רובי בהה בשמיכה הדוהה של בית החולים והרגיש את כל גופו בוער. האח המתלמד שהחליף לו את הזונדה בצהריים עשה לו חור בזרוע, וכרגע הכאב הזה מתבלט יפה בין כל מוקדי הכאב האחרים.
מבעד לווילונות עלו גניחות בלתי סדורות. זה החולה החדש שממלא את מקומה של האשה המבוגרת שגולגלה משם הבוקר, עטופה סדין ודוממה מאוד.
הוא שמע את הדלת נפתחת. פסיעות כבדות התקרבו. הוא לא היה צריך שיפתח את הווילון כדי לדעת שזה אביו.
"בוקר טוב ראובן", אמר אבא בעדינות שרובי טרם התרגל אליה, "איך אתה מרגיש הבוקר?"
"יותר טוב" הוא שיקר, כמו כל יום בתקופה האחרונה.
"אני שמח", אמר אבא. "אתה שומע? דיברתי עם ר' מיילך, הוא אמר לי שיגיע היום אליך, לחזק אותך".
"תודה", אמר רובי חלושות וניסה לזייף חיוך מוקיר טובה. "איך רוחי? והילדים?"
אבא נאנח. "אתה יודע... מנסים להתחזק... ברוך השם, רוחי מאוד חזקה באמונה. המחותן הקריא לי היום מכתב שכתבה לחברות שלה, מאוד חזקה..."
רובי הנהן.
"מאוד חזקה..." חזר שוב אבא, קולו גווע.
לאות פשטה בו. אלו התרופות, חשב לפני שנרדם.
תכונה שקמה בחדר העירה אותו, ר' מיילך התיישב בכיסא שהכינו לו. הוא נענע את ראשו ימין ושמאל "כלל ישראל דארף א ישיעה".
אחר כך דיבר. רובי לא בטוח כמה זמן. מדי פעם פרצו מעט הנוכחים בצחוק, מה שלימד שר' מיילך סיפר איזו עובדה משעשעת. אחר כך הוא השאיר כמה חוברות על הפרשה ובירך ארוכות. האיחולים חלפו ליד אוזניו של רובי, אבל ענה אמן בקול סדוק.
"אני חייב ללכת לישיבה", אמר אבא רגעים לאחר שהלך ר' מיילך, "עוד מעט יגיע יענקי, אתה תהיה בסדר?"
"ברור", אמר רובי.
השקט שב לשרור בחדר, והאפלוליות הודגשה טיפה יותר. הגניחות עדיין עלו מבעל לווילון הימיני.
אחר הצהריים החליט רובי לצאת קצת מהחדר. הוא גילה עד כמה הפיג'מה נוזלת עליו. רגליו רעדו כשניסה לתחוב אותן לנעלי הבית.
הוא גרר את עמוד העירוי וצעד במחלקה. האחות הגבוהה חייכה אליו בהגזמה, "מרגישים יותר טוב, הא?" הוא המהם משהו בתגובה.
בחדר משפחות ראה התגודדות של בחורים, במרכז ישב בחור חיוור ומחויך, יצחק פוקס לידו מנענע ראשו ומזעזע את זקנו ופורט על הגיטרה. האוויר התמלא ניחוח צ'ולנט, מיתרים נרעדים וקולות בלתי סימטריים שרים "מנוחה ושמחה".
ליל שישי, הבין רובי בלי להחליט מה הפרט הזה מוסיף או גורע ממנו. בחור מלא תושיה ניסה להזמין אותו למעגל, אבל רובי דידה חזרה לחדר.
בלילה גברו הגניחות, או שהחושך נסך בהן את הנופך שלו. יענקי הגיע, הביא ספר של דוד זריצקי ועוגת גבינה מגרליץ שרק מלראות אותה התעורר ברובי רפלקס הקאה. הוא אמר שהוא רוצה להישאר ללילה.
"זה בסדר יענקי", אמר רובי וסובב ראשו לווילון, "לך הביתה".
הוא נשאר שם כמה דקות, אחר כך יצא, וחזר, ואז הלך.
ראשו של רובי נעשה כבד כעופרת. הוא חשב שהנה הוא נרדם, אבל אז החלו כל השלוחות בגופו להתעורר. עיניו כרסמו בדוגמה הפשטנית של הווילון, רקותיו הלמו. זרועותיו צרבו, ואש קדחה בבטנו.
רוחי התקשרה. הוא לא ענה.
הזמן טפטף כמו תמיסת המלח בשקית העירוי. רחמים עצמיים התערבבו עם כאבים ומחשבות על הבלתי נמנע, והכל התערבל בצפצופי המכשירים. לרגע הופתע מהשקט. השכן נרדם.
על השידה עמדו סדורים ערימה של ספרים. עיתון יומי בצבץ מלמטה. מסך גדול ומעוקר ניצב על סטנד מולו. מבטו נדד בלי סדר.
החלון נמצא מעבר לווילון, אבל מבלי לראות הוא ידע שהחושך גודש את היקום.
הוא לקח את הסלולרי מהשידה. אגודלו נע על המסך בלי תכנון מדויק.
אנשי קשר, אפי ישיבה, חייג...
הוא הצמיד את המכשיר לאוזנו. צלילים קוויים דקים וארוכים.
"רובי?!" קול המום ומהוסס ענה.
"כן"
"מה נשמע? רובי!"
"אתה יודע... שמעת ש..."
"כן...", קולו כמעט מיוסר, "איך אתה באמת?"
"אתה בירושלים?" שאל רובי.
"אני בירושלים", אמר אפי באיטיות, כמעכל דבר מה. "אתה רוצה שנבוא? החבר'ה? נעשה קצת שמח?"
"לא לא, אה...", ענה רובי מהר מדי. ושתק.
"אני מגיע. הדסה, נכון?"
"כן".
רובי החזיר את הסלולרי לשידה. ידיו רעדו מהתרגשות.
אחרי שש עשרה דקות הוא הגיע. אפי פתח את הווילון, ובמשך כמה שניות בהה בו, מתגושש עם האפשרות שטעה בכתובת.
"בוא שב, אפי" ניסה רובי לחייך.
"הו! רובי!?" אפי עדיין בהה בו. "אתה... אתה נראה נורא".
"תודה", ענה רובי.
"מה... מה הם אומרים? מה המצב?" אפי התיישב באיטיות מהוססת.
"על הפנים".
"אה", אמר אפי. "ו... ומה אתה עושה פה כל היום?"
רובי סקר את השידה, "אתה רואה..."
אפי שתק. נועץ מבט ארוך ובלתי מתנצל ברובי.
"תשמע... אני..." הוא שבר את השקט לבסוף. "אין לי מושג מה לומר. רובי! אתה?! יש לך מושג כמה התגעגעתי אליך! ברחת לך ברגע שהתחתנת... השארת אותי להזדקן לבד. ועכשיו... עכשיו מה זה?!"
"אל תבכה, אפי. כואב לי גם ככה. כל הגוף שלי כמו מדורה עם קרטוצ'קעס. אין לי כוח אפי. אני רוצה לשכוח מהכל. אני רוצה להפסיק להרגיש את... את..."
רובי הביט על עצמו בעליבות, ואחר כך באפי, והאחרון החזיר לו מבט. המבטים התמודדו שניות ארוכות. אפי השפיל ראשון. אחר השיב את עיניו, כיווץ את גבותיו בשאלה.
"אתה... אתה רוצה לראות משהו?"
רובי בהה בחברו בלי תנועה.
"אני כבר חוזר", אמר אפי.
רובי התהפך על מיטתו, ולראשונה חש משהו שאינו רק כאב.
אפי חזר כעבור עשר דקות אפלוליות, לפטופ תחת בית שחיו. הוא התיישב על קצה הכיסא, אינו מעתיק את מבטו מרובי.
"סרטי טבע? נשיונל גאוגרפיק? כאלה?"
"אפי..." אמר רובי. שתיקה. מנער את ראשו בהחלטיות. "אני צריך איזה סדרה אמריקאית טובה. דרמה. אקשן. איץ' די." ולאחר רגעים של שתיקה נוספת אמר, "אני צריך לשכוח. אפי. לשכוח מעצמי. רק חצי שעה".
אפי המשיך לבהות בו, ולמרות התימהון הוא פתח את הלפטופ. "אתה בטוח, כן? אני לא..."
תיקיית צפייה. סדרות. הוא פותח את אחת התיקיות. "כאן רובי. סדרה ממש יפה".
רובי לא ענה. "להביא פופקורן?"
"תודה. אפי. אני אסתדר.." אמר רובי.
אפי השתהה כמה שניות וקם ממקומו. "בשמחה רובי. בשבילך... אתה יודע. מה שתרצה... אני מתפלל עליך".
"אגיע מחר, אם תרצה", אמר לפני שהלך.
ריבוע האור בלט בתוך האפלולית. הלפטופ על רגליו. האוזנייה באוזניו.
קליק כפול על הריבוע הראשון. מסך שחור. פרק 1. תורגם וסונכרן ע"י חיים מצוות hjkl. כלי נשיפה עדין מתחיל לנגן.
ידו של רובי נרעדת.
על המסך המושחר הבזקי קרדיטים.
משהו מעיב עליהם.
דמות משתקפת. ראש עגלגל, קרח. עיניים בולטות. לחיים נפוחות, שיניים רפויות וקצת צהובות.
לרגע נודד מבטו אל הווילון הפשטני, אל המקום המשוער של החלון. כוכבים דמיוניים אופפים לבנה מוארת, מעליהם נפרשים שמיים רכים אינסופיים. נשימה עמוקה ואטית. הבזק מהיר של ניחוח חומר חיטוי.
הוא מקיש על האיקס האדום למעלה בצד שמאל. וממשיך לבהות במסך הפרקים. אצבעו מרפרפת על משטח המגע, משוועות כל כך לצלול - - -
תנועה לא נכונה של הרגל והלפטופ מחליק אל רצפת הלינוליאום ברעש.
אחות נבהלת למקום, מוצאת את הלפטופ השמוט ואת רובי מחייך כמי שניצח בקרב.
היא בטח מתה מסקרנות מה כבר יש לגוסס הזה לחייך, הרהר רובי, וחיוכו התרחב.
מבעד לווילונות עלו גניחות בלתי סדורות. זה החולה החדש שממלא את מקומה של האשה המבוגרת שגולגלה משם הבוקר, עטופה סדין ודוממה מאוד.
הוא שמע את הדלת נפתחת. פסיעות כבדות התקרבו. הוא לא היה צריך שיפתח את הווילון כדי לדעת שזה אביו.
"בוקר טוב ראובן", אמר אבא בעדינות שרובי טרם התרגל אליה, "איך אתה מרגיש הבוקר?"
"יותר טוב" הוא שיקר, כמו כל יום בתקופה האחרונה.
"אני שמח", אמר אבא. "אתה שומע? דיברתי עם ר' מיילך, הוא אמר לי שיגיע היום אליך, לחזק אותך".
"תודה", אמר רובי חלושות וניסה לזייף חיוך מוקיר טובה. "איך רוחי? והילדים?"
אבא נאנח. "אתה יודע... מנסים להתחזק... ברוך השם, רוחי מאוד חזקה באמונה. המחותן הקריא לי היום מכתב שכתבה לחברות שלה, מאוד חזקה..."
רובי הנהן.
"מאוד חזקה..." חזר שוב אבא, קולו גווע.
לאות פשטה בו. אלו התרופות, חשב לפני שנרדם.
תכונה שקמה בחדר העירה אותו, ר' מיילך התיישב בכיסא שהכינו לו. הוא נענע את ראשו ימין ושמאל "כלל ישראל דארף א ישיעה".
אחר כך דיבר. רובי לא בטוח כמה זמן. מדי פעם פרצו מעט הנוכחים בצחוק, מה שלימד שר' מיילך סיפר איזו עובדה משעשעת. אחר כך הוא השאיר כמה חוברות על הפרשה ובירך ארוכות. האיחולים חלפו ליד אוזניו של רובי, אבל ענה אמן בקול סדוק.
"אני חייב ללכת לישיבה", אמר אבא רגעים לאחר שהלך ר' מיילך, "עוד מעט יגיע יענקי, אתה תהיה בסדר?"
"ברור", אמר רובי.
השקט שב לשרור בחדר, והאפלוליות הודגשה טיפה יותר. הגניחות עדיין עלו מבעל לווילון הימיני.
אחר הצהריים החליט רובי לצאת קצת מהחדר. הוא גילה עד כמה הפיג'מה נוזלת עליו. רגליו רעדו כשניסה לתחוב אותן לנעלי הבית.
הוא גרר את עמוד העירוי וצעד במחלקה. האחות הגבוהה חייכה אליו בהגזמה, "מרגישים יותר טוב, הא?" הוא המהם משהו בתגובה.
בחדר משפחות ראה התגודדות של בחורים, במרכז ישב בחור חיוור ומחויך, יצחק פוקס לידו מנענע ראשו ומזעזע את זקנו ופורט על הגיטרה. האוויר התמלא ניחוח צ'ולנט, מיתרים נרעדים וקולות בלתי סימטריים שרים "מנוחה ושמחה".
ליל שישי, הבין רובי בלי להחליט מה הפרט הזה מוסיף או גורע ממנו. בחור מלא תושיה ניסה להזמין אותו למעגל, אבל רובי דידה חזרה לחדר.
בלילה גברו הגניחות, או שהחושך נסך בהן את הנופך שלו. יענקי הגיע, הביא ספר של דוד זריצקי ועוגת גבינה מגרליץ שרק מלראות אותה התעורר ברובי רפלקס הקאה. הוא אמר שהוא רוצה להישאר ללילה.
"זה בסדר יענקי", אמר רובי וסובב ראשו לווילון, "לך הביתה".
הוא נשאר שם כמה דקות, אחר כך יצא, וחזר, ואז הלך.
ראשו של רובי נעשה כבד כעופרת. הוא חשב שהנה הוא נרדם, אבל אז החלו כל השלוחות בגופו להתעורר. עיניו כרסמו בדוגמה הפשטנית של הווילון, רקותיו הלמו. זרועותיו צרבו, ואש קדחה בבטנו.
רוחי התקשרה. הוא לא ענה.
הזמן טפטף כמו תמיסת המלח בשקית העירוי. רחמים עצמיים התערבבו עם כאבים ומחשבות על הבלתי נמנע, והכל התערבל בצפצופי המכשירים. לרגע הופתע מהשקט. השכן נרדם.
על השידה עמדו סדורים ערימה של ספרים. עיתון יומי בצבץ מלמטה. מסך גדול ומעוקר ניצב על סטנד מולו. מבטו נדד בלי סדר.
החלון נמצא מעבר לווילון, אבל מבלי לראות הוא ידע שהחושך גודש את היקום.
הוא לקח את הסלולרי מהשידה. אגודלו נע על המסך בלי תכנון מדויק.
אנשי קשר, אפי ישיבה, חייג...
הוא הצמיד את המכשיר לאוזנו. צלילים קוויים דקים וארוכים.
"רובי?!" קול המום ומהוסס ענה.
"כן"
"מה נשמע? רובי!"
"אתה יודע... שמעת ש..."
"כן...", קולו כמעט מיוסר, "איך אתה באמת?"
"אתה בירושלים?" שאל רובי.
"אני בירושלים", אמר אפי באיטיות, כמעכל דבר מה. "אתה רוצה שנבוא? החבר'ה? נעשה קצת שמח?"
"לא לא, אה...", ענה רובי מהר מדי. ושתק.
"אני מגיע. הדסה, נכון?"
"כן".
רובי החזיר את הסלולרי לשידה. ידיו רעדו מהתרגשות.
אחרי שש עשרה דקות הוא הגיע. אפי פתח את הווילון, ובמשך כמה שניות בהה בו, מתגושש עם האפשרות שטעה בכתובת.
"בוא שב, אפי" ניסה רובי לחייך.
"הו! רובי!?" אפי עדיין בהה בו. "אתה... אתה נראה נורא".
"תודה", ענה רובי.
"מה... מה הם אומרים? מה המצב?" אפי התיישב באיטיות מהוססת.
"על הפנים".
"אה", אמר אפי. "ו... ומה אתה עושה פה כל היום?"
רובי סקר את השידה, "אתה רואה..."
אפי שתק. נועץ מבט ארוך ובלתי מתנצל ברובי.
"תשמע... אני..." הוא שבר את השקט לבסוף. "אין לי מושג מה לומר. רובי! אתה?! יש לך מושג כמה התגעגעתי אליך! ברחת לך ברגע שהתחתנת... השארת אותי להזדקן לבד. ועכשיו... עכשיו מה זה?!"
"אל תבכה, אפי. כואב לי גם ככה. כל הגוף שלי כמו מדורה עם קרטוצ'קעס. אין לי כוח אפי. אני רוצה לשכוח מהכל. אני רוצה להפסיק להרגיש את... את..."
רובי הביט על עצמו בעליבות, ואחר כך באפי, והאחרון החזיר לו מבט. המבטים התמודדו שניות ארוכות. אפי השפיל ראשון. אחר השיב את עיניו, כיווץ את גבותיו בשאלה.
"אתה... אתה רוצה לראות משהו?"
רובי בהה בחברו בלי תנועה.
"אני כבר חוזר", אמר אפי.
רובי התהפך על מיטתו, ולראשונה חש משהו שאינו רק כאב.
אפי חזר כעבור עשר דקות אפלוליות, לפטופ תחת בית שחיו. הוא התיישב על קצה הכיסא, אינו מעתיק את מבטו מרובי.
"סרטי טבע? נשיונל גאוגרפיק? כאלה?"
"אפי..." אמר רובי. שתיקה. מנער את ראשו בהחלטיות. "אני צריך איזה סדרה אמריקאית טובה. דרמה. אקשן. איץ' די." ולאחר רגעים של שתיקה נוספת אמר, "אני צריך לשכוח. אפי. לשכוח מעצמי. רק חצי שעה".
אפי המשיך לבהות בו, ולמרות התימהון הוא פתח את הלפטופ. "אתה בטוח, כן? אני לא..."
תיקיית צפייה. סדרות. הוא פותח את אחת התיקיות. "כאן רובי. סדרה ממש יפה".
רובי לא ענה. "להביא פופקורן?"
"תודה. אפי. אני אסתדר.." אמר רובי.
אפי השתהה כמה שניות וקם ממקומו. "בשמחה רובי. בשבילך... אתה יודע. מה שתרצה... אני מתפלל עליך".
"אגיע מחר, אם תרצה", אמר לפני שהלך.
ריבוע האור בלט בתוך האפלולית. הלפטופ על רגליו. האוזנייה באוזניו.
קליק כפול על הריבוע הראשון. מסך שחור. פרק 1. תורגם וסונכרן ע"י חיים מצוות hjkl. כלי נשיפה עדין מתחיל לנגן.
ידו של רובי נרעדת.
על המסך המושחר הבזקי קרדיטים.
משהו מעיב עליהם.
דמות משתקפת. ראש עגלגל, קרח. עיניים בולטות. לחיים נפוחות, שיניים רפויות וקצת צהובות.
לרגע נודד מבטו אל הווילון הפשטני, אל המקום המשוער של החלון. כוכבים דמיוניים אופפים לבנה מוארת, מעליהם נפרשים שמיים רכים אינסופיים. נשימה עמוקה ואטית. הבזק מהיר של ניחוח חומר חיטוי.
הוא מקיש על האיקס האדום למעלה בצד שמאל. וממשיך לבהות במסך הפרקים. אצבעו מרפרפת על משטח המגע, משוועות כל כך לצלול - - -
תנועה לא נכונה של הרגל והלפטופ מחליק אל רצפת הלינוליאום ברעש.
אחות נבהלת למקום, מוצאת את הלפטופ השמוט ואת רובי מחייך כמי שניצח בקרב.
היא בטח מתה מסקרנות מה כבר יש לגוסס הזה לחייך, הרהר רובי, וחיוכו התרחב.