סוג ההזמנות האלה מעלות לי את הדופק, זכרם של הבורקסים החמימים והפינגר פוד והמינגלינג ( כן, למדתי שנה לאמר את זה)
והיצורים המעונבים והארוזים בחליפות ותקתוקי המצלמות והקרדיטים....
אין מה לאמר זה נחמד לפעמים.

הזמנה כזו נחתה אצלי אתמול באינבוקס, והחלטתי שאני באה, היה נראה מבטיח, מרגש, קיצור אירוע כלבבי.

אחרי שהשארתי תעודה מזהה על הדלפק, פסעתי מעדנות לתוך קלחת נשים מרוגשת.

תערוכת אמניות במשרדו של מבקר המדינה.

טוב,
אתם מבינים לבד שזה לא דבר של מה בכך.
נשים,
חרדיות,
יוצרות,
רוקעות,
צורפות,
מושכות במכחול

ההתרגשות לא בכדי.

אחרי הסמול טוק הרגיל וגזירת הסרט הווירטואלי ונאומו של המבקר על הצורך שלו במעורבות חברתית בפרט במגזרי מיעוטים.

מבקר המדינה על דשיו ועל פלמייתו, הסתובב בין המוצגים כאשר נשים חרדיות מאד, מציגות , כל אחת בתורה, את יצירת המופת שלה.

20210613_121124.jpg

קרדיט תמונה: מנוחה ינקלביץ'

וזה היה מחזה מרגש ומדהים לראות,
איך כל אחת עמדה בתורה, הרצתה את משנתה, התייחסה לאומנות כאל ערך עליון שמקדש את החולין.

ריאליסטי לצד מודרני.
מופשט לצד לא זוכרת איך זה נקרא.

20210613_114551.jpg


מבקר המדינה ניכר שמתרגש , לא קולט את המעמד ומבין שהוא עד לשינוי פסיכי שקורה בחברה שלנו.
מילים כמו; 'בית מקדש', 'משיח', 'גאולה', 'ציפיה לגואל' ועיניים בורקות של יוצרת שילדה את היצירה שלה על קנבס או בד, סמטאות ירושלים מקבלות חיים משל עצמם, ודמויות הוד משוחות בשמן ובאקריליק צמודות לכותל מבלי רצון לזוז.

לכו תבינו יוצרות...

וכאן אני שואלת.
האם המגזר החרדי יודע להעריך אמנות,
מוכן לשלם על זה?
רואה את זה כחלק מהחיים?

האם מישהו מבין מה זה אומר יוצרת ברמה בינלאומית שנשואה לאברך וכל רצונה זה שיכירו ביצירה שלה שאולי תפרנס אותה יום אחד?

ובכלל
[וכאן , זה נכון לכל בעלת עסק חרדית שלומדת שווק ולומדת להתנהל]
האם, אשה שכל חייה התחנכה לצניעות בלי לדבר על עצמה יותר מדי , יכולה פתאום לעמוד ליד יצירה או מוצר בבטחון עצמי ולדבר על עצמה, זה הרי נוגד הכל...

אבל זה קורה

וזה מפעים

והאמנות מתפרצת

וזורקת צבע

ועניין

וצבעוניות

ומבקשת , תראו אותי, תעריכו אותי

אני כאן, בועטת וחיה

והעתיד כולו פרוס לפני

על קנבס.

ליקטה, רשמה והתרשמה
אתי קצבורג, מלווה עסקים מרצה ובלוגרית.