הנושאים החמים
הנושאים החמים
מי יכול לעזור בבחירת כותרת ראויה לסיפור המרגש הזה, לקראת פרסומו.
תודה
בתיה יודעת שהיא עיוורת מלידה. היא יודעת שיש עולם וצבעים וחיים מחוץ לחושך, היא יודעת שיש יום ולילה ואור וחושך, אבל בשבילה הכל שחור. היא לא רואה כלום, ומנסה לחפש את האור גם בלי לראות אותו.
ההתמודדות לא היתה קלה, אבל היא יצרה ממנה בן אדם מחושל בנוי ומעוצב. בן אדם שהכיר את הצד השחור של החיים, ולא בעט בהם, רק הושיט את ידו והלך צעד אחרי צעד עד שהגיע למקום שלא כל אחד זוכה להגיע בגיל כזה.
כשהגיעה לפרקה ידעה בתיה שהיא מקוטלגת באגף הנכה והמוגבל של האנושות, אבל רצתה חתן שיראה את החלק הגבוה והאמיתי שלה, שיראה את מה שמסוגלים לראות גם בלי לראות.
והיא מצאה אותו. מיכאל קראו לו. הוא ידע להעמיק חדור אל הפנימיות, לראות את העומק ואת מה שגם עיוורים מסוגלים לראות, והם נשאו.
שנתיים אחרי נישואיהם הם שמעו על פרופסור בלגי שמצא שיטת טיפול לבעיה מהסוג שלה. הרעיון היה מבוסס על השתלת קרנית העין של בן אדם אחר, אך מכיוון שהקרנית אמורה לבוא מבן אדם חי ובריא, הסיכויים לקבל טיפול היו אפסיים. הרופא קבע להם תור לעוד עשרים שנה, והוסיף כי הוא מקווה שעד אז ימצא בן אדם בריא שמוכן לתרום את קרנית עינו, אך אינו מבטיח.
כשהם יצאו משם העולם היה נראה שחור יותר מתמיד. החלון הקטן שפתח הפרופסור הבלגי אל העולם הצבעוני נסגר עליה בחבטה משאיר אותה עמוק בתוך החושך והריקנות. משהוא בה נשבר. היא הבינה שלעולם לא תוכל לדעת מה הוא צבע ולעולם לא תוכל לראות את יופי הבריאה ולעולם לא תוכל להכיר את עצמה ואת בעלה ואת משפחתה ואת סביבתה, רק שחור וחור וחלל וריקנות---
שבועיים אחרי האכזבה הם קבלו טלפון שנמצאה קרנית עין שמתאימה בדיוק לצרכיה. העולם החשוך שלה נהיה ורוד וצהוב עוד לפני שהיא ידעה מה הם הצבעים הללו. היא נכנסה לחדר ניתוחים נפרדת מהחושר ומהשחור ומוכנה לקבל את הולם הצבעוני, מחכה ומשתוקקת להכיר אותו.
מיכאל נכנס לחדר. היא התיישב לידה ומשהוא בו גמגם. "א... אני רוצה לאמר לך משהוא".
היא נדרכה.
"לא אמרתי לך קודם, ואולי זו היתה טעות. אבל גם אני עיוור. ו--- למרות זאת ראיתי את מה שגם עיוורים מסוגלים לראות".
בתיה שמעה את כל מה שהוא אמר והבינה את כל מה שלא נאמר. היא הודתה לו על הנאמנות והפתיחות שהוא גילה כלפיה, והמרדים נכנס לחדר מזריק לתוכה את הפסיעה הראשונה שלה אל מחוץ הרי החושך.
אחרי שבע שעות היא יצאה משם עם תחבושות, ויומיים לאחר מכן היא יצאה עם עיניים. עיניים שרואות עולם, ומכירות צבע, ולומדות אופקים ומתמצות במרחב ומכירות משפחה, לא היתה מאושרת ממנה באותם ימים. גם הלילה הפך אצלה לצבעוני ומלא חיות. היא היתה להוטה לראות ולפגוש ולהכיר לקרוא ולדעת ולבלוע כל מה שאפשר לראות. בתיה הרגישה שהיא נכנסת לחיים שהית רחוקה מהם כל השנים.
מיכאל ניסה לראות ולהבין את הצבע שנכנס לעולמה של בתיה, אבל עולמו שלו נותר שחור, ובתיה ניסתה לעזור לו לעשות כל מה שהיא לא יכלה לעשות עד לפני חודש. וזה היה הרבה. היא ליוותה אותו לבית כנסת והחזירה אותו משם והכינה לו ודאגה לו ועשתה בשבילו והשקיעה למענו וטרחה סביבו, ולא היה לזה סוף. וזה היה אולי קצת קשה. היא היתה להוטה להכיר את העולם שמכירים כולם מגיל שנתיים, היא רצתה להיפגש עם האנשים שראו אותה והיא לא ראתה מעולם, היא רצתה---
רצתה להיות משוחררת יותר לעצמה. מוכנה להשקיע, מוכנה להתאמץ, מוכנה לתת, אבל להוטה לעשות דברים אחרים ולהכיר מקומות נוספים ולראות עולמות חדשים ו... כן, לא לתת מדי הרבה למיכאל. לתת לו, אבל בגבול, לתת לא בתקציב מסוים, לתת לו אבל לתת גם לעצמה, ובתיה הרגישה שלעצמה' יש דין קדימה.
ואז היא החליטה לעשות מה שעושים במצבים כאלה. היא ידעה שכל עוד היא כבולה אליו, היא לא משוחררת לרצונות שלה ולדחפים שלה וליצרים שלה, והיא רצתה חופש.
מיכאל היה נדיב מדי כלפיה, והיא היתה רגישה מדי כלפי העולם על מנת לאמר לקום וללכת, לכן החליטה לצאת מהבית להתקשר אליו ולהודיע לו.
והיא יצאה. והיא התקשרה. והיא דיברה. והוא הבין מהר מדי מה היא מתכוונת ורוצה ורומזת. הוא הנהן, ורגע אחרי שהבין שגם מי שאינו עיוור לא רואה דרך הטלפון - הוא אמר את ה'בסדר, אני מבין'. וזה היה ההתחלה לסוף שלהם יחד.
אחר כך הוא לקח את חפציו, והיא חזרה לבית וראתה שהוא הבין אותה יותר מדי טוב, ואולי הרגישה מעט הקלה. בחדר השינה שהיה ריק בחציו היא ראתה מכתב, כתוב ביד רועדת.
בתיה היה כתוב שם, ואפשר היה לשמוע את דפיקות הלב ואולי אפילו לראות דמעה על המכתב.
תקופה טובה היתה לנו יחד. תקופה בה לא ראית מעבר למה שאת יכולה ומסוגלת לראות, ואני לא ראית מה יהיה. עד שגילית עולם, וראית מעבר למה שצריך, ופקחת עיניים גדולות לעולם שבחוץ, ופזלת גם לשטחים שאת לא אמורה לפזול.
עד שהרגשת שהחוקים של השותפות כובלים אותך. לשותפות יש חוקים, יש לה כללים, יחסי גומלין של קבלה ונתינה. אבל כשהתחלת לראות ולהיחשף הגעת למסקנה שאת לא צריכה את מה שיש לי לתת לך, שאת מסוגלת לחיות לבד. ואת רוצה להתיר את חבלי השותפות, שראית בהם כבלים.
זו את שרואה, לא אני. כך לפחות את חושבת.
אני רוצה להודות לך על התקופה היפה שהיתה לנו ביחד, ואני מקבל את העזיבה שלך למרות שהיא כואבת לי יותר ממה שאת חושבת. רק בקשה אחת יש לי ממך, בקשה אחרונה, לפני שאולי לא אראה אותך שוב לעולמים ואת תתרחקי ותתרחקי...
אנא בתיה, תשמרי על העיניים הללו חזק, כי לפני שאת קיבלת אותם....
....הם היו שייכות לי!
אל תפסיקו לקרוא - העבר לדף הבא.
הרב זכריה וולרשטיין שליט"א מארה"ב סיפר את המשל הנ"ל לקהל שומעים.
כן "משל".
זו אינו סיפור אמיתי אלא משל. משל על העולם, על האנשים בו. עלי ועליך. כן כן - עלי ועליך. לא נעים אבל זה האמת - עלי ועליך.
"ויפח באפיו נשמת חיים". הקב"ה נתן לכל אחד מאיתנו נשמת חיים. והזוהר הקדוש מוסיף - מאן דנפח מדליה הוא נפח. הקב"ה ש"נפח" בנו אותו נשמת חיים, נפח מעצמותו כביכול. הקב"ה כביכול לקח מעצמותו יתברך - את העניים שלו - כדי שלנו יהיה טוב בעוה"ז. ואנו לוקחים את העניים הללו את הנשמת חיים שנופחה בנו ומגרשים את הרבש"ע כדי לגלוש באינטרנט.
האין אנו חוזרים על הטעות של בתיה...?
בו נכניס אותו יתברך לחיינו, בו נזכור מקור מחצבתנו ואז הוא יהיה לנו לעיניים!
תודה
בתיה יודעת שהיא עיוורת מלידה. היא יודעת שיש עולם וצבעים וחיים מחוץ לחושך, היא יודעת שיש יום ולילה ואור וחושך, אבל בשבילה הכל שחור. היא לא רואה כלום, ומנסה לחפש את האור גם בלי לראות אותו.
ההתמודדות לא היתה קלה, אבל היא יצרה ממנה בן אדם מחושל בנוי ומעוצב. בן אדם שהכיר את הצד השחור של החיים, ולא בעט בהם, רק הושיט את ידו והלך צעד אחרי צעד עד שהגיע למקום שלא כל אחד זוכה להגיע בגיל כזה.
כשהגיעה לפרקה ידעה בתיה שהיא מקוטלגת באגף הנכה והמוגבל של האנושות, אבל רצתה חתן שיראה את החלק הגבוה והאמיתי שלה, שיראה את מה שמסוגלים לראות גם בלי לראות.
והיא מצאה אותו. מיכאל קראו לו. הוא ידע להעמיק חדור אל הפנימיות, לראות את העומק ואת מה שגם עיוורים מסוגלים לראות, והם נשאו.
שנתיים אחרי נישואיהם הם שמעו על פרופסור בלגי שמצא שיטת טיפול לבעיה מהסוג שלה. הרעיון היה מבוסס על השתלת קרנית העין של בן אדם אחר, אך מכיוון שהקרנית אמורה לבוא מבן אדם חי ובריא, הסיכויים לקבל טיפול היו אפסיים. הרופא קבע להם תור לעוד עשרים שנה, והוסיף כי הוא מקווה שעד אז ימצא בן אדם בריא שמוכן לתרום את קרנית עינו, אך אינו מבטיח.
כשהם יצאו משם העולם היה נראה שחור יותר מתמיד. החלון הקטן שפתח הפרופסור הבלגי אל העולם הצבעוני נסגר עליה בחבטה משאיר אותה עמוק בתוך החושך והריקנות. משהוא בה נשבר. היא הבינה שלעולם לא תוכל לדעת מה הוא צבע ולעולם לא תוכל לראות את יופי הבריאה ולעולם לא תוכל להכיר את עצמה ואת בעלה ואת משפחתה ואת סביבתה, רק שחור וחור וחלל וריקנות---
שבועיים אחרי האכזבה הם קבלו טלפון שנמצאה קרנית עין שמתאימה בדיוק לצרכיה. העולם החשוך שלה נהיה ורוד וצהוב עוד לפני שהיא ידעה מה הם הצבעים הללו. היא נכנסה לחדר ניתוחים נפרדת מהחושר ומהשחור ומוכנה לקבל את הולם הצבעוני, מחכה ומשתוקקת להכיר אותו.
מיכאל נכנס לחדר. היא התיישב לידה ומשהוא בו גמגם. "א... אני רוצה לאמר לך משהוא".
היא נדרכה.
"לא אמרתי לך קודם, ואולי זו היתה טעות. אבל גם אני עיוור. ו--- למרות זאת ראיתי את מה שגם עיוורים מסוגלים לראות".
בתיה שמעה את כל מה שהוא אמר והבינה את כל מה שלא נאמר. היא הודתה לו על הנאמנות והפתיחות שהוא גילה כלפיה, והמרדים נכנס לחדר מזריק לתוכה את הפסיעה הראשונה שלה אל מחוץ הרי החושך.
אחרי שבע שעות היא יצאה משם עם תחבושות, ויומיים לאחר מכן היא יצאה עם עיניים. עיניים שרואות עולם, ומכירות צבע, ולומדות אופקים ומתמצות במרחב ומכירות משפחה, לא היתה מאושרת ממנה באותם ימים. גם הלילה הפך אצלה לצבעוני ומלא חיות. היא היתה להוטה לראות ולפגוש ולהכיר לקרוא ולדעת ולבלוע כל מה שאפשר לראות. בתיה הרגישה שהיא נכנסת לחיים שהית רחוקה מהם כל השנים.
מיכאל ניסה לראות ולהבין את הצבע שנכנס לעולמה של בתיה, אבל עולמו שלו נותר שחור, ובתיה ניסתה לעזור לו לעשות כל מה שהיא לא יכלה לעשות עד לפני חודש. וזה היה הרבה. היא ליוותה אותו לבית כנסת והחזירה אותו משם והכינה לו ודאגה לו ועשתה בשבילו והשקיעה למענו וטרחה סביבו, ולא היה לזה סוף. וזה היה אולי קצת קשה. היא היתה להוטה להכיר את העולם שמכירים כולם מגיל שנתיים, היא רצתה להיפגש עם האנשים שראו אותה והיא לא ראתה מעולם, היא רצתה---
רצתה להיות משוחררת יותר לעצמה. מוכנה להשקיע, מוכנה להתאמץ, מוכנה לתת, אבל להוטה לעשות דברים אחרים ולהכיר מקומות נוספים ולראות עולמות חדשים ו... כן, לא לתת מדי הרבה למיכאל. לתת לו, אבל בגבול, לתת לא בתקציב מסוים, לתת לו אבל לתת גם לעצמה, ובתיה הרגישה שלעצמה' יש דין קדימה.
ואז היא החליטה לעשות מה שעושים במצבים כאלה. היא ידעה שכל עוד היא כבולה אליו, היא לא משוחררת לרצונות שלה ולדחפים שלה וליצרים שלה, והיא רצתה חופש.
מיכאל היה נדיב מדי כלפיה, והיא היתה רגישה מדי כלפי העולם על מנת לאמר לקום וללכת, לכן החליטה לצאת מהבית להתקשר אליו ולהודיע לו.
והיא יצאה. והיא התקשרה. והיא דיברה. והוא הבין מהר מדי מה היא מתכוונת ורוצה ורומזת. הוא הנהן, ורגע אחרי שהבין שגם מי שאינו עיוור לא רואה דרך הטלפון - הוא אמר את ה'בסדר, אני מבין'. וזה היה ההתחלה לסוף שלהם יחד.
אחר כך הוא לקח את חפציו, והיא חזרה לבית וראתה שהוא הבין אותה יותר מדי טוב, ואולי הרגישה מעט הקלה. בחדר השינה שהיה ריק בחציו היא ראתה מכתב, כתוב ביד רועדת.
בתיה היה כתוב שם, ואפשר היה לשמוע את דפיקות הלב ואולי אפילו לראות דמעה על המכתב.
תקופה טובה היתה לנו יחד. תקופה בה לא ראית מעבר למה שאת יכולה ומסוגלת לראות, ואני לא ראית מה יהיה. עד שגילית עולם, וראית מעבר למה שצריך, ופקחת עיניים גדולות לעולם שבחוץ, ופזלת גם לשטחים שאת לא אמורה לפזול.
עד שהרגשת שהחוקים של השותפות כובלים אותך. לשותפות יש חוקים, יש לה כללים, יחסי גומלין של קבלה ונתינה. אבל כשהתחלת לראות ולהיחשף הגעת למסקנה שאת לא צריכה את מה שיש לי לתת לך, שאת מסוגלת לחיות לבד. ואת רוצה להתיר את חבלי השותפות, שראית בהם כבלים.
זו את שרואה, לא אני. כך לפחות את חושבת.
אני רוצה להודות לך על התקופה היפה שהיתה לנו ביחד, ואני מקבל את העזיבה שלך למרות שהיא כואבת לי יותר ממה שאת חושבת. רק בקשה אחת יש לי ממך, בקשה אחרונה, לפני שאולי לא אראה אותך שוב לעולמים ואת תתרחקי ותתרחקי...
אנא בתיה, תשמרי על העיניים הללו חזק, כי לפני שאת קיבלת אותם....
....הם היו שייכות לי!
אל תפסיקו לקרוא - העבר לדף הבא.
הרב זכריה וולרשטיין שליט"א מארה"ב סיפר את המשל הנ"ל לקהל שומעים.
כן "משל".
זו אינו סיפור אמיתי אלא משל. משל על העולם, על האנשים בו. עלי ועליך. כן כן - עלי ועליך. לא נעים אבל זה האמת - עלי ועליך.
"ויפח באפיו נשמת חיים". הקב"ה נתן לכל אחד מאיתנו נשמת חיים. והזוהר הקדוש מוסיף - מאן דנפח מדליה הוא נפח. הקב"ה ש"נפח" בנו אותו נשמת חיים, נפח מעצמותו כביכול. הקב"ה כביכול לקח מעצמותו יתברך - את העניים שלו - כדי שלנו יהיה טוב בעוה"ז. ואנו לוקחים את העניים הללו את הנשמת חיים שנופחה בנו ומגרשים את הרבש"ע כדי לגלוש באינטרנט.
האין אנו חוזרים על הטעות של בתיה...?
בו נכניס אותו יתברך לחיינו, בו נזכור מקור מחצבתנו ואז הוא יהיה לנו לעיניים!
