

לקבל סוכריה

בבית הכנסת בשבת

חבל שאין אימוג'י מחייך.
לא צוחק, אלא כזה:
פשוט הקטע הזה העלה לי חיוך מזיכרונות ילדות על אחים שלי.
תודה על השיתוף!

 

[-חיה-]

מילה
אחרי
מילה
נכתבת

כל
אחת
בשורה
משלה

מילה
תחת
מילה
מבקשת

שורה
רק
לעצמה

דוחפת
את
שתחתיה
מטה

לשאול
תחתית

אדישה
ולא
אכפתית

פשוט
אנוכית.

 

[-חיה-]

את זה כתבתי אי פעם בגיל העשרה, ואפילו הייתה לי עלילה שלמה בראש שכללה סוכני מוסד, כלא אירופאי, מבריחי סמים וכמובן איך לא, את הבחור החרדי שמסתבך...

להיות בנמל התעופה בן גוריון בשלוש בלילה זה מתיש לפחות כמו שזה נשמע, אם לא יותר. שימי הוריד את תיקו לרצפה מניח לגבו לנוח מעט. חבריו כבר נמצאים עמוק בתוך הדיוטי פרי אך הוא ההתעכב וכעת נאלץ לשהות בתוך בליל שפות וצבעים שמכונה התור לביקורת הדרכונים. הבחור שמאחוריו הדיף ריח לא ברור של זיעה, הוא גם לא ייחס חשיבות מרובה לשלטים שאוסרים לעשן בשדה התעופה ונהנה לשחרר עננים מסולסלים שגרמו לשימי להיחנק.

"שלום, דרכונים בבקשה", הוא הושיט את דרכונו לפקיד הביטחון ושיחק בחוטי הציצית שלו בעצבנות קלה.

"שמעון שטרייכר. ארזת לבד? משהו ביקש ממך להעביר משהו"? שימי חש נחש קטן זוחל בגבו ומצמץ פעמיים, "לא", הוא ענה מהר והשפיל מבטו.

"אתה בטוח?", המאבטח הסתכל עליו ובחן את פניו, הבחור הנהן והשפיל מבטו. פקיד הביטחון הדביק לו מדבקה עם מספר אותיות על הדרכון והחזיר אותו. שימי הרים את תיקו, התקדם מספר צעדים מהדלפק ושיחרר אנחה 'נס שאיציק לא ראה אותי, הוא כנראה סמך עלי יותר מידי'.

"היי אתה", שימי הסתובב לאחור, הבחור מהתור חייך אליו, "יפה לפעם ראשונה". שימי מיהר להפקיד את מזוודתו אצל הפקיד הממונה בניסיון להתעלם מהקריצה רבת המשמעות של המעשן.

 

[הודיה בן חיים]

קטע שמצאתי היום באחד המיילים:
[זה אחד הקטעים הראשונים שכתבתי, אז הרמה כנראה בהתאם...]


הן ישבו על החוף, שותקות. נעמי ואילה. חברות בלב ונפש.
היו.
זכר השיחה הקודמת עלה בזכרונה של נעמי:
"למה? למה אלוקים היה צריך לקחת אותה? ולהשאיר אותי לבד?" אילה בכתה, זה היה כמה ימים אחרי שקמה מהשבעה על אמא שלה.
נעמי לא עונה היא רק מחבקת את אילה. שממשיכה לדבר, ובקולה סערת רגשות עצומה, "בהתחלה, כשאמא חלתה, הסבירו לנו שהכל לטובה, וזה ניסיון שה' שלח לנו, ויחד איתו גם כוח, אז איפה הכוח הזה היה כשאמא סבלה כל כך? שעמדתי ליד המיטה שלה, בלילה האחרון??
ואח"כ כשאמא נפטרה, כולם אמרו לנו שטוב לה שם למעלה, אבל מה איתי? אני נשארתי כאן לבד, עם הרבה סימני שאלה שמתרוצצים סביבי, ואין לי אפילו לו סימן קריאה אחד.
אילה בכתה, ונעמי ישבה לידה ושתקה, לא ידעה מה לומר. אחרי כמה שניות היא אמרה:
"אילה, אני לא יודעת מה לומר לך, אני יכולה לנסות להבין אותך, ולהמשיך להקשיב לך כמה שרק תרצי, ותוך כדי, לחבק אותך.. וגם לתת לך טישו… "
אילה ונעמי קמות, מתחילות ללכת..
ועכשיו הן יושבות כאן, על החוף, ובאזניה של נעמי מהדהדת השיחה הזאת, היא הבטיחה לאילה שתמיד תקשיב לה, והיא לא יכולה.
הן נאלצות להיפרד.
אילה עוברת לתל אביב, ועוזבת מאחוריה הכל.
הן קמות מהחול, ופוסעות בטיילת, ואילה שופכת את כל החודשים האחרונים, את התשובות שניסתה לחפש, ולא מצאה ולו אחת.
לאט לאט היא הפסיקה להתפלל, ולשמור על מצוות, ולכל דבר היה תירוץ דיי משכנע. ונעמי הייתה מאחוריה, עוקבת בחרדה, ומתפללת שחברתה תמצא מרגוע.
כשקבוע להיפגש בטיילת אחרי חודש שלא ראו זו את זו, השינוי באילה היה בולט, ונעמי לא יכלה שלא להתעלם, כבר בתחילת השיחה ידעה נעמי שזו השיחה האחרונה.
הן הגיעו לקצה הטיילת, ורגע לפני שנפרדו, אילה הוציאה מהכיס חבילה קטנה, הניחה אותה בכף ידה של נעמי, והסתובבה ללכת, כשנעמי קראה לה, "אילה, אני.. אני אתגעגע אליך. אני תמיד אחכה לך", הן הביטו זו בעיניה של זו, ונפרדו.
ובמבט הפרידה היו המון אהבה הדדית, עצב וגעגוע.
אולי ייפגשו שוב, ואולי לא. אבל מה שבטוח, הן נשאו בליבם זכרונות מתוקים, של שנים יפות, שלא יישכחו.

 

[ביזנסטורי - אילה]

פעם בקשו ממני הדודות שלי
למצוא שם לשבת משפחתית...

זה מה יצא:

שם למפגש משפחתי​

נטלתי מחברת
ועט
וקפה
וישבתי לכתוב
הגיגים.

חיפשתי כותרת
ושם שיפה
להדפיס ולרשום
על תגים.

ובסיעור המוחות
אז עלו לי
מילים
שיתאימו אולי
ובקושי.

ואין לי כוחות
למיין
פעלים
ולברור מתוכם
את השופי.

חשבתי על מפגש,
או פגישה,
למצער
ועוד על השורש
פ.ג.ש. (בחולם)

אבל זה נשמע
ליטאי וקצר
ובכלל,
להיפגש
זה נדוש.

אז אולי "משפחה"
"משפחתי", "משפחתו"
עם ענפים ועלים
וכולי,

ואולי שבתות
או יום שבתון
או אפילו
פסוק ממשלי.

ניסיתי אבוקה
ודבוקה
וחבוקה
הייתי עסוקה
בלחשוב.

עופרת דביקה
וסימני מחיקה
במחברת
נמאס לי לכתוב.

אז הפכתי עמוד
ונהיה לי
לבן
חלק ונקי
בעיניים.

והיה לי חבל
לקשקש
גם עליו
אז עזבתי ת'שיר,
לבינתיים.

 

[מתרגשת]

אחלה אשכול!

כאילו יש
יצור קטן
ששועט לי בלב.
רץ בין מליוני חדרים
במהירות שיא.
עובר מאחד לשני
מציף
יותר מידי בבת אחת
הוא גורם לי לסחרור
מעדיפה לשכוח מהכל
להתנתק.
מנסה לעצור אותו, שיפסיק לרוץ
הוא לא נח.

 

[History]

עוד התחלה.
המשך דווקא יש לי, אבל איכשהו נחדק לפינה נסתרת.
זה טוב גם ככה


מוי מחפש מאז שהוא מכיר את עצמו.
בעולם הגדול והצבעוני בו הוא קיים, יש הרבה אנשים. יש, ממש. מוי יכול לראות אותם: פועלים, מרגישים, חיים. בכל אדם מקופל סיפור, בו הוא מגלם את הגיבור הראשי. בכל סיפור של אדם קיימת עלילה, וקיימים גם קוראים. כל אחד הוא סופר. כל אחד הוא יש.
ומוי לא.
לכן הוא מחפש. את עצמו.
-
"אתה יכול למצוא את עצמך", גילו לו אלה שמעולם לא היו חבריו.
"איפה?" הוא שאל, אוחז בקצה התקווה.
החברים שלעולם גם לא יהיו לחשו: "בעולם שאחרי המדבר". ולחישתם קרנה לו אור.
הוא יצא אל המדבר.
-
חם.
חם מאד.
על מדבר יש אינספור תיאורים. הוא הכיר אותם עוד מאז שאמא קראה אגדות באוזניו.
אזור צחיח, שממה, אקלים יבש וארץ לא זרועה.
בתיאורים, עשירים ככל שיהיו, אין די כדי להמחיש. רק המציאות מדברת את האמת.
והאמת חמה. ומזיעה. וענקית כל כך.
עשרה ימים הוא הולך בתוהו, נע ונד בישמון. בין דיונות החול הגבוהות לא קיים אף אדם שיכול לספר לו על עולם יפה שנמצא אחרי הכל. הדרך ארוכה ומעייפת. רק החלום ההוא, להיות, מחזיק אותו.
אבל גם ציפיות מיטשטשות בסוף.
בייאוש מאוכזב קורס מוי על החול. אצבעותיו אוספות ממנו, גרגירים גרגרים של כלום. כמותו.

 

[AUVI]

פעם בקשו ממני הדודות שלי
למצוא שם לשבת משפחתית...

זה מה יצא:

שם למפגש משפחתי​

נטלתי מחברת
ועט
וקפה
וישבתי לכתוב
הגיגים.

חיפשתי כותרת
ושם שיפה
להדפיס ולרשום
על תגים.

ובסיעור המוחות
אז עלו לי
מילים
שיתאימו אולי
ובקושי.

ואין לי כוחות
למיין
פעלים
ולברור מתוכם
את השופי.

חשבתי על מפגש,
או פגישה,
למצער
ועוד על השורש
פ.ג.ש. (בחולם)

אבל זה נשמע
ליטאי וקצר
ובכלל,
להיפגש
זה נדוש.

אז אולי "משפחה"
"משפחתי", "משפחתו"
עם ענפים ועלים
וכולי,

ואולי שבתות
או יום שבתון
או אפילו
פסוק ממשלי.

ניסיתי אבוקה
ודבוקה
וחבוקה
הייתי עסוקה
בלחשוב.

עופרת דביקה
וסימני מחיקה
במחברת
נמאס לי לכתוב.

אז הפכתי עמוד
ונהיה לי
לבן
חלק ונקי
בעיניים.

והיה לי חבל
לקשקש
גם עליו
אז עזבתי ת'שיר,
לבינתיים.

איזה יופי!
כייף לקרוא!!

 

[לוטם]

לא זוכרת אם העלתי את זה אי פעם... אבל חלק מסיפור שמצאתי...

היא יושבת במרפסת ביתה, מולה מונח על שולחן הסידור והיא ממלמלת באיטיות.

אהרון נכנס למרפסת בחיוך. "למה קמת כל כך מוקדם אמא?" הוא שואל אותה, מודאג. בימים האחרונים היא בקושי הצליחה לקום מהמיטה. התקררה, כנראה.

"יום כיפור רוני. לכבודו הצלחתי לקום ולהתפלל עם המניין של הנץ." היא מורידה את המשקפיים מגשר אפה, "איפה אתה תתפלל?" היא מביטה בו בדאגה גם כן.

"אני יוצא לבית כנסת. למה?!"

"תשמור על עצמך, עם הרגל. שלא תסתבך." היא נאנחת בחיוך, "מסיכה לקחת?"

"ברור אמא. אל תדאגי." הוא מעיף מבט בשעונו. "כבר מאוחר אני הולך." הוא מחייך אליה, מתרחק, היא נשארת במרפסת מחויכת עדיין. ממשיכה בתפילתה.

אהרון חזר מבית הכנסת רק באחת בצהריים. יודע שבשתיים הוא כבר צריך לצאת למנחה של יום כיפור.

"אמא, אם את מרגישה טוב, אולי..." הוא מהסס, "תבואי גם לבית כנסת?" הוא שואל אותה בעדינות. כל שנה היא מעשרה ראשונים בבית כנסת והשנה... הוא כולא אנחה, מביט באמו במבט מצפה.

"לא, מה פתאום." היא מבטלת את דבריו בעצבות מה. "אני נשארת להתפלל מכאן. יש פה את המניין של שושן. זה בסדר. אני יכולה להתפלל מכאן." הוא לא מבין אותה הילד הצדיק שלה, הוא יוצא להתפלל בבית הכנסת, אם הוא יידבק, איך הוא לא מפחד היא לא יודעת, המצב שלו עלול להסתבך, הוא צריך לשמור על עצמו. היא רק יודעת שהוא שמח שלפחות לו היא נותנת לצאת, עם מסיכה, שמירת מרחק וכפפות.

"חבל." הוא מתיישב על הספה ומרים את רגליו, עוצם את עיניו, הוא עדיין חלש מהניתוח שהיה לו לפני שבועיים, אבל על תפילת יום כיפור בבית כנסת הוא לא מוותר בשום אופן. זוכר מה היה שנה שעברה. לא מוכן לעבור את זה עוד פעם.

טליה מתיישבת על הכורסא, מביטה בבנה בחשש, לא יודעת איך הוא מרגיש אבל הוא ממש חיוור. "רוני?" היא לוחשת לכיוונו.

"כן?" הוא פוקח את עיניו באחת. "מה קרה אמא?"

"אתה ממש חיוור. איך אתה מרגיש?" היא בוחנת אותו בעיון.

"הכול ממש בסדר, אמא. זה רק הצום ואולי שרידים מהניתוח, לא יותר מידי." האמת שהוא התחיל להרגיש כאבים באזור הרגל לפני שעה בערך אבל לא נראה לו הוגן להלחיץ את אמא שלו בעיצומו של היום הקדוש. יוסף גיסו ובת-אל יבואו בסיום הצום, ונראה מה הם אומרים.

"אבל אתה ממש חיוור." היא מתקרבת אליו, דואגת.

"אמא, באמת אני מרגיש טוב, קצת חלש אבל זה רגיל ככה, במצב שלי."

טליה מתיישבת לידו באנחה, הוא מתרומם גם כן. "אפשר לשאול אותך שאלה קטנה?"

"בטח." הוא מחייך אליה, מנסה להסיט את תשומת ליבו מהרגל שממשיכה לשלוח רמזים מטרידים.

בכל מצב, אמרו לו שזה רגיל, כאבים אחרי ניתוח.

"דיברת איתו?"

"עם מי?" הוא לא רוצה להבין.

"עם אבא." היא לוחשת, ולפי הבעת פניו מבינה את התשובה.

הוא החוויר עוד קצת והסיר את מבטו מאמו, נועץ אותו ברצפה. "לא."

היא לא שואלת למה והיא לא מזכירה לו שהיא בקשה ממנו לדבר אתו לפני ראש השנה ולפני יום כיפור. הוא יודע את זה, והוא בכל זאת לא דיבר אתו. מה עושים?

אהרון מביט בשעון. רבע לשתיים. הוא מתרומם בכבדות מה מהספה, גורר את רגלו היא שמה לב לכך. "אני צריך כבר לצאת לתפילה." הוא לוקח את המחזור שלו מהשולחן הסלוני ויוצא מהבית.

"סליחה."

 

[אל הדגל]

אף אחד לא באמת חושב
עליו
עלה

דורכים
נהנים
מהפיצפוץ
הקרנץ
והכיווץ

ויש שם נשמה מתחת
אמנם היא של
עלה
צומח
לא דומם
צמא.

ואם הם בני אדם
ישימו
לב
לעלעלים
קמולים קמוטים

קטע מעורר השראה ונוגע ללב! ואוו

 

[אש קודש!]

יש עוד מה להעלות אם יהיה ביקוש...

יש ביקוש

אם תרצו אעלה את הקטע המסוים שעליו זה נכתב

רוצים!

//כאן משהו שלא בטוח שמתאים לפירסום//

סיקרנת...

ו...נסו לנחש את איזה סגנון כתיבה רציתי לחקות...

איזה?

שְלוֹימֶחִיל

תרגום?

את זה כתבתי אי פעם בגיל העשרה, ואפילו הייתה לי עלילה שלמה בראש שכללה סוכני מוסד, כלא אירופאי, מבריחי סמים וכמובן איך לא, את הבחור החרדי שמסתבך...

לאיפה היא נעלמה???

 

[-חיה-]

לאיפה היא נעלמה???

לסל המחזור של הזיכרון שלי
אני חושבת שהיא הייתה משהו כזה:
בחור בשם שימי ממשפחה דלת אמצעים שרוצה לטוס עם חבריו לטיול בין הזמנים בחו"ל לקברי צדיקים.
מישהו מהשכונה קולט את זה ומציע לו להעביר חבילה לחו"ל ולשלם לו את הכרטיס ושימי מסכים.
הם נוחתים באחת ממדינות אירופה (נניח פולין) ושם תופסים אותו בשדה התעופה ומכניסים אותו לכלא.
שימי נמצא בכלא עם שני חברה אימתניים והוא מפחד מהם מאוד. הוא גם בדיכאון מכל המצב. החברה האלה הם בעצם סוכני מוסד שהגיעו למשימת חיסול בכלא (מזכיר את הספר מבוקש שקראתי אז...) והם משחקים אותה פושעים איטלקים או משהו.
הם מחליטים שכשהם בורחים מהכלא הם גם יבריחו את שימי כי הם קלטו שהוא בחור תמים ועדין ושחבל שהוא יתקע 10 שנים בכלא הפולני.
קיצר הם מבריחים אותו ומסתובבים איתו באירופה ומסתבכים בכל מיני דרכים, ובסוף מגיעים לישראל.
איך העלילה? לכתוב על זה ספר?

 

[דיאלוג]

סיקרנת...

קשור להתחלה של השיר (אחרי האכזבה מהחבר)

עוד שנה או שתיים / אומרים יבא החלום

לפעמים בחור מחפש חבר, מחפש הבנה, מחפש אהבה.

אומרים לו אולי אחרי החתונה תמצא את שמחפשת נפשך
את שתבין נבכי נשמתך

 

[אש קודש!]

לסל המחזור של הזיכרון שלי
אני חושבת שהיא הייתה משהו כזה:
בחור בשם שימי ממשפחה דלת אמצעים שרוצה לטוס עם חבריו לטיול בין הזמנים בחו"ל לקברי צדיקים.
מישהו מהשכונה קולט את זה ומציע לו להעביר חבילה לחו"ל ולשלם לו את הכרטיס ושימי מסכים.
הם נוחתים באחת ממדינות אירופה (נניח פולין) ושם תופסים אותו בשדה התעופה ומכניסים אותו לכלא.
שימי נמצא בכלא עם שני חברה אימתניים והוא מפחד מהם מאוד. הוא גם בדיכאון מכל המצב. החברה האלה הם בעצם סוכני מוסד שהגיעו למשימת חיסול בכלא (מזכיר את הספר מבוקש שקראתי אז...) והם משחקים אותה פושעים איטלקים או משהו.
הם מחליטים שכשהם בורחים מהכלא הם גם יבריחו את שימי כי הם קלטו שהוא בחור תמים ועדין ושחבל שהוא יתקע 10 שנים בכלא הפולני.
קיצר הם מבריחים אותו ומסתובבים איתו באירופה ומסתבכים בכל מיני דרכים, ובסוף מגיעים לישראל.
איך העלילה? לכתוב על זה ספר?

ברור שלכתוב!
את מוזמנת להתחיל בסיפור בהמשכים בפורום הנוכחי .
לא לשכוח לתייג אותי .

 

[דיאלוג]

קשור להתחלה של השיר (אחרי האכזבה מהחבר)

מעניין מה אתם.ן הייתם כותבים בשורה הזאת

 

[נועה לבין (Tamar)]

פעם חשב שמים זה הדבר היציב ביותר שיש, כי אי אפשר לכלות אותם, ואי אפשר לגמור אותם. הם נותנים את עצמם לאחרים, והעולם לא יכול להתקיים בלעדיהם.
היום הוא חושב שהם הדבר הכי פחות יציב שקיים. אפשר לשבור אותם ברגע, צורתם משתנה במהירות האור, ואפילו צבעם מושפע מהסביבה. הם לא כלום.

 

[אריאלל34]

חיבור של כמה שירי הייקו ביחד, (רק בלי קשר לעונות השנה...)

לחיצה קצרה
ירייה מפלחת
ואז דממה.

נשמה זכה
את העולם עוזבת
משאירה לבד.

פנים המומות
ונחלים של דמעות
אין מי שיימחה.

 

[-חיה-]

ברור שלכתוב!
את מוזמנת להתחיל בסיפור בהמשכים בפורום הנוכחי .
לא לשכוח לתייג אותי .

אם אי פעם אני אעלה את זה לכתב אז אתייג אותך