הנושאים החמים
הנושאים החמים
בימים האחרונים, ימי טרום בחירות לחוצים, וימי טרום בחירות יש-עוד-זמן-ארציות, הפורום רדום.
חס וחלילה.
כולנו ערים יותר מ-15 שעות ביממה,
אבל,
מה לעשות,
עסוקים במלאכתנו.
זה עם פרוש, זה נגד פרוש,
זה עובד בעצמו, וזה עובד לעצמו.
ובתוך כך, אני מוצא את הזמן לבטא את רגשותיי.
---
לפני כמה ימים עברתי במקום מוכר מאוד,
במיוחד לירושלמים שבינינו,
והחלטתי לצלם את החנות הזאת...
אם לא פרסמתם אף פעם,
ייתכן ואתם נמצאים במקום מרכזי,
ליד חנות פופולארית זו או אחרת,
ואף אחד לא שמע עליכם
אף אחד לא התעניין בכם.
צילמתי את חזית החנות ונכנסתי.
הרגשתי שאני מפריע.
בעל החנות ישב מופנם בפינתו
מול ספר תהילים פתוח וסיגריה 'טיים' בידו.
החנות מסודרת להפליא
בלי שקיות וואקום של סנו,
אין שם אפילו מזגן קטן.
'ונטילאטור' קראו לזה לפני עשרות שנים.
אי אפשר לקרוא לזה אפילו מאוורר.
אולי כן, אולי...
זקנו הצחור התנפנף קלות והוא,
כמו הגיח מתוך אגדה.
בדמיוני ראיתי אותו בגוונים של אפור,
סוגר את החנות הקטנה, עולה על העגלה
ופוקד על סוסו להתחיל בדרכו.
הוא רוכב בחזרה לביתו עם כמה רובלים
כדי לאכול פרוסת לחם
בצוותא עם אשתו.
לתומי שאלתי אותו למה הוא לא מפרסם.
למה הוא לא מסדר את חלון הראווה
ולמה הוא לא פותח את הסורגים שמקיפים את החזית שלו.
למה לא הכרתי אותו למרות שאני עובר שם כמעט כל יום,
ואיך זה שנחשפתי לחנותו רק אחרי שנתיים או יותר,
כשהחלטתי לחקור את התעלומה ולפזר את מסך הערפל סביבו.
פרנסה משמיים -הוא מלמל כשחיוך נמרח על שפתיו-
חיתנתי כמה ילדים ואין לי חובות ברוך השם.
אתה מכיר הרבה אנשים כאלה? זה סייעתא דשמיא.
יש כמה לקוחות שמכירים אותי ונכנסים מדי פעם לקנות משהו,
אני לא מחפש להיות מיליונר, אני שמח בחלקי.
יש לי ברוך השם זמן לשבת לקרוא תהילים וגם ללמוד קצת.
בבוקר אני פותח את החנות,
מסדר קצת את החנות ויושב כאן במהלך היום.
אולי ייכנס מישהו ואולי לא.
אני חושב שלא תבין - הוא אומר ושוב מחייך -
אני "מהדור של פעם".
אתה לא מאמין שיש עדיין אנשים שעובדים כמוני,
ששמחים בחלקם, שלא מחפשים כל הזמן לקוחות,
שישנים טוב בלילה,
שלא מחפשים להגדיל את החנות
ולגנוב קצת מהמדרכה כדי שיהיה יותר מקום בפנים...
אצלי כל הסחורה על המדפים,
ואולי בגלל זה יש כאלה שלא נחשפים אלי.
אני כאן המון שנים.
אני מאושר,
אני שמח.
עכשיו תן לי, בבקשה ממך יהודי יקר,
עלי לסיים את ספר התהילים
לפני שאצטרך לסגור.
ועל לקוחות? מי בכלל חושב?
מיותר לציין את ההתרגשות שאחזה בי.
לא באתי להציע לו דיל עסקי,
לא באתי למכור לו עיצוב לחלון הראווה.
באתי בסך הכול להתעניין,
לשאול איך הוא מצליח להתפרנס בשוק תחרותי כל כך,
בלי לפרסם, בלי לפתוח את התריסים של החנות.
חזרתי פתאום לתקופה של לפני השואה.
חזרתי אולי לתקופת הגמרא.
וכשיצאתי מהחנות וראיתי איפה אני נמצא,
נפלתי באחת אל המציאות, אל השגרה,
והכאב היה עצום.
האמונה התמימה הזאת,
הביטחון המלא הזה בבורא עולם,
הם אלה שעזרו לי לחצות את הכביש
ולהגיע אל מחוז חפצי.
חס וחלילה.
כולנו ערים יותר מ-15 שעות ביממה,
אבל,
מה לעשות,
עסוקים במלאכתנו.
זה עם פרוש, זה נגד פרוש,
זה עובד בעצמו, וזה עובד לעצמו.
ובתוך כך, אני מוצא את הזמן לבטא את רגשותיי.
---
לפני כמה ימים עברתי במקום מוכר מאוד,
במיוחד לירושלמים שבינינו,
והחלטתי לצלם את החנות הזאת...
אם לא פרסמתם אף פעם,
ייתכן ואתם נמצאים במקום מרכזי,
ליד חנות פופולארית זו או אחרת,
ואף אחד לא שמע עליכם
אף אחד לא התעניין בכם.
צילמתי את חזית החנות ונכנסתי.
הרגשתי שאני מפריע.
בעל החנות ישב מופנם בפינתו
מול ספר תהילים פתוח וסיגריה 'טיים' בידו.
החנות מסודרת להפליא
בלי שקיות וואקום של סנו,
אין שם אפילו מזגן קטן.
'ונטילאטור' קראו לזה לפני עשרות שנים.
אי אפשר לקרוא לזה אפילו מאוורר.
אולי כן, אולי...
זקנו הצחור התנפנף קלות והוא,
כמו הגיח מתוך אגדה.
בדמיוני ראיתי אותו בגוונים של אפור,
סוגר את החנות הקטנה, עולה על העגלה
ופוקד על סוסו להתחיל בדרכו.
הוא רוכב בחזרה לביתו עם כמה רובלים
כדי לאכול פרוסת לחם
בצוותא עם אשתו.
לתומי שאלתי אותו למה הוא לא מפרסם.
למה הוא לא מסדר את חלון הראווה
ולמה הוא לא פותח את הסורגים שמקיפים את החזית שלו.
למה לא הכרתי אותו למרות שאני עובר שם כמעט כל יום,
ואיך זה שנחשפתי לחנותו רק אחרי שנתיים או יותר,
כשהחלטתי לחקור את התעלומה ולפזר את מסך הערפל סביבו.
פרנסה משמיים -הוא מלמל כשחיוך נמרח על שפתיו-
חיתנתי כמה ילדים ואין לי חובות ברוך השם.
אתה מכיר הרבה אנשים כאלה? זה סייעתא דשמיא.
יש כמה לקוחות שמכירים אותי ונכנסים מדי פעם לקנות משהו,
אני לא מחפש להיות מיליונר, אני שמח בחלקי.
יש לי ברוך השם זמן לשבת לקרוא תהילים וגם ללמוד קצת.
בבוקר אני פותח את החנות,
מסדר קצת את החנות ויושב כאן במהלך היום.
אולי ייכנס מישהו ואולי לא.
אני חושב שלא תבין - הוא אומר ושוב מחייך -
אני "מהדור של פעם".
אתה לא מאמין שיש עדיין אנשים שעובדים כמוני,
ששמחים בחלקם, שלא מחפשים כל הזמן לקוחות,
שישנים טוב בלילה,
שלא מחפשים להגדיל את החנות
ולגנוב קצת מהמדרכה כדי שיהיה יותר מקום בפנים...
אצלי כל הסחורה על המדפים,
ואולי בגלל זה יש כאלה שלא נחשפים אלי.
אני כאן המון שנים.
אני מאושר,
אני שמח.
עכשיו תן לי, בבקשה ממך יהודי יקר,
עלי לסיים את ספר התהילים
לפני שאצטרך לסגור.
ועל לקוחות? מי בכלל חושב?
מיותר לציין את ההתרגשות שאחזה בי.
לא באתי להציע לו דיל עסקי,
לא באתי למכור לו עיצוב לחלון הראווה.
באתי בסך הכול להתעניין,
לשאול איך הוא מצליח להתפרנס בשוק תחרותי כל כך,
בלי לפרסם, בלי לפתוח את התריסים של החנות.
חזרתי פתאום לתקופה של לפני השואה.
חזרתי אולי לתקופת הגמרא.
וכשיצאתי מהחנות וראיתי איפה אני נמצא,
נפלתי באחת אל המציאות, אל השגרה,
והכאב היה עצום.
האמונה התמימה הזאת,
הביטחון המלא הזה בבורא עולם,
הם אלה שעזרו לי לחצות את הכביש
ולהגיע אל מחוז חפצי.
, בנו של מורינו הרה"ח שלמה יוסקוביץ שהיה חתנו של האמרי אמת.
