סיפור בהמשכים שער נעול

Jane Rubinson

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
''שכחתי לקחת אוכל''
זוהי המחשבה הראשונה שלה לאותו היום, והיא ליוותה אותה עד ההפסקה הראשונה.
בהפסקה שחררה את עצמותיה הקפואות מהישיבה הממושכת, ורצה לשער כדי לגלות שהשומר הדייקן כבר נעל את השער טרם בואה.
היה צפוי, נאנחה בשקט ופנתה לעבר החצר האחורית.
אולי לא מתאים לבת חמש עשרה לטפס על עצים, אבל לה לא מתאים להשאר רעבה.
הטיפוס על העץ הראשון היה קל למדי, מהעץ הראשון טיפסה בקלילות לעץ השני שהיה מעט יותר גבוה, ומשם השתלשלה על ענפים הדקים למדרכה המחוספסת.
אזור התיכון שומם למדי, ובמיוחד בשעה שהיא לא בוקר ולא צהריים, אין אנשים ואין מכוניות.
חמש דקות מהירות, היא נמצאת במאפיה, לחמנייה מתוקה מקמח רגיל, מצרפת פחית קולה, לא זירו, מקריאה למוכר את מספר כרטיס האשראי מהזיכרון ורצה בחזרה לשער.
הפעם השער פתוח, כנראה הסגנית באה כעת, חולפת מחשבה מהירה במוחה, מתחמקת בזריזות ונכנסת לכיתה בצלצול של סוף ההפסקה.
בשעור שלאחריו הלחמנייה מקבלת טעם נפלא,
לא טבעי, כאילו מעריכה אותה על מאמציה בהפסקה האחרונה.
בשלוק האחרון של הפחית המורה עצרה אותה.
''לסגנית, מייד!''
''אני רק מברכת ברכת המזון''
יללה ברחמים. לא שאכפת לה ללכת לסגנית זו או אחרת, אף אחת לא תתקשר להורים שלה להתלונן, וחתימה מהמחנכת זה דבר שיכול להיות נפלא, במיוחד אם היא דודה קרובה ואוהבת, שתזמין אותה לכוס תה אחר הצהריים ותנסה להבין מה קרה.
הסגנית פוקחת עיניים גדולות ''לא מבינה אותך, עשירה, אולגה לא הכניסה לך את האוכל לתיק?''
ועשירה הישירה מבט עצוב ושותק.
''אני מחכה להסברים כעת'', לאטה הסגנית, ''הפעם זה לא יעבור בשתיקה''.




המשך יבוא
 

Jane Rubinson

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
''אני חוששת שתאוות הממון מעבירה אותה על דעתה''
לואטת הסגנית לנוכחות בחדר.
בהפסקה הקודמת עשירה יצאה מנצחת, כך לפחות חשה הסגנית, לאחר שלל תירוצים שונים, הגיוניים יותר ופחות.
''היא טענה לי'' כמעט לוחשת הסגנית, ''לאולגה כאבה היד, היא שכחה איפה החדר שלי, היא אינה חשה בטוב,''
''מה יש לך לומר לנו, המורה רותי?'' רותי היא המחנכת של כיתה ט', מורה מוצלחת ונערצת שמצליחה לפתור כל תסבוכת האופינית לגיל, רק לא את התסבוכות שאחייניתה מייצרת אחת ליומיים.
רותי שותקת, עשירה הגזימה הפעם, לעבור מול עיניה של הסגנית עם שקית המאפיה...
אחרי ששוב ושוב הסגנית מבקשת לחדול מכך... אבל היא גם יודעת, כמו עשירה, שאין עונש שירתיע אותה כמו שצריך, עשירה מחבבת עונשים, מחפשת אותם, מנסה להתגרות בהם.
''אני אנסה לשוחח איתה שוב''. זה מה שיש לה לומר.
אבל היא, כמו המנהלת והסגנית, יודעת שלא תצא תועלת מכך.
שלל התפקידים ותשומת הלב שעשירה מקבלת בתיכון עולה בהרבה על הממוצע של כל בת אחרת, אך עשירה מתחמקת בקביעות מכל תפקיד, בזה ליחס מצד המורות השונות, בזה לחוקי המוסד.
והיא גם יודעת, כמו המנהלת, הסגנית והמורות, שאין באמת אפשרות להעניש אותה, אין לה מה להפסיד במשחק, ואין צד שני שיפסיד מולה במשחק.

עשירה היא שחקן יחיד, זאב בודד, פריט אבוד.
 

מימיי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרסום וקופי
ברוכה הבאה! (למרות שכבר ראיתי שהעלת קטע לאתגר..)

כתיבה יפה מאוד
אהבתי את הקלילות בהתחלה ואת השינוי שלה בפרק השני.
ממש מחכה לפרק הבא!
 

שיבת ציון

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
ברוכה הבאה!
אני אוהבת כאלו שמצטרפות ומביאות ברכה לקהילה!
כתיבה יפה, זורמת, מעניינת.
התחלתי לאהוב את עשירה כבר מהרגע בו החליטה שלא מתאים לה להיות רעבה וטפסה על העץ כדי ללכת למאפיה.
אני אוהבת טיפוסים כאלו שעושים את מה שהם חושבים בלי להתחשבן עם הסביבה... ועשירה נראית עונה לחלוטין על התואר הזה.
מחכה להמשך.
 

Jane Rubinson

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
אחר הצהריים יבש וחם, התיק כבד מנשוא, עול החיים מכביד על כתפיה הצעירות של בת החמש עשרה.
היום, שוב הוריה טסים לסגור עסקה כלשהיא ברחבי הגלובוס או מחוצה לו.
היא כבר הפסיקה להתעניין ולשאול, אחרי כמה נסיונות כואבים ותשובות מעורפלות, ובעיקר גערות שתפסיק להתעניין בדברים שהיא לא מבינה.
אז היא החליטה לא להבין ולא להתעניין.
לא לשאול ולא לדעת.
לשקוע שוב בעולמה הפרטי, אליו אף אחד בעולם לא יחדור לעולם.
פעם, פעם פעם, זה לא היה כך.
היא זוכרת את העסקה הראשונה המוצלחת שאבא סגר.
הוא היה לוזר, כל עבודה שניסה לעסוק בה נכשל. עד שגילה את עולם העסקים, כלומר גילה איך להשתלב בצורה מקצועית בעולם העסקים והנדל''ן, כי זו לא הייתה הפעם הראשונה שניסה לעסוק בזה ונכשל.
אמא, שהייתה אישה צנועה ומסורה, ערכה שלחן יפה, פירות משימורים ולחמניות תוצרת בית, וחגגו בצניעות את העסקה הראשונה, תיווך של משרד, אם היא זוכרת נכון.
אחרי המשרד היו משרדים ובניינים ואחר כך היו נכסים בחול והשמיים היו הגבול.
אמא הצטרפה לעסקים, יחד הקימו חברה וטסו לכל מיני מקומות למכור, לקנות, לתווך ולהרויח.
עשירה הייתה בת שש שהחברה הוקמה, וההורים חשבו שהיא מספיק גדולה בשביל להנות מהבית היפה, הבריכה, המשחקים, ומה לא.
אבל עשירה שנאה את הבית הרחב, את ההורים ששינו את עורם ומאנשים צנועים שנלחמים כדי לתת מה שאפשר ולהעניק לילדיהם חום ואהבה הפכו לגנטלמן'ס שקופצים הבייתה מדי פעם, ומעסיקים צי של עוזרות ומנקות לארמון הפאר.
את עשירה לא שכחו, חלילה.
היו מתנות, שחולמים עליהם רק בלילה, והיו חברות שרצו לראות הכל מקרוב, ומורות שמתרגשות לספר כי הבת של, תלמידה שלהם, וההורים שלה נותנים מתנות לפורים ולסוף שנה. וששווה ממש. אבל ממש, להיות המחנכת שלה.
עשירה, סולדת מהיחס האוהב מדי, ולא באמת.
מחברות מזויפות, ממורות המסתכלות על הבגד והתיק ומרכלות בחדר מורות עליה, אליה.
רותי, אחות של אבא הייתה הצלה בשבילה. היא הייתה חוזרת יום יום לבית הקטן והחם של הדודים, נהנית לעזור, להושיט יד, להרגיש שווה בגלל מה שהיא, ולא בגלל הכסף שזרם מהכיסים.
לאחר שעברו שנים, והיא הפכה מילדה לנערה מתבגרת, היא התביישה לחזור לבית של הדודה, שמסתמא הבינה שהבית ריק, ושעשירה שונאת את הריקנות המצופה בזהב.
רותי ניסתה לשכנע אותה לבוא, לעזור, לדבר.
אבל עשירה פיתחה עור של פיל, לא נתנה לאף אחד לחדור אליו, וכך נשארה בודדה.
 

Jane Rubinson

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
בריסטולים צבעוניים, ההמנון הפטריוטי של התיכון ובקבוק קולה שנשפך על הרצפה מקדמים את פניה של עשירה בבוקר סתווי.
היא מנסה לפלס את דרכה בין השלולית הצבעונית לבריסטול הצבעוני שנחת עליה ומוצאת את עצמה מתקדמת לעבר רעש בלתי נסבל, שקרוי מוסיקה.
הסבלנות שלה מחילה להתפוגג והיא מעדיפה להימלט מהכיתה לפני שתתחיל המהומה, אך היא לא מספיקה.
יד כבדה מדי וחמה מדי נוחתת על כתפה, הסגנית.
עשירי, בוקר טוב, ומה שלומך?, הקול הנוטף דבש קינמון וסוכר מצליח לגרום לה להרגיש גירוי קל באוזן.
תודה הסגנית, אני לא מעוניינת להשתתף בתוכניות כעת. חושבת לומר זאת לסגנית אך לא מספיקה, כיון שהסגנית כבר ממשיכה הלאה, לדבר, לדברר ולהשמיע מבלי לשמוע.
''בעוד שבועיים הערב הורים, אני מחכה לראות את אמך''.כך הסגנית, ויוצאת מהכיתה באדנות.
חוסר חמצן, נשימות מהירות שטוחות ודופק מהיר.
זה מה שהיא מרגישה כעת.
תיכף המורה תבוא ותבחר אותה כאילו באקראי לתפקיד הכי משמעותי בערב, היא תתעקש שלא מסוגלת, וישכנעו אותה שוב ושוב, אולי גם הסגנית תתקשר לאמא, כמו בשנה שעברה ותזמין אותה באופן אישי לערב הגדול, מסיבת סיום כיתה ח', לצפות בביתה, בת הזקונים, נואמת ברגש על בית הספר שהעניק, מעניק ויעניק את החינוך הטוב ביותר לבנות, ועשירה רק רצתה לברוח מהאולם הנוצץ, לפשוט את התלבושת המעיקה, לפזר את השיער שהיה אסוף לפקעת פאר, כדרישת אמא, ולבכות את בכי חייה.
זה קרה בסוף, בשעת ערב מאוחרת, לאחר שנאלצה לעמוד על יד אמה במשך שעות ארוכות ולשמוע את שיחתה עם המורות הנרגשות מעצם הזכות לדבר עם הגברת.
אבל, הפעם זה לא יקרה. מבטיחה לעצמה בעוז.
הצלצול נשמע ברקע, והמורה נכנסה. התפילה החלה, השיעור המשיך כרגיל, אף אחת לא קראה לה לקבלת תפקיד.
בסוף היום המורה רותי משיגה אותה יוצאת מפתח ההקבצה עם ספר מתמטיקה בידה האחת ומחברת ביד השנייה.
''אני רוצה לדבר איתך, אפשר?'' הקול של המורה רותי מתחנן, לא פוקד או דורש, ועשירה נענית בחיוב. בפעם הראשונה. דבר נדיר ביותר.
הן מתיישבות באחת הכיתות הריקות, שותקות.
עשירה, מתחילה ראשונה, לדבר על הכל. על הבדידות, על הקשר עם האחים והאחיות שכמעט ולא קיים, על היחס המשפיל, על הסטיגמה שהיא אינה מבינה כלום. על בית גדול וריק.
המורה היא הפעם רותי, מקשיבה ודומעת יחד עם עשירה, ללא תואר המורה וללא דרישות התיכון שהסגנית מעבירה דרכה.
בראשה של רותי חולפת מחשבה, על אח שהתעשר לפתע וזנח דברים בסיסיים, משפחה קרובה ומורחבת, על הורים מתגעגעים לילד שהלך בלי לשוב, ועל נפש צעירה קרועה ושסועה בעולמות העושר והבדידות.
עשירה שותקת, פניה שטופות דמע, ונשימותיה כבדות.
רותי שותקת, כאובה ודואגת.
השמש שקעה , ירח נוצץ באופק, מוקף בהילה הזוהרת של כוכביו, ורותי נותנת יד לעשירה ומלווה אותה לביתה, במפתן הדלת נפרדת ממנה לשלום.
 

שיבת ציון

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
כמו תמיד, פרק יפה ומביע טוב.
אהבתי במיוחד:
היא מנסה לפלס את דרכה בין השלולית הצבעונית לבריסטול הצבעוני שנחת עליה ומוצאת את עצמה מתקדמת לעבר רעש בלתי נסבל, שקרוי מוסיקה.
הסבלנות שלה מחילה להתפוגג והיא מעדיפה להימלט מהכיתה לפני שתתחיל המהומה, אך היא לא מספיקה.
מראה שעשירה לא מרגישה חיבור ופטריוטיות לסמינר.
הקול הנוטף דבש קינמון וסוכר
אהבתי את ההדמיות, מוסיף מאד לעשירות של הקטע. (סתם משהו מעצבן שאני די אובססיבית לגביו: פסיק אחרי ה: "דבש").
המורה היא הפעם רותי,
ריגש אותי.

משפט אחד שלא הסתדר כל כך מבחינה תחבירית:
ושוב, אולי גם הסגנית תתקשר לאמא, כמו בשנה שעברה ותזמין אותה באופן אישי לערב הגדול, מסיבת סיום כיתה ח',
מקריאה ראשונה נשמע שהמילים: "כמו בשנה שעברה" הן הסגר, ולאחריהן מ: "ותזמין" ואילך- חזרה להווה.
הייתי משנה ל:
ושוב, אולי גם הסגנית תתקשר לאמא כמו בשנה שעברה, כשהזמינה אותה...

אוהבת את עשירה שמחפשת שייכות, וגם את רותי הרגישה עם הלב הטוב,
מחכה להמשך.
 

Jane Rubinson

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
@שיבת ציון
תודה על ההתייחסות, מחמם ת'לב ❤️
לגבי הערות:
אכן, עשירה לא מחוברת לתיכון, כבר היה מוזכר בפרק הראשון..
אהבתי את ההדמיות, מוסיף מאד לעשירות של הקטע. (סתם משהו מעצבן שאני די אובססיבית לגביו: פסיק אחרי ה: "דבש").
.
בעיקרון את צודקת מבחינה תחבירית.
אך כאן הייתה לי מטרה, רציתי לתת תחושה של טו מאצ' ,לכן, אם את קוראת את כל השורה ברצף, וחושבת על הטעם של שלושת השילובים יחדיו- מעלה הרגשה של בחילה מרוב מתיקות....
מקריאה ראשונה נשמע שהמילים: "כמו בשנה שעברה" הן הסגר, ולאחריהן מ: "ותזמין" ואילך- חזרה להווה.
הייתי משנה ל
אם שמת לב עשירה בכיתה ט' שנה שעברה הייתה בכיתה ח'
מטבע הדברים הסגנית של התיכון היא אינה הסגנית של בית ההספר.
לכן, הסגנית שתזמין השנה את אמא לא הזמינה אותה שנה שעברה.
ועשירה חיה את ההווה והעבר והעתיד במחשבותיה.
את הסבל של המסיבה בשנה שעברה היא מעתיקה לאירוע שהתקיים השנה.
 

שיבת ציון

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
אם שמת לב עשירה בכיתה ט' שנה שעברה הייתה בכיתה ח'
מטבע הדברים הסגנית של התיכון היא אינה הסגנית של בית ההספר.
לכן, הסגנית שתזמין השנה את אמא לא הזמינה אותה שנה שעברה.
ועשירה חיה את ההווה והעבר והעתיד במחשבותיה.
את הסבל של המסיבה בשנה שעברה היא מעתיקה לאירוע שהתקיים השנה.
הבנתי, רק כתבתי שמבחינה תחבירית המשפט הזה לא העביר את המשמעות שכתבת לעיל.
אבל יכול להיות שקראתי או הבנתי לא נכון...
 

Jane Rubinson

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
''זה לא שאני לא חברותית, זה לא שאני מתנשאת, זה לא שאני מסכנה, ''.
מנסה עשירה לתמלל לעצמה את הרגשות שצפים בה כל הערב. היא הרגישה בדידות, בדידות עמוקה, שקטה. כזאת שלא שמים לב אליה אבל חווים אותה רגע רגע, שעה שעה.
היא יושבת מקופלת במרפסת חדרה, ידיה תומכות בראשה, הבעת פניה מהורהרת.
לפתע היא חשה בתנועה ברחבי הבית, כמין אוושה, קמה ממקומה באנחה, היא לא מסוגלת לסבול שיש עוד אחד בבית והיא אינה יודעת מי זה ומה זה, הבית ענק והפחד אופף אותה בלאות.
היא יורדת שתיים שתיים ומגלה שהוריה חזרו.

רותי חוזרת לביתה המלא והשמח וראשה תפוס מדאגות לאחיניתה הצעירה, הלב שלה הומה על גדותיו, היא מרגישה בכל ליבה את עצמת הכאב והבדידות, מוישה, בעלה טוען שעליה להרפות מעט, להאמין יותר.
''את לא בראת ולא יצרת את עשירה, את מרבד החיים המורכב שלה, תתפללי למי שנותן את הניסיון והקושי, הוא יכול לסדר פלאים כל דבר ועניין, הכל פעוט לעומתו, ''
ואכן, כל ליל שבת בהדלקת הנרות היא מוסיפה תפילה קטנה עליה, על עשירה, שתסתדר ותתבגר בחייה, שתמצא את עצמה בחייה המורכבים, שתהיה משוחררת מעט יותר, ופחות קפוצה ודרוכה, שפשוט תהיה רגילה, השם הטוב.


משהו באויר אחרת, מרגישה עשירה, לא עניין של בושם או תאורה, משהו זורח מהעיניים של ההורים. היא מרגישה דחף בלתי מוסבר לברר מה קורה, קרה או יקרה.
אביה מקדים את שאלתה, ובפנים קורנות מבשר לה שאחיה דני מתארס מחר.
היא מרגישה דגדוג של התרגשות שהופך לחזק יותר ויותר.
דני הוא בחור חכם, רגיש ויחד עם זאת מלא עוצמה, יש בו נדירות וחן שכובשים את העומד מולו, אבל דני עצמו הוא חששן וזהיר ולא מרבה לתת אמון באנשים.
אביה מוסיף לספר על הכלה, ביתו של אחד מהשותפים במניות החברה, , על מסיבת האירוסין המתוכננת. ''היכן דני?'' היא שואלת בלחש.
''תיכף יחזור מהפגישה עם סולי'' פולטת אימה, מוציאה מן אחת המזוודות שמלה. ''מדדי ובדקי האם השמלה הולמת אותך. אם לא לכי לתופרת''.
עשירה מרגישה הרגשת חמיצות עולה ממעמקי קיבתה אל הושט.
 

לוצ'י

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
וואו, קראתי עכשיו הכל ברצף. סיפור מעניין ממש, שכיף לקרוא : )

מחכה להמשך!
 
💡 קורס פיתוח אוטומציות ובוטים כעת עם מלגות גבוהות. תחום רווחי במיוחד! מהרו להרשם!
לקבלת פרטים נוספים ✉

אולי מעניין אותך גם...

לוח מודעות

למעלה