שיתוף - לביקורת המשך יבוא (אולי)

[פניני ריין]

אוקי. התכנון המקורי היה להכניס את הסיפור הזה לאתגר, אבל אחרי הכל באתגר שמדבר על חוק מרפי לא יתכן שהכל ילך כמו שצריך והסיפור התארך מדי.

פרק א. חולות.

מעולם, כך הוא בטוח, אולי מהיום בו עמד רבן יוחנן מול אספסיינוס, לא היה גורל האומה-וגורל העולם כולו- מופקד כך בידיהם של אנשים בודדים.
שלושה פרשים בסך הכל.
ולא שהוא מחשיב את עצמו חלילה כרבן יוחנן. למסע הזה הוא נשלח בגלל נתונים אחרים. כישרונו יוצא-הדופן לשפות, אי-אלו יכולות פיזיות, וגם-הוא מודה-המלך שולח למשימות קריטיות אנשים שיש בידם זכויות שיגנו עליהם.

אם כי לאחרונה החל לתהות היכן הן, הזכויות הללו.

מעולם, כך הוא בטוח, לא עמד גורל העם כולו בסכנה בגלל שרשרת של תקלות מטופשות כל כך: מים שאזלו, דרך שאבדה, מסמר שנשר מפרסה וסוס עקשן.
לא, חלילה-לא בסכנה!
אסור לו לחשוב כך!
המלך חכם.
הוא תכנן הכל מראש.
כל תרחיש אפשרי נלקח בחשבון. כל רגע.
הוא נשלח בזמן. אפילו לפני. וגם אם הספיק מלך פרס לאסוף את חיילותיו, הרי שאת המצור על מחוזא יטיל רק מחר או מחרתיים. מחוזא תחזיק מעמד שבועיים או שלושה של מצור, כמו שהחזיקה שבע שנים. חייב להיות.
ויעדו של המסע קרוב כל כך.

הוא הרים את המצפן, בוחן אותו בעיון.
נפלא.
תוך יומיים של דהירה, לכל היותר, יגיע לבירתו של המלך יוסף.
ועם הסוס הערבי המשובח שנתנו לו היהודים היושבים בית'רב, והכוונתם המדויקת, הוא אינו חושש שוב. מרי דעלמא כולא עימו.

הדהירה מונוטונית. ומהירה מכדי שיוכל לחזור על משנתו ללא שיבוש.
וכמו מתוך חולות המדבר האינסופיים, טבריה עולה מולו. בירת ילדותו.
הסדרא-רבא. החיילים הרומיים שברחובות, שצריך להיזהר לא לעבור לידם. לשון הקודש וארמית מתערבבות. ימת גינוסר, הרי הגולן המתנשאים מעליה, ריחם של המים. ראש הישיבה.
ואבא שלו, תלוי על ראש החומה.

הוא מנער את ראשו, לא פעולה מוצלחת מדי לביצוע תוך כדי רכיבה. שרירי צווארו מוחים על כך בתוקף תוך שהוא כופה על מחשבותיו לעבור לנתיב אחר.
בבל, הארץ שקלטה אותו אל תוכה בחיבוק מנחם. בתי הכנסיות ובתי המדרשות. החכמים הנראים כמלאכי אלוקים בלבושם הלבן. אינספור תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם, רישי כלה ודייני די בבא-
וריש גלותא.
מר זוטרא.
המלך.

הפנים המאירות, העיניים שכמו עוטפות אותך בלהבה: חמות, חודרות, לוהטות.

חץ שורק פתאום לימינו, סמוך מאד לאזנו.
אבל הוא לא נשלח לכאן בגלל שהיה מוצלח במיוחד כקוטל קנים באגם, הו, לא.
תוך כדי רכיבה הוא פורק את הקשת מכתפו, ומתחיל לירות. חץ ביד ימין, חץ ביד שמאל, שוב חץ בימין. מעבר הקשת מיד ליד אמנם מכביד על רכיבתו אבל הכישרון הקטן, השימושי והלא כל כך מצוי הזה מבהיל בדרך כלל את העומדים מולו. במיוחד אם הם ערבים שטופי אמונות תפלות ועבודת אלילים.
אבל הם לא נבהלים. ולא עוצרים.
הוא פוגע בסוס אחד, ברוכב אחר, מותיר שלושה בני-מדבר רעולי פנים לרדוף אחריו. הקשת כבר לא שימושית ממרחק כזה-הוא שולף את חרבו-מניח להם להבין שפניו למלחמה כשכוונתו לחמוק ברגע שיתקרבו מדי.
ופתאום, הסוס צונף בכאב.