שיתוף וביקורת | והמנחם ינוחם

[שרלוט]

חסר קצת תיאור של אבל,

מה לא מובן?
חסר קצת תיאור של אבל, רבותי!!
היא מתארת שם 'שבעה' לא מסיבה..
אז בבקשה קצת להכניס משהו לאווירה
[והביקורת לא באה חלילה להפחית כהוא זה מהכתיבה היפה]

 

[אלישקף]

מה לא מובן?
חסר קצת תיאור של אבל, רבותי!!
היא מתארת שם 'שבעה' לא מסיבה..
אז בבקשה קצת להכניס משהו לאווירה
[והביקורת לא באה חלילה להפחית כהוא זה מהכתיבה היפה]

מה לא מובן?
היא באה לתאר שמשום מה למרות שזו שבעה הרגישו מסיבה!!!

כשקראתי את הקטע מיד נזכרתי בסיפור הזה, והנהנתי בראשי כמה שזה נכון:

אף אחת מאיתנו לא באמת הייתה אבלה בכל נשמתה.
ישבנו יחד שבעה בבית של אמא. שוב באותו חדר ילדים שחלקנו כילדות. ואיכשהו, השבעה הייתה יותר מן מפגש חיבור ביננו מאשר שבוע אבל.

כשאימא שלי ישבה שבעה על אחותה, פתאום פצח הפלאפון שלה באחת בלילה ב"כי הרבית" - איזשהו שעון מעורר שהוגדר בטעות כנראה. בנה וביתה של הנפטרת, דודניי, בדיוק היו בדרכם מהחדר לסלון או ההפך, וכך לאורך המסדרון הם הלכו בצעדי ריקוד היתוליים לקצב הרינגטון.
טוב, הם היו עייפים נורא.

 

[חגי פאהן]

אצלינו במשפחה אמרו בשלב מסוים, חבל ש"חתן השמחה" לא נמצא, הוא היה כ"כ נהנה מהמצב...

גדול!!!

 

[שרלוט]

מה לא מובן?
היא באה לתאר שמשום מה למרות שזו שבעה הרגישו מסיבה!!!

כשקראתי את הקטע מיד נזכרתי בסיפור הזה, והנהנתי בראשי כמה שזה נכון:

כשאימא שלי ישבה שבעה על אחותה, פתאום פצח הפלאפון שלה באחת בלילה ב"כי הרבית" - איזשהו שעון מעורר שהוגדר בטעות כנראה. בנה וביתה של הנפטרת, דודניי, בדיוק היו בדרכם מהחדר לסלון או ההפך, וכך לאורך המסדרון הם הלכו בצעדי ריקוד היתוליים לקצב הרינגטון.
טוב, הם היו עייפים נורא.

שלמה המלך כנראה לא סתם אמר ש"טוב ללכת אל בית אבל מללכת אל בית משתה". .
שיהיה רק בשמחות...

 

[תפנית בעלילה]

שלמה המלך כנראה לא סתם אמר ש"טוב ללכת אל בית אבל מללכת אל בית משתה". .
שיהיה רק בשמחות...

התיאור כאן באמת יצא ציני...(כתוב יפה זה בסדר אבל הלו, אשה נפטרה... ובמקרה זה הילדים שלה)

 

[Ushaya]

התיאור המפורט של הבנות ששבות לבית ההורים בנסיבות כאלו, והאנקדוטה המפדחת בסוף - פשוט לא קרבו דא אל דא מבחינה תוכנית-ספרותית.

אני מתייחסת להודעות האלו בכובד ראש יותר (למרות שתמיד נחמד לשמוע כמה נהניתם...) כי יש בהן ביקורת על הקטע.
אבל קשה לי להבין למה כוונתך שאין קשר בין החלקים, לעניות דעתי, לא קוראים לזה קשר כרונולוגי? החלק הראשון הוא לא הרקע, איפה מתרחש הסיפור? למה בעצם, המספרת מרשה לעצמה לשים דגש מכל השבעה- על הרגע האומלל ההוא ביום האחרון.

ו@מרחבית, התגובה שלך ריגשה אותי, והאירה זווית שלא חשבתי עליה.

 

[אסתר]

אני מתייחסת להודעות האלו בכובד ראש יותר (למרות שתמיד נחמד לשמוע כמה נהניתם...) כי יש בהן ביקורת על הקטע.
אבל קשה לי להבין למה כוונתך שאין קשר בין החלקים, לעניות דעתי, לא קוראים לזה קשר כרונולוגי? החלק הראשון הוא לא הרקע, איפה מתרחש הסיפור? למה בעצם, המספרת מרשה לעצמה לשים דגש מכל השבעה- על הרגע האומלל ההוא ביום האחרון.

ו@מרחבית, התגובה שלך ריגשה אותי, והאירה זווית שלא חשבתי עליה.

קשר כרונולוגי הוא חשוב, הוא ממש הבסיס.
אבל אין פרופורציה בין שני החלקים, כמו שהסברתי.
המשקל הגדול ביותר, הן מבחינת האורך והן מבחינת עסיסיות התיאור, ניתן לחלק הראשון, ולכן הפאנצ'ליין מרגיש לי לא במקום.
ושוב, זו דעתי האישית והמקצועית כסופרת.

 

[עדיאל]

אז קראתי, גם את הקטע המעורר רגשות מעורבים, והפעם - כפשוטם, וגם את הדיון הער והמחכים שהשְׁתַּבֵּל אחריו.
אז, לגבי הביקורת לגבי הפאנץ', של הניק @אסתר ואחרים. אני מבין את הביקורת.
אסביר זאת כך.
הקטע מתייחס, בעצם, לתחושות של האבלים, על כך נכתב הרקע.
לאחר סיום הרקע, מגיע סיפור סוגר. אלא שאצלו, אין כמעט התייחסות לתחושות שלהם - של האבלות, כי אם לפדיחה שקרתה למישהי אחרת. כך שזה לא בדיוק קשור לתיאור המצב של כל הקטע.
כלומר, באותה מידה, יכלה פדיחה זו להתרחש בבית אבלים שכולו אומר רצינות ואבלות. לפדיחה שקרתה אין קשר לקלות הראש שהיתה שם.

לגבי הביקורת שכמה בקשו להעיר שלא נאה לתאר בית אבלים בצורה כזאת.
יתכן שהם צודקים, למרות שכולנו יודעים שכך הם פני הדברים. היה מקום יותר להביע את הניגודיות המשוועת, את המורכבות שבצחוק הזה, את הפיצול קורע הלבבות.
כאן זה נשמע כאילו הצחוק הוא משוחרר לגמרי, וזה לא באמת כך. אמנם צחוקים ובדיחות, אבל יש מקום לתת משקל לתחושות נקיפות המצפון בעקבות הצחוק, לרגעים של בלבול על עצם הצחוק, וכאלה.

בכל מקרה, הכתיבה בהחלט מצויינת וחווייתית.

 

[piano]

הקטע כתוב בצורה מדהימה, הוא מביא ממש במוחשיות את כאב האובדן והאבל.
הסגנון הסופי של הקטע-זה שכולם מחכים לסוף מושלם יותר אולי אך חלקם מתאכזבים על הסיום, דווקא מזכיר לי את מציאות החיים: איך שלפעמים את בונה לך חלום/תקווה/צפי עתידי המתואר בתיאורים מושכים,מושכי עין ומבט, ולבסוף מה לעשות המציאות מכה לנו בפנים, כאילו "עובדת" עלינו ומשאירה אותנו עם טעם פחות מתוק.
לא יודעת כך זה עבר לי בראש, ודווקא לכן נהניתי מהסוף-צריך לדעת לפעמים לנסות לעכל את הסוף הפחות מרנין מבחינתך ולתת לו מקום....