הנושאים החמים
הנושאים החמים
@יאן
הרי לכם סיפור פורימי בכותרת כמעט זהה
כל הסיפור מומצא ולא מעוגן בשום מקור יהודי/היסטורי.
באותו יום הגיעו אל הארמון שלושה צעירים וסוס, שעתידים לשנות את גורל הממלכה מן הקצה אל הקצה.
הראשון היה ילדון שמנמן ונמוך, אוזניו גדולות מן הרגיל ושערו הבהיר מסודר בתסרוקת קופצנית.
השני היה תמיר, עיניו השחורות והחדות מתרוצצות סביב, וחולצתו תחובה יפה במכנסיו.
השלישי משך אחריו סייח קטן ומרדני, באפו האדום ממאמץ נשף ושאף במרץ, מחקה מבלי משים את צהלת סוסו.
כל אחד מהבאים הופנה אל אגפו, והממונה על ילדי החצר המשרתים את המלך חשב שבכל נגמר העניין...
הראשון, שהתמחה בספרות ותסרוקות הכיר ראשון את הנסיכה, כאשר סיפר את שערה וגזר לה פוני עקום.
במבוכתה הרבה ברחה הנסיכה אל האורוות, ושם פגשה את השלישי, שהתמחה בטיפול בסוסים. הוא כמובן, לא הבין כי מולו עומדת הנסיכה, והציע, בטיפשות, לערוך לה סיבוב על סוסו שכבר אמרנו, היה מרדני.
הנסיכה התלהבה מן הרעיון, אבל אבוי, הסוס שלא הורגל בנעיצת נעלי עקב, התרומם על רגליו האחוריות בצהלה והנסיכה צנחה מטה אל הרצפה הקשה.
האביר שהציל אותה היה לא אחר מהשני, שעבר במקום שקוע בלימודו, ולמשמע זעקתה בשפה הבבלית נחרד למקום.
לאחר שחוזל''ש האירוע והנסיכה חזרה אל הארמון פנימה בהבטחה כי לא תספר מה שקרה, פנו השלושה איש אל מלאכתו, במחשבה כי בזה נגמר העניין.
בנתיים גדלו הנערים ותגדל גם הנסיכה. כל אחד צמח ועלה על כיסאו או אוכפו, עוסק במלאכתו.
לילה אחד קרה הדבר.
חיילים חדרו אל הארמון, הרגו את המלך ואת שריו, ובכל מקום שתת הדם וכילתה האש.
השלישי, בזוכרו את מראה פניה הבהולים של הנסיכה כאשר צנחה מסוסו, חרד לשלומה.
יצא ממחבואו באומץ ונתקל, חזיתית, בשני הלמדן שגם בשעה קשה זו, למד לאורה של האש המכלה את הארמון.
ברח! ציווה עליו הסייס, למען לא יקח אחר את הכתר. והלמדן הנהן בראשו והמשיך ללמוד.
הסייס שכבר אמרנו שהיה אמיץ, המשיך החיפושיות אחר הראשון, הספר, שיודע היה היכן חדרה של הנסיכה.
הראשון היה עסוק, אותה שעה, בבזיזת אוצר המלך בראש פלוגת חיילים, אך כששמע שמחפשים אותו בקבלה, רץ לבדוק, והרי סקרנותו זו היתה לו לרועץ, אך הסייס- ליועץ.
אם יגלו כי אני אחראי על המהפכה, יחפשו את ראשי. חשב. אם כך, הרי כדאי להניח את כתר המלכות על ראשה של בהמה!
עזר הספר המהפכן לסייס המרוגש להציל את הנסיכה מחדרה הבוער. אך בעוד הם מגששים את דרכם החוצה מן הארמון, נתקלו בשער המלך בלמדן התמיר, עיניו החודרות נוצצות בברק, ידיו שלובות על חזהו, ומגילתו, הרי זה מפתיע, סגורה.
ובכן, מורד ומהפכן, אם תרצו שלא אספר הכל לנסיכה, תאלצו לחתום לי על עבדות, לעולם.
היכן נמצא עכשיו דיו וקלף? רטנו הסייס והספר בקול לוחש.
ובכן, הרי בגופכם זורם דם ונושא אני מגילה! וציפורן, נו, התכופף הלמדן, הרים מקל מן האדמה ואמר, הרי שלכם לפניכם.
בלית ברירה חתמו הראשון והשלישי על מגילתו של השני, אסרו את סוסם שעליו ישבה הנסיכה ודהרו משם הלאה, אל עבר עיר חדשה, אל עבר שושן.
הרי לכם סיפור פורימי בכותרת כמעט זהה
כל הסיפור מומצא ולא מעוגן בשום מקור יהודי/היסטורי.
באותו יום הגיעו אל הארמון שלושה צעירים וסוס, שעתידים לשנות את גורל הממלכה מן הקצה אל הקצה.
הראשון היה ילדון שמנמן ונמוך, אוזניו גדולות מן הרגיל ושערו הבהיר מסודר בתסרוקת קופצנית.
השני היה תמיר, עיניו השחורות והחדות מתרוצצות סביב, וחולצתו תחובה יפה במכנסיו.
השלישי משך אחריו סייח קטן ומרדני, באפו האדום ממאמץ נשף ושאף במרץ, מחקה מבלי משים את צהלת סוסו.
כל אחד מהבאים הופנה אל אגפו, והממונה על ילדי החצר המשרתים את המלך חשב שבכל נגמר העניין...
הראשון, שהתמחה בספרות ותסרוקות הכיר ראשון את הנסיכה, כאשר סיפר את שערה וגזר לה פוני עקום.
במבוכתה הרבה ברחה הנסיכה אל האורוות, ושם פגשה את השלישי, שהתמחה בטיפול בסוסים. הוא כמובן, לא הבין כי מולו עומדת הנסיכה, והציע, בטיפשות, לערוך לה סיבוב על סוסו שכבר אמרנו, היה מרדני.
הנסיכה התלהבה מן הרעיון, אבל אבוי, הסוס שלא הורגל בנעיצת נעלי עקב, התרומם על רגליו האחוריות בצהלה והנסיכה צנחה מטה אל הרצפה הקשה.
האביר שהציל אותה היה לא אחר מהשני, שעבר במקום שקוע בלימודו, ולמשמע זעקתה בשפה הבבלית נחרד למקום.
לאחר שחוזל''ש האירוע והנסיכה חזרה אל הארמון פנימה בהבטחה כי לא תספר מה שקרה, פנו השלושה איש אל מלאכתו, במחשבה כי בזה נגמר העניין.
בנתיים גדלו הנערים ותגדל גם הנסיכה. כל אחד צמח ועלה על כיסאו או אוכפו, עוסק במלאכתו.
לילה אחד קרה הדבר.
חיילים חדרו אל הארמון, הרגו את המלך ואת שריו, ובכל מקום שתת הדם וכילתה האש.
השלישי, בזוכרו את מראה פניה הבהולים של הנסיכה כאשר צנחה מסוסו, חרד לשלומה.
יצא ממחבואו באומץ ונתקל, חזיתית, בשני הלמדן שגם בשעה קשה זו, למד לאורה של האש המכלה את הארמון.
ברח! ציווה עליו הסייס, למען לא יקח אחר את הכתר. והלמדן הנהן בראשו והמשיך ללמוד.
הסייס שכבר אמרנו שהיה אמיץ, המשיך החיפושיות אחר הראשון, הספר, שיודע היה היכן חדרה של הנסיכה.
הראשון היה עסוק, אותה שעה, בבזיזת אוצר המלך בראש פלוגת חיילים, אך כששמע שמחפשים אותו בקבלה, רץ לבדוק, והרי סקרנותו זו היתה לו לרועץ, אך הסייס- ליועץ.
אם יגלו כי אני אחראי על המהפכה, יחפשו את ראשי. חשב. אם כך, הרי כדאי להניח את כתר המלכות על ראשה של בהמה!
עזר הספר המהפכן לסייס המרוגש להציל את הנסיכה מחדרה הבוער. אך בעוד הם מגששים את דרכם החוצה מן הארמון, נתקלו בשער המלך בלמדן התמיר, עיניו החודרות נוצצות בברק, ידיו שלובות על חזהו, ומגילתו, הרי זה מפתיע, סגורה.
ובכן, מורד ומהפכן, אם תרצו שלא אספר הכל לנסיכה, תאלצו לחתום לי על עבדות, לעולם.
היכן נמצא עכשיו דיו וקלף? רטנו הסייס והספר בקול לוחש.
ובכן, הרי בגופכם זורם דם ונושא אני מגילה! וציפורן, נו, התכופף הלמדן, הרים מקל מן האדמה ואמר, הרי שלכם לפניכם.
בלית ברירה חתמו הראשון והשלישי על מגילתו של השני, אסרו את סוסם שעליו ישבה הנסיכה ודהרו משם הלאה, אל עבר עיר חדשה, אל עבר שושן.
