תורת המשחקים #1 / תפתחו יומנים

[palm]

מטריה, הבאת לנו דף מיוחד

הרמקול מפזם בעוז: "אשריכם, אשריכם, אשריכם, תלמידי חכמים..."

דמעתי
הגדרת כ''כ ברור את אופי התהלוכה
תרשי לי להאיר כמה נקודות ליתר בהירות?

אבל המנגינה היתה חזקה וחדרה

המנגינה שעלתה מן ה... היתה חזקה

חלקם בתורה קטן אולי לעומת ישיבות 'רגילות',

חס ושלום!- חלקם בידיעות התורה, בעיסוק במכמני התורה, בדברי... בהבנת...

 

[Natan Galant]

השיעור עוד ארוך. אני מקשקש בחוסר חשק על הדפדפת. יש לה כריכה מעור, מרוקעים עליה מעויינים יפים. המגיד שיעור משעמם כל כך, יש זבוב גדול בחדר שיעורים, כולנו עוקבים אחריו, חוץ מאשר חיים המתמיד שנועץ עיניים מרוכזות במג"ש עם גבות מכווצות.

הזבוב עכשיו על השולחן ליידי, הייתי הורג אותו עם הכיפה, אבל לייבל'ה כבר העיף אותו עם יריקה. כמה חיוכים מהוסים מסביב, המג"ש עולה עוד קצת בטונים כדי להתמודד.
משעמם. חבל שמאיר שמחה לומברד, המג"ש המרתק של שיעור ג' לא מלמד אותנו. הוא יודע להעביר חומר ככה שיהיה מעניין.

הרב חצקל'ס, בלי להעליב, ממש משעמם. יש לו קול כזה של סופר כבשים. צרוד, מונוטוני. אומרים שהאדמו"ר הקודם זכרונו לברכה הכניס אותו לישיבה ולכן אף אחד לא יכול להזיז אותו. הוא ירא שמיים והכל, אבל ממש ממש משעמם.
עברו כבר חמש דקות מאז שהתחלתי לכתוב את היומן, הזמן לא זז. הצילו.

כבר כמה שנים לא ציירתי, אולי אנסה את כוחי שוב. אצייר את ראש הישיבה מהזיכרון, ואחר כך גם את המגיד שיעור. מקווה שלייבל'ה לא ישים לב, הוא עוד יכול לקחת אחרי השיעור את היומן שלי, עם הציורים, לסרוק ולפרסם הכל.

צפה בקובץ המצורף 483660

 

[RACHELIZ]

מאיפה הפפיון הלזה?

 

[כנפיים]

השיעור עוד ארוך. אני מקשקש בחוסר חשק על הדפדפת. יש לה כריכה מעור, מרוקעים עליה מעויינים יפים. המגיד שיעור משעמם כל כך, יש זבוב גדול בחדר שיעורים, כולנו עוקבים אחריו, חוץ מאשר חיים המתמיד שנועץ עיניים מרוכזות במג"ש עם גבות מכווצות.

הזבוב עכשיו על השולחן ליידי, הייתי הורג אותו עם הכיפה, אבל לייבל'ה כבר העיף אותו עם יריקה. כמה חיוכים מהוסים מסביב, המג"ש עולה עוד קצת בטונים כדי להתמודד.
משעמם. חבל שמאיר שמחה לומברד, המג"ש המרתק של שיעור ג' לא מלמד אותנו. הוא יודע להעביר חומר ככה שיהיה מעניין.

הרב חצקל'ס, בלי להעליב, ממש משעמם. יש לו קול כזה של סופר כבשים. צרוד, מונוטוני. אומרים שהאדמו"ר הקודם זכרונו לברכה הכניס אותו לישיבה ולכן אף אחד לא יכול להזיז אותו. הוא ירא שמיים והכל, אבל ממש ממש משעמם.
עברו כבר חמש דקות מאז שהתחלתי לכתוב את היומן, הזמן לא זז. הצילו.

כבר כמה שנים לא ציירתי, אולי אנסה את כוחי שוב. אצייר את ראש הישיבה מהזיכרון, ואחר כך גם את המגיד שיעור. מקווה שלייבל'ה לא ישים לב, הוא עוד יכול לקחת אחרי השיעור את היומן שלי, עם הציורים, לסרוק ולפרסם הכל.

איזה יופי!
והציורים- בכלל!

 

[מריומה~]

מוצא"ש פרשת בחוקותי. 12 בלילה. תש"צ.

אני מרוגשת
מוצפת. אין לי מספיק מילים לתאר לך.
אבל מן הסתם אתה מרגיש אותי.
מוזר לי לכתוב לך ...
אמא הציעה לי את הרעיון. אמרה לי שכדאי שאכין עצמי להיות ראויה ברגע המאופשר.
נשארו לי לחכות 6 שנים ויחסית זה קצת לעומת זמן הציפיה ליום הגדול הזה שבגללו אני מרוגשת. לחגוג איתך. יום קבלת היומנים- הבת מצוה שלי!

זו חגיגה גדולה וקשה עלי הבחירה של מה יותר.

אמא שלי ותיקה ומקצועית בתחום המילים, והיא הועידה לי המשך.
היא שייכת לקבוצה אינטליגנטית מאד מאד. החגורה שלה עשויה ממשי אמיתי ולא סתם ציור כזה על המחשב. והיא אומרת שזה הראיה. פעם היה לה גם מארגמן אבל מסיבות שונות- רגישות היא תרמה לחברה נזקקת.
אפשר למלא יומנים שלמים על האשכולות שהיא מילאה בכדי להשיג זאת.

אבל אני כבר לא אצטרך לזה.
כי אתה תתמוך בי בדרך לשם.
אתה תשמע את הגיגי
אתה תראה את הסיפורים שאמציא (אמנם לא יהיה ביקורת בונה כמו שאמא קוראת לזה אבל בטוח לא ילעגו ...)
אתה תשמע את פיוטי
ותקבל את חרוזי במשקלים שאבחר.
הקבלה שלך תהיה מושלמת!

אמא ספרה לי כמה ספורים וטיוטות היא היתה צריכה לעמול לכתוב עד שבכלל התירו לה להיכנס למקום ששם יבדקו את סיפוריה ושם תלמד איך לכתוב ואיך לדבר.
אני לא מבינה בכלל- אם צריך שיהיה כתוב יפה אז שיכנסו כולם ואז יבדקו איך הם כותבים.
אבל בעצם בגלל הכללים אבוא עם יומנים שלמים כבר כתובים וזה בטוח שיאפשר לי להיכנס מיד כשאהיה בת 18.
מנסה אותך----
עוד נתראה יומניקוש

 

[הגשש]

הסבר: כשקראתי את הקדמתו המלומדת של @עבדקן מיודענו, חשבתי לעצמי כיצד אמור להיראות היומן הכי קרבי, הכי לא משתפך בעולם ומאידך היומן שהכי סובל בשקט ובדממה את בעליו.

הכנסתי את עצמי לדמויות אינספור, עד שהגעתי לאחד מבני שכונתי. האיש נראה תמיד כעגבנייה רקובה, רגע לפני הקפיצה עליה של ילד עם אדרנלין גבוה, כשמתחת סנדליו המשופשפות מגיח שפריץ עז וסמיך לכל הכיוונים.

בתחילה היומן אחז בשנת הנישואין השש עשרה שלו, על שלל בעיותיו בעולם הנישואין, העבודה והקהילה. אולם בקריאה חוזרת של ההוראות ראיתי שעבדקן ביקש לכתוב את פתיחת היומן. חזרתי אחורה בזמן - בשבילי ארץ החיים של העגבנייה המדוברת - אל רגע פתיחת היומן. והרי הוא לפניכם.



שם היומן: שלושים שנות נישואים ראשונים.

הזמן: יומיים לאחר החודש הכי דביק בחיים, 'ירח הדבש' בלעז.

המקום: עזרת הנשים בבית הכנסת השכונתי.

תקשיב לי טוב אדון יומן ואל תעצור את דבריי לרגע כפי שכולם מסביבי נוהגים לעשות. איתך לא אנהג ברחמים כמו חבריי ללימודים, שאני חייב כאילו לכבד אותם רק כדי שאשאר מקובל בחברה. גם לא אייחס אליך חשיבות בכהוא זה כפי שאני אנוס לעשות בחברת בני משפחתי, בכדי שיזמינו אותי לשבתות וחגים.

אדון יומן, ת'שכח מזה. תחלום שאני יעשה לך פוצי מוצי כמו שאני צריך לעשות לזוגתי כאשר היא מפריעה לי לדבר ולהסביר לה את דבריי. אותך אדון יומן, אקרע לחתיכות אם תעז לפצות את פיך בלי רשות. אקמט אותך. אדרך עליך. אמעך אותך בכל כוחי. הבנת?

עכשיו. אחרי שהבהרתי לך את עמדתי בנידון והצלחת לשתוק, הבנתי שקלטת אותי ואוכל כעת לפתוח את דברי. ובכן, אני מצהיר בזאת:

כל בני אנוש היושבים כאן על כדור הארץ מרגיזים אותי כאחד. מתעלקים עלי. רוצים להציק לי ולהצר את צעדי. אין לי רגע אחד של שקט בעולם המעצבן הזה.

לפני כחודש הצטרפה ליושבי הגלובוס המרגיזים, נסיכה חדשה. אסור לי להרגיז אותה, אסור לי לענות לה בסרקזם מחודד כמו שאני כל כך אוהב ובמיוחד אסור לי לפגוע בה, כי אז יהיו דמעות ופרצופים ובלגן ופיצויים ואינני יודע כיצד כל זה ייגמר.

לכן, מהיום והלאה ועד שינשרו לנסיכה כל שיניה, גבה יהיה כפוף כמו מגל מצוי ואת צעדיה תשמור פיליפינית עקומת מראה, אתה – אדון יומן – תצטרך לסבול את כל העצבים שלי שימתחו עד הקצה בזמן שהנסיכה תהיה באזור. אבל ברגע שהיא תצא מטווח חיציי הרעילים, אתה תכנס לטווח ובגדול. כמו שנאמר 'צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו'.

מצוין! ככה אני אוהב אותך אדון יומן. כנוע, צייתן, מושפל מבט, נזוף ועלוב.

המתן כאן בבושת פנים לכתיבה הבאה. עד אז, הס!

 

[רחשי הלב]

הסבר: כשקראתי את הקדמתו המלומדת של @עבדקן מיודענו, חשבתי לעצמי כיצד אמור להיראות היומן הכי קרבי, הכי לא משתפך בעולם ומאידך היומן שהכי סובל בשקט ובדממה את בעליו.

הכנסתי את עצמי לדמויות אינספור, עד שהגעתי לאחד מבני שכונתי. האיש נראה תמיד כעגבנייה רקובה, רגע לפני הקפיצה עליה של ילד עם אדרנלין גבוה, כשמתחת סנדליו המשופשפות מגיח שפריץ עז וסמיך לכל הכיוונים.

בתחילה היומן אחז בשנת הנישואין השש עשרה שלו, על שלל בעיותיו בעולם הנישואין, העבודה והקהילה. אולם בקריאה חוזרת של ההוראות ראיתי שעבדקן ביקש לכתוב את פתיחת היומן. חזרתי אחורה בזמן - בשבילי ארץ החיים של העגבנייה המדוברת - אל רגע פתיחת היומן. והרי הוא לפניכם.



שם היומן: שלושים שנות נישואים ראשונים.

הזמן: יומיים לאחר החודש הכי דביק בחיים, 'ירח הדבש' בלעז.

המקום: עזרת הנשים בבית הכנסת השכונתי.

תקשיב לי טוב אדון יומן ואל תעצור את דבריי לרגע כפי שכולם מסביבי נוהגים לעשות. איתך לא אנהג ברחמים כמו חבריי ללימודים, שאני חייב כאילו לכבד אותם רק כדי שאשאר מקובל בחברה. גם לא אייחס אליך חשיבות בכהוא זה כפי שאני אנוס לעשות בחברת בני משפחתי, בכדי שיזמינו אותי לשבתות וחגים.

אדון יומן, ת'שכח מזה. תחלום שאני יעשה לך פוצי מוצי כמו שאני צריך לעשות לזוגתי כאשר היא מפריעה לי לדבר ולהסביר לה את דבריי. אותך אדון יומן, אקרא לחתיכות אם תעז לפצות את פיך בלי רשות. אקמט אותך. אדרך עליך. אמעך אותך בכל כוחי. הבנת?

עכשיו. אחרי שהבהרתי לך את עמדתי בנידון והצלחת לשתוק, הבנתי שקלטת אותי ואוכל כעת לפתוח את דברי. ובכן, אני מצהיר בזאת:

כל בני אנוש היושבים כאן על כדור הארץ מרגיזים אותי כאחד. מתעלקים עלי. רוצים להציק לי ולהצר את צעדי. אין לי רגע אחד של שקט בעולם המעצבן הזה.

לפני כחודש הצטרפה ליושבי הגלובוס המרגיזים, נסיכה חדשה. אסור לי להרגיז אותה, אסור לי לענות לה בסרקזם מחודד כמו שאני כל כך אוהב ובמיוחד אסור לי לפגוע בה, כי אז יהיו דמעות ופרצופים ובלגן ופיצויים ואינני יודע כיצד כל זה ייגמר.

לכן, מהיום והלאה ועד שינשרו לנסיכה כל שיניה, גבה יהיה כפוף כמו מגל מצוי ואת צעדיה תשמור פיליפינית עקומת מראה, אתה – אדון יומן – תצטרך לסבול את כל העצבים שלי שימתחו עד הקצה בזמן שהנסיכה תהיה באזור. אבל ברגע שהיא תצא מטווח חיציי הרעילים, אתה תכנס לטווח ובגדול. כמו שנאמר 'צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו'.

מצוין! ככה אני אוהב אותך אדון יומן. כנוע, צייתן, מושפל מבט, נזוף ועלוב.

המתן כאן בבושת פנים לכתיבה הבאה. עד אז, הס!

שמח בשבילך, באמת, שפרקת את זה.
אתה מפחיד אותי.

 

[מוישה]

"לקרוא לחתיכות" - מהקלישאות החדשות שלנו?

 

[כנפיים]

הסבר: כשקראתי את הקדמתו המלומדת של @עבדקן מיודענו, חשבתי לעצמי כיצד אמור להיראות היומן הכי קרבי, הכי לא משתפך בעולם ומאידך היומן שהכי סובל בשקט ובדממה את בעליו.

הכנסתי את עצמי לדמויות אינספור, עד שהגעתי לאחד מבני שכונתי. האיש נראה תמיד כעגבנייה רקובה, רגע לפני הקפיצה עליה של ילד עם אדרנלין גבוה, כשמתחת סנדליו המשופשפות מגיח שפריץ עז וסמיך לכל הכיוונים.

בתחילה היומן אחז בשנת הנישואין השש עשרה שלו, על שלל בעיותיו בעולם הנישואין, העבודה והקהילה. אולם בקריאה חוזרת של ההוראות ראיתי שעבדקן ביקש לכתוב את פתיחת היומן. חזרתי אחורה בזמן - בשבילי ארץ החיים של העגבנייה המדוברת - אל רגע פתיחת היומן. והרי הוא לפניכם.



שם היומן: שלושים שנות נישואים ראשונים.

הזמן: יומיים לאחר החודש הכי דביק בחיים, 'ירח הדבש' בלעז.

המקום: עזרת הנשים בבית הכנסת השכונתי.

תקשיב לי טוב אדון יומן ואל תעצור את דבריי לרגע כפי שכולם מסביבי נוהגים לעשות. איתך לא אנהג ברחמים כמו חבריי ללימודים, שאני חייב כאילו לכבד אותם רק כדי שאשאר מקובל בחברה. גם לא אייחס אליך חשיבות בכהוא זה כפי שאני אנוס לעשות בחברת בני משפחתי, בכדי שיזמינו אותי לשבתות וחגים.

אדון יומן, ת'שכח מזה. תחלום שאני יעשה לך פוצי מוצי כמו שאני צריך לעשות לזוגתי כאשר היא מפריעה לי לדבר ולהסביר לה את דבריי. אותך אדון יומן, אקרא לחתיכות אם תעז לפצות את פיך בלי רשות. אקמט אותך. אדרך עליך. אמעך אותך בכל כוחי. הבנת?

עכשיו. אחרי שהבהרתי לך את עמדתי בנידון והצלחת לשתוק, הבנתי שקלטת אותי ואוכל כעת לפתוח את דברי. ובכן, אני מצהיר בזאת:

כל בני אנוש היושבים כאן על כדור הארץ מרגיזים אותי כאחד. מתעלקים עלי. רוצים להציק לי ולהצר את צעדי. אין לי רגע אחד של שקט בעולם המעצבן הזה.

לפני כחודש הצטרפה ליושבי הגלובוס המרגיזים, נסיכה חדשה. אסור לי להרגיז אותה, אסור לי לענות לה בסרקזם מחודד כמו שאני כל כך אוהב ובמיוחד אסור לי לפגוע בה, כי אז יהיו דמעות ופרצופים ובלגן ופיצויים ואינני יודע כיצד כל זה ייגמר.

לכן, מהיום והלאה ועד שינשרו לנסיכה כל שיניה, גבה יהיה כפוף כמו מגל מצוי ואת צעדיה תשמור פיליפינית עקומת מראה, אתה – אדון יומן – תצטרך לסבול את כל העצבים שלי שימתחו עד הקצה בזמן שהנסיכה תהיה באזור. אבל ברגע שהיא תצא מטווח חיציי הרעילים, אתה תכנס לטווח ובגדול. כמו שנאמר 'צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו'.

מצוין! ככה אני אוהב אותך אדון יומן. כנוע, צייתן, מושפל מבט, נזוף ועלוב.

המתן כאן בבושת פנים לכתיבה הבאה. עד אז, הס!

הייתי רוצה להכיר את האומן שהצליח לדחוף כל כך עמוק לראש של אחד כזה שהיא נסיכה ואסור לגעת בה!
הישג מרשים מאד!

כתיבה אותנטית במיוחד!
יפה? אהם.. אמאלה!

 

[הגשש]

הייתי רוצה להכיר את האומן שהצליח לדחוף כל כך עמוק לראש של אחד כזה שהיא נסיכה ואסור לגעת בה!
הישג מרשים מאד!

כתיבה אותנטית במיוחד!
יפה? אהם.. אמאלה!

הוא האומן של עצמו. הכל אינטרסים אישיים. החברים=מעמד חברתי. המשפחה=הזמנות לשבתות וחגים. האישה=פרצופים פיצויים וכל השאר.

"לקרוא לחתיכות" - מהקלישאות החדשות שלנו?

שש הגהות פעם אחרי פעם לא עזרו לי. @מ"ם אייכה? חבוש את כובעך כמנהל והוצא לי בבקשה את הערמונים מהאש.

 

[yonatanr]

יומני היקר

לרגל כניסתי לישיבה גדולה, החלטתי לכתוב יומן.

כתבתי בעמוד הראשון באותיות גדולות 'אישי, אין לפתוח, חרם דרבינו גרשום'!!!

אבל אני לא באמת מתכוון לכתוב על הרגשות שמתרוצצים בקרבי. כי אולי בכל זאת יהיה מישהו שיפתח את היומן, ואז זה לא יהיה נעים.

תאלץ להסתפק בכך שאספר לך סיפורים עסיסיים מחיי היומיום בישיבה. לך תדע, אולי יום אחד, כשאהיה אברך מבוגר עם ילדים גדולים, אשב על הכורסא ואקריא להם את הסיפורים. בעצם, תלוי מה יהיה כתוב בסיפורים...

אז ככה. הגעתי לישיבה, קיבלתי חדר עם הבחורים שהגיעו איתי מהישיבה קטנה, יפה מצד הישיבה.

עכשיו לילה, לאחר שוידאתי שכל חברי החדר ישנים, הוצאתי את המחברת החומה מתחת המזרון, וכעת אני כותב בכתב קטן קטן עם עט פיילוט 0.4 בצבע כחול, כמנהג בחורים חשובים.

המזרן דוקא לא רע. יחסית למזרון בבית, מזרון רך רך שכבר חרשו עליו אחי ואחיותי במשך 20 שנה, המזרון הקשיח בישיבה עושה שירות די טוב לגב. רק אצטרך להתרגל לישון עם כרית.

אבל הסיוט הגדול הוא החום. ירושלמי שכמוני, לא העליתי על דעתי שצריך להביא מאוורר לישיבה. בירושלים יש כזו בריזה קרה בלילות אלול, שלפעמים צריך להתכסות עם פוך בלילה. חשבתי שמקסימום אם יהיה קצת חם בבני ברק, אלך לחנות ליד הישיבה ואקנה מאוורר. אבל כמובן שביום הראשון של הזמן, ועוד זמן אלול, ס'פאסט נישט ללכת לחנות ככה באמצע היום. עכשיו הגיעה המכה. מעולם לא הרגשתי ככה אויר עומד! שמעתי בדיחות על 'חכמתם' של הבני ברקים שתלויה בכמות ה'אוירא דארץ ישראל' שיש להם, אבל כעת אני חש זאת על בשרי. נחילים נחילים של זיעה זורמים על גופי, ו'יוצאות לי העינים והאוזניים' לראות ולשמוע את המאווררים המטרטרים של חברי לחדר, שכנראה ידעו עם מי להתייעץ לפני שהגיעו לישיבה.

טוב, העייפות נופלת עלי, נראה שבכל זאת אצליח להרדם. לילה טוב.

 

[שני זאת אני :)]

בתחילה היומן אחז בשנת הנישואין השש עשרה שלו, על שלל בעיותיו בעולם הנישואין, העבודה והקהילה.

תפרגן לנו גם את זה?

 

[נחמי פורתא]

חני, בת 14.5. יומן אישי סודי ביותר!!! חרם דרבינו גרשום וכל החרמות שבעולם!!!!

רק כי אני מרגישה כבר כל-כך גרוע עם כל השקרים שלי, החלטתי להתחיל לכתוב אותך,

אבל שלא תחשוב שאני סתם משקרת, יש לי סיבה מאד מאד טובה, אמא לא מבינה שאני ממש ממש שמנה ואסור לי להשמין יותר, היא שולחת לי כל יום סנדוויצים מושקעים לבי"ס, וכשאני חוזרת הביתה היא מדוואה: חני, אכלת את כל הסנדוויץ'? וגם את העוגיות? ומה עם התפוח העסיסי שהכנסתי לך לתיק? ואני אומרת לה: ברור שאכלתי הכל... למרות שבאמת נגסתי רק קצת בתפוח ואת כל שאר האוכל זרקתי עמוק עמוק לתוך הפח הכיתתי,

אבל אין לי ברירה, אם אגיד לה את האמת - כמו שניסיתי פעם אחת כשסיפרתי לה שלא אכלתי הכל, היא תלחץ נורא, כי היא אומרת שגם ככה כבר מאד רזיתי בתקופה האחרונה, ולכן היא רוצה להיות רגועה שאני אוכלת את מה שהיא שולחת לי,

האמת? היא ממש מכעיסה אותי, מה היא מקשקשת שרזיתי אם כשאני עומדת מול המראה אני רואה את כל הפרצוף שלי מנופח, את הרגליים שלי - ענקיות וכל כולי חתיכת שומן גדולה, אוףףףףף....

אולי מחר אני גם לא אוכל את התפוח, יש מצב שמזה אני ממשיכה להשמין,

טוב, אז תודה שהיית פה בשבילי, אבוי לך אם אמא תגלה אותך - אחביא אותך עמוק עמוק בתוך הארון, ועכשיו אני חייבת לעוף להתעמל בחדר כושר, שמעתי שזה ממש שורף קלוריות,

אז להתראות מחר!

 

[Natan Galant]

יומני היקר

לרגל כניסתי לישיבה גדולה, החלטתי לכתוב יומן.

כתבתי בעמוד הראשון באותיות גדולות 'אישי, אין לפתוח, חרם דרבינו גרשום'!!!

אבל אני לא באמת מתכוון לכתוב על הרגשות שמתרוצצים בקרבי. כי אולי בכל זאת יהיה מישהו שיפתח את היומן, ואז זה לא יהיה נעים.

תאלץ להסתפק בכך שאספר לך סיפורים עסיסיים מחיי היומיום בישיבה. לך תדע, אולי יום אחד, כשאהיה אברך מבוגר עם ילדים גדולים, אשב על הכורסא ואקריא להם את הסיפורים. בעצם, תלוי מה יהיה כתוב בסיפורים...

אז ככה. הגעתי לישיבה, קיבלתי חדר עם הבחורים שהגיעו איתי מהישיבה קטנה, יפה מצד הישיבה.

עכשיו לילה, לאחר שוידאתי שכל חברי החדר ישנים, הוצאתי את המחברת החומה מתחת המזרון, וכעת אני כותב בכתב קטן קטן עם עט פיילוט 0.4 בצבע כחול, כמנהג בחורים חשובים.

המזרן דוקא לא רע. יחסית למזרון בבית, מזרון רך רך שכבר חרשו עליו אחי ואחיותי במשך 20 שנה, המזרון הקשיח בישיבה עושה שירות די טוב לגב. רק אצטרך להתרגל לישון עם כרית.

אבל הסיוט הגדול הוא החום. ירושלמי שכמוני, לא העליתי על דעתי שצריך להביא מאוורר לישיבה. בירושלים יש כזו בריזה קרה בלילות אלול, שלפעמים צריך להתכסות עם פוך בלילה. חשבתי שמקסימום אם יהיה קצת חם בבני ברק, אלך לחנות ליד הישיבה ואקנה מאוורר. אבל כמובן שביום הראשון של הזמן, ועוד זמן אלול, ס'פאסט נישט ללכת לחנות ככה באמצע היום. עכשיו הגיעה המכה. מעולם לא הרגשתי ככה אויר עומד! שמעתי בדיחות על 'חכמתם' של הבני ברקים שתלויה בכמות ה'אוירא דארץ ישראל' שיש להם, אבל כעת אני חש זאת על בשרי. נחילים נחילים של זיעה זורמים על גופי, ו'יוצאות לי העינים והאוזניים' לראות ולשמוע את המאווררים המטרטרים של חברי לחדר, שכנראה ידעו עם מי להתייעץ לפני שהגיעו לישיבה.

טוב, העייפות נופלת עלי, נראה שבכל זאת אצליח להרדם. לילה טוב.

נפלא!!!

 

[הגשש]

חני, בת 14.5. יומן אישי סודי ביותר!!! חרם דרבינו גרשום וכל החרמות שבעולם!!!!

רק כי אני מרגישה כבר כל-כך גרוע עם כל השקרים שלי, החלטתי להתחיל לכתוב אותך,

אבל שלא תחשוב שאני סתם משקרת, יש לי סיבה מאד מאד טובה, אמא לא מבינה שאני ממש ממש שמנה ואסור לי להשמין יותר, היא שולחת לי כל יום סנדוויצים מושקעים לבי"ס, וכשאני חוזרת הביתה היא מדוואה: חני, אכלת את כל הסנדוויץ'? וגם את העוגיות? ומה עם התפוח העסיסי שהכנסתי לך לתיק? ואני אומרת לה: ברור שאכלתי הכל... למרות שבאמת נגסתי רק קצת בתפוח ואת כל שאר האוכל זרקתי עמוק עמוק לתוך הפח הכיתתי,

אבל אין לי ברירה, אם אני אגיד לה את האמת - כמו שניסיתי פעם אחת כשסיפרתי לה שלא אכלתי הכל, היא תלחץ נורא, כי היא אומרת שגם ככה כבר מאד רזיתי בתקופה האחרונה, ולכן היא רוצה להיות רגועה שאני אוכלת את מה שהיא שולחת לי,

האמת? היא ממש מכעיסה אותי, מה היא מקשקשת שרזיתי אם כשאני עומדת מול המראה אני רואה את כל הפרצוף שלי מנופח, את הרגליים שלי - ענקיות וכל כולי חתיחת שומן גדולה, אוףףףףף....

אולי מחר אני גם לא אוכל את התפוח, יש מצב שמזה אני ממשיכה להשמין,

טוב, אז תודה שהיית פה בשבילי, אבוי לך אם אמא תגלה אותך - אחביא אותך עמוק עמוק בתוך הארון, ועכשיו אני חייבת לעוף להתעמל בחדר כושר, שמעתי שזה ממש שורף קלוריות,

אז להתראות מחר!

כתוב מדהים!
ממש מתבקש לדווח לאמא על האנורקסיה המתפתחת של בתה בת ה-14.5, לפני שיהיה מאוחר מדי.

 

[הגשש]

תפרגן לנו גם את זה?

לפי התגובות כאן ובאישי ממש הפחדתי את חבריי הפורום היקרים.
אולי אמשיך ל'תורת המשחקים' חלק 2 ואכתוב את זכייתו בלוטו. מה אומרים?

 

[RACHELIZ]

לפי התגובות כאן ובאישי ממש הפחדתי את חבריי הפורום היקרים.
אולי אמשיך ל'תורת המשחקים' חלק 2 ואכתוב את זכייתו בלוטו. מה אומרים?

אח"כ תעשה הד סטארט לכל הפרקים לאורך כל תורת המשחקים…

 

[הגשש]

אח"כ תעשה הד סטארט לכל הפרקים לאורך כל תורת המשחקים…

שמעצילג אונגאוועטר מגיש: תורת העצבים.