הנושאים החמים
הנושאים החמים
ב"ה.
"המורה, אפשר להיכנס למים?"
"עדיין לא."
הקבוצה התרחקה, מאוכזבת. כעבור שתי דקות, קבוצה נוספת ניגשה.
"המורה, אפשר כבר להיכנס?"
"לא."
כולן כבר היו מתוסכלות ומיובשות מההמתנה המתישה. אחרי לילה ללא שינה ומסלול מפרך, הן רק רצו להתפרק, לקפוץ למאגר המים הקטן שבסוף המסלול ולהנות. אך הקבוצה הקודמת סירבה לצאת מהמים והן היו מוכרחות להמתין.
"אוף, בסוף נצטרך לחזור לאוטובוסים לפני שנספיק להירטב," התלוננה שרי לחמש החברות שהקיפו אותה במעגל הדוק.
"נכון, אוף!" הדהדו אחריה החברות המעריצות בסתר ובגלוי בהסכמה מלאה.
לפתע הן שמעו קריאה נרגשת מכיוון המים. "סוף סוף!"
חמישים בנות היטיבו את נעלי המים שלהן, השאירו את חפציהן לשמירה אצל אלה שהעדיפו לוותר על התענוג ולא להירטב, וקפצו למים. צווחות אושר נשמעו ברדיוס של לפחות עשרה מטרים, הושתקו לשניות בודדות על ידי המורות שהיו צרודות ואדומות מהמאמץ, וחזרו שוב כעבור כמה רגעים. הבנות השפריצו מים לכל עבר והרטיבו אחת את השניה, עד שהגיע הזמן לחזור למסלול.
"בנות, לצאת! לצאת עכשיו!! לא עוד רגע, לא עוד שניה, עכשיו!! המדריכות מחכות לנו!"
החבורה הנוטפת טיפסה החוצה בצייתנות, התעטפה במגבות והתחלקה בשוקולד שלושת-רבעי נמס בזמן שהמורות קראו שמות.
רחלי ישבה בצד. אכלה מהשוקולד של עצמה ואפילו לא התאכזבה שלא ביקשו ממנה קוביה או שתיים. כשהמורה הודיעה שזזים, היא הכניסה את בקבוק המים המלא שלה לתיק, וצעדה לבדה. טיפסה מעל עצים כרותים ודילגה על אבנים שעמדו בדרכה. מסביבה דיברו בנות כיתתה בקולי קולות ופתחו עוד שקית של דוריטוס חמוץ-חריף.
היא סובבה את ראשה אחורה, מתעלמת מהדמעות שטשטשו את שדה ראייתה, מתעלמת מהכובד של ילקוטה המלא בחטיפים שלא נאכלו. הביטה בחברות הנהנות ביחד, הביחד הזה של הטיול שהיא אף פעם לא טעמה ממנו, אפילו לא לק אחד. הנה, הן מדברות על היריד, מתי הודיעו---
האבן שהייתה נראית יציבה וחזקה התנדנדה לרגע ואז החליקה ממקומה. רגלה של רחלי התעקמה וכמעט גרמה לה ליפול ארצה בחבטה. דידתה על רגל אחת לאבן קרובה, קצב הדמעות מכפיל את עצמו.
היא לא יכולה לזוז. בנות עברו לידה, מדברות על נושאים שונים ומשונים, לא שמות לב שחברתן פצועה ולא מצליחה לקום. עוד קבוצות ועוד, תכף היא תישאר פה לבד, ואפילו לא ישימו לב שהיא חסרה.
"רחלי, הכל בסדר?" קול רך קטע את הרהוריה הבהולים. לאה. הצדיקה של הכיתה.
"לא," היא ענתה. אם הכל היה בסדר לא הייתי יושבת פה בוכה באמצע המסלול. "אני חושבת שנקעתי את הרגל."
"אוי, מסכנה! אני אקרא למורה, חכי פה רגע."
"לא, לא, אל תקראי למורה, רק תעזרי לי לקום." לאה הושיטה את ידה ורחלי קמה בזהירות.
"איי!!" זעקת הכאב הפתיעה גם אותה.
עיניה של לאה נפערו. "רחלי, את לא יכולה לעלות ככה את העליה. שרהלה סיפרה לנו שאחותה התעלפה במסלול הזה שנה שעברה. אני הולכת לקרוא למורה."
רחלי בלעה את רוקה. "נו, תעלי איתי, אני אהיה בסדר, רק אל תקראי למורה."
"אז לפחות תני לי לסחוב לך את התיק."
"די, נו. בואי."
כמעט שעה ארך הטיפוס שלהן. אבנים גדולות חסמו את המעבר, ענפים חתכו את רגליהן, והעלייה הקשתה על נשימתה של רחלי, שגם ככה לא הייתה משהו אחרי הבכייה הממושכת.
כשהגיעו סוף סוף למקום חניית האוטובוסים, רחלי קרסה על האדמה הקשה וטמנה את ראשה בכפות ידיה המאובקות.
כשהרימה את עיניה, ראתה שבנות כיתתה מסתכלות עליה כעל מוצג במוזיאון במקרה הטוב, או כעל חיה בגן החיות במקרה הפחות טוב.
"מה?"
"את סגולה!" יידעה אותה מלכי, מזועזעת.
עשרות בנות הקיפו אותה ברגע. ההודעה הקולנית של מלכי עשתה להן משהו. הן הציעו לה מים, חטיפים, מאוורר עם בטריות, הכריחו אותה לשתות, שפכו עליה מים, קראו בקולי קולות למורה האחראית על עזרה ראשונה שתבוא מהר כי 'מישהי פה התעלפה והתייבשה ושברה את הרגל'.
הן עלו לאוטובוס, רחלי מקפצת על רגל אחת, משני צדיה חברות שלקחו על עצמן את תפקיד החובשות הלא מוסמכות.
המורה עלתה אחריהן, בדקה את הרגל הכאובה ועטפה אותה בתחבושת. החברות עדיין הקיפו אותה, מנסות להרגיע אותה ומספרות לה כמה היא מסכנה שהיא צריכה להפסיד את המסלול הבא.
רחלי אפילו לא שמה לב ליחס הנדיר שהורעף עליה. היא הייתה עסוקה כל כולה ברגל הדואבת. הכריחה את עצמה לשתות טיפה נוספת של מים לפני שהמורה תבוא ותלעיט אותה בעוד ליטר וחצי.
דעתה הייתה מוסחת מסביבתה עד כדי כך שהיא כמעט ולא שמעה את אחת מבנות הכיתה המקבילה שעברה לידה ופלטה, "אה, באמת נפצעת? הייתי בטוחה שסתם עשית את עצמך כדי שיתייחסו אלייך."
"המורה, אפשר להיכנס למים?"
"עדיין לא."
הקבוצה התרחקה, מאוכזבת. כעבור שתי דקות, קבוצה נוספת ניגשה.
"המורה, אפשר כבר להיכנס?"
"לא."
כולן כבר היו מתוסכלות ומיובשות מההמתנה המתישה. אחרי לילה ללא שינה ומסלול מפרך, הן רק רצו להתפרק, לקפוץ למאגר המים הקטן שבסוף המסלול ולהנות. אך הקבוצה הקודמת סירבה לצאת מהמים והן היו מוכרחות להמתין.
"אוף, בסוף נצטרך לחזור לאוטובוסים לפני שנספיק להירטב," התלוננה שרי לחמש החברות שהקיפו אותה במעגל הדוק.
"נכון, אוף!" הדהדו אחריה החברות המעריצות בסתר ובגלוי בהסכמה מלאה.
לפתע הן שמעו קריאה נרגשת מכיוון המים. "סוף סוף!"
חמישים בנות היטיבו את נעלי המים שלהן, השאירו את חפציהן לשמירה אצל אלה שהעדיפו לוותר על התענוג ולא להירטב, וקפצו למים. צווחות אושר נשמעו ברדיוס של לפחות עשרה מטרים, הושתקו לשניות בודדות על ידי המורות שהיו צרודות ואדומות מהמאמץ, וחזרו שוב כעבור כמה רגעים. הבנות השפריצו מים לכל עבר והרטיבו אחת את השניה, עד שהגיע הזמן לחזור למסלול.
"בנות, לצאת! לצאת עכשיו!! לא עוד רגע, לא עוד שניה, עכשיו!! המדריכות מחכות לנו!"
החבורה הנוטפת טיפסה החוצה בצייתנות, התעטפה במגבות והתחלקה בשוקולד שלושת-רבעי נמס בזמן שהמורות קראו שמות.
רחלי ישבה בצד. אכלה מהשוקולד של עצמה ואפילו לא התאכזבה שלא ביקשו ממנה קוביה או שתיים. כשהמורה הודיעה שזזים, היא הכניסה את בקבוק המים המלא שלה לתיק, וצעדה לבדה. טיפסה מעל עצים כרותים ודילגה על אבנים שעמדו בדרכה. מסביבה דיברו בנות כיתתה בקולי קולות ופתחו עוד שקית של דוריטוס חמוץ-חריף.
היא סובבה את ראשה אחורה, מתעלמת מהדמעות שטשטשו את שדה ראייתה, מתעלמת מהכובד של ילקוטה המלא בחטיפים שלא נאכלו. הביטה בחברות הנהנות ביחד, הביחד הזה של הטיול שהיא אף פעם לא טעמה ממנו, אפילו לא לק אחד. הנה, הן מדברות על היריד, מתי הודיעו---
האבן שהייתה נראית יציבה וחזקה התנדנדה לרגע ואז החליקה ממקומה. רגלה של רחלי התעקמה וכמעט גרמה לה ליפול ארצה בחבטה. דידתה על רגל אחת לאבן קרובה, קצב הדמעות מכפיל את עצמו.
היא לא יכולה לזוז. בנות עברו לידה, מדברות על נושאים שונים ומשונים, לא שמות לב שחברתן פצועה ולא מצליחה לקום. עוד קבוצות ועוד, תכף היא תישאר פה לבד, ואפילו לא ישימו לב שהיא חסרה.
"רחלי, הכל בסדר?" קול רך קטע את הרהוריה הבהולים. לאה. הצדיקה של הכיתה.
"לא," היא ענתה. אם הכל היה בסדר לא הייתי יושבת פה בוכה באמצע המסלול. "אני חושבת שנקעתי את הרגל."
"אוי, מסכנה! אני אקרא למורה, חכי פה רגע."
"לא, לא, אל תקראי למורה, רק תעזרי לי לקום." לאה הושיטה את ידה ורחלי קמה בזהירות.
"איי!!" זעקת הכאב הפתיעה גם אותה.
עיניה של לאה נפערו. "רחלי, את לא יכולה לעלות ככה את העליה. שרהלה סיפרה לנו שאחותה התעלפה במסלול הזה שנה שעברה. אני הולכת לקרוא למורה."
רחלי בלעה את רוקה. "נו, תעלי איתי, אני אהיה בסדר, רק אל תקראי למורה."
"אז לפחות תני לי לסחוב לך את התיק."
"די, נו. בואי."
כמעט שעה ארך הטיפוס שלהן. אבנים גדולות חסמו את המעבר, ענפים חתכו את רגליהן, והעלייה הקשתה על נשימתה של רחלי, שגם ככה לא הייתה משהו אחרי הבכייה הממושכת.
כשהגיעו סוף סוף למקום חניית האוטובוסים, רחלי קרסה על האדמה הקשה וטמנה את ראשה בכפות ידיה המאובקות.
כשהרימה את עיניה, ראתה שבנות כיתתה מסתכלות עליה כעל מוצג במוזיאון במקרה הטוב, או כעל חיה בגן החיות במקרה הפחות טוב.
"מה?"
"את סגולה!" יידעה אותה מלכי, מזועזעת.
עשרות בנות הקיפו אותה ברגע. ההודעה הקולנית של מלכי עשתה להן משהו. הן הציעו לה מים, חטיפים, מאוורר עם בטריות, הכריחו אותה לשתות, שפכו עליה מים, קראו בקולי קולות למורה האחראית על עזרה ראשונה שתבוא מהר כי 'מישהי פה התעלפה והתייבשה ושברה את הרגל'.
הן עלו לאוטובוס, רחלי מקפצת על רגל אחת, משני צדיה חברות שלקחו על עצמן את תפקיד החובשות הלא מוסמכות.
המורה עלתה אחריהן, בדקה את הרגל הכאובה ועטפה אותה בתחבושת. החברות עדיין הקיפו אותה, מנסות להרגיע אותה ומספרות לה כמה היא מסכנה שהיא צריכה להפסיד את המסלול הבא.
רחלי אפילו לא שמה לב ליחס הנדיר שהורעף עליה. היא הייתה עסוקה כל כולה ברגל הדואבת. הכריחה את עצמה לשתות טיפה נוספת של מים לפני שהמורה תבוא ותלעיט אותה בעוד ליטר וחצי.
דעתה הייתה מוסחת מסביבתה עד כדי כך שהיא כמעט ולא שמעה את אחת מבנות הכיתה המקבילה שעברה לידה ופלטה, "אה, באמת נפצעת? הייתי בטוחה שסתם עשית את עצמך כדי שיתייחסו אלייך."
נערך לאחרונה ב:
