סיפור בהמשכים קשה הדרך הביתה

המלמד מבני ברק

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
כל השביעין חביבין למרות שהפרק מספר על מאורע לא ממש סימפטי, הנה הוא לפניכם:
פרק שביעי



צבעי השקיעה העזים כבר ניכרו בשמיים, מריה ניגשה לרחוץ את הילד ולהשכיבו לישון.

היא חיממה מים, מילאה את אמבטיית האמייל התכולה והכניסה לתוכה את הילד.

פישטו קלרפילר יצא מביתו לטיול ערב לעשן סיגריה באוויר הצח, הקור בחוץ החזיר אותו לביתו מוקדם מהצפוי...

הוא נכנס לבית ומיד שאל את עצמו:

"מה הצרחות הנוראיות הללו?! זה נשמע כמו הקול של פנחס'ל. מה קרה לו שהוא בוכה בכאלו צרחות היסטריות?"...

הוא הלך בעקבות הקול עד שנכנס לחדר האמבטיה, לפניו נגלה מחזה נורא, אשתו רוחצת את הילד והילד מתפתל בייסורים וצורח צרחות מרות עד לב השמיים...

הוא הכניס את ידו לתוך המים ונרתע מיד אחורנית בבהלה... המים היו רותחים וידו נכוותה קלות...

"מה קרה לך??!!" הוא צעק, "למה את הורגת את הילד??!!"...

הוא הוציא במהירות את פנחס'ל מתוך המים הרותחים ויצא מחדר האמבטיה.

אשתו עוד לא עיכלה את המתרחש, היא לא חשבה שבעלה יחזור כה מהר מטיולו היומי ויתפוס אותה 'על חם' תרתי משמע...

פישטו התמצא מעט ברוקחות והיו לו בארון מיוחד תחבושות ומשחות. הוא הגיש לילד עזרה ראשונה. ראשית הוא קירר אותו במים קרים, לאחר מכן מרח עליו משחות וחבש את מקום הכוויות.

כשראה שהילד יצא מכלל סכנה השכיב אותו במיטה.

באותו לילה, לאחר שילדיהם הלכו לישון, התיישבו הזוג במטבח ביתם, פישטו פתח בקבוק בירה, מזג לו מלוא הכוס והטיל באשתו מבט זועף.

הוא חיכה לרגע, לגם מן הבירה ושאל בחדות:

"מריה, את מוכנה להגיד לי מה קרה כאן?!, מה עשה לך המלאך הטהור והקטן הזה? מדוע רצית להרוג אותו?!"...

היא רצתה להתחמק מהתשובה האמיתית, היא העמידה פנים כשיה תמימה ואמרה בהתגוננות:

"אתה מגזים, לא שמתי לב שהמים רותחים".

"כך?" הציץ בה במבט מפקפק, "את רוצה לומר לי שלא שמת לב שהמים רותחים ומעלים בועות?!, לא שמעת את צרחותיו של הילד?! לא שמת לב לכלום?!, את מי את רוצה לרמות, הא?!"

פניה של מריה קלרפילר האדימו ופיקת גרונה עלתה במעלה גרונה וירדה מספר פעמים. צבע עכור עמד בעיניה כאשר היא הלמה על השולחן ובטון רם ובוטח ענתה:

"עשיתי את זה לילד, כי זה הגיע לו!, הוא יהודי! התחלתי לשנוא את היהודים כי כולם כאן שונאים את היהודים, רק אנחנו צריכים לאהוב אותם?".

פישטו קפא על מקומו, הוא לא האמין למשמע אוזניו, הוא השקיע כה הרבה מאמצים שלביתו לא ייכנסו העיתונים והספרים המסיתים לשנאת והריגת יהודים, ואשתו עשתה כה מהר את המעבר מאהבת יהודים לשנאתם...

מריה השתתקה לרגע קצר, לפתע היא נזכרה בדבר שמרוב כעס היא שכחה, היא סיכמה עם גרהרד שמידט שלא לעשות כלום לילד עד שהוא יחזור, היא לפתה את גרונה וצעקה:

"ואני רוצה להגיד לך עוד דבר פישטו, אני רוצה לראות את הילד מחוץ לביתנו מיד, אני רוצה שנעביר אותו לנאצים, הם יעשו לו מה שהם עושים לכל ילד יהודי, ואם לא תמלא את הבקשה הזאת, אני נשבעת שאהרוג את הילד הזה במו ידי!!"...

פישטו ראה שאי אפשר לשכנע אותה, כי בגלל שהיא מורעלת לגמרי משנאה ליהודים, לא יעזרו איומים, זה עוד יכול להזיק יותר, הוא החליט לדבר ברכות ולנסות לעקור ממנה את הרעיונות האנטישמים, בקול שקט הוא פתח:

"בואי ניקח את כל התעמולה האנטישמית שמופצת כאן במדינה ונפרוט את זה לפרוטות, זה נגרם כי לאף אחד אין את הזמן לשקול את הדבר, אף אחד לא חושב לעצמו: אולי כל התעמולה הזאת שקרית ומכוונת רק לשנאת יהודים, אולי התעמולה הזאת היא שקר מנופח על ידי אידיאולוגיה של קומץ אנשים, אנטישמים נאצים 'שמבורכים' בלשון צולפת ועט משונן, ובכוח הפה שלהם והעטים שלהם הם התסיסו את כל ארצות אירופה נגד היהודים?".

"איך שאני זוכר, היית חברה טובה של אימו של פנחס'ל, הגב' וינברגר, ועם עוד משפחות יהודיות שגרו ברחוב שלנו, מעולם לא היה לנו איתן בעיות, הם היו אנשים כה טובים, מעולם לא גנבו אותנו, רימו אותנו, הציקו לנו, הסיתו את כל העם שלנו נגדם, בכל מיני שקרים שלא התחילו בכלל להיות נכונים, למה?, רק בגלל שנאה נגד היהודי, שנאה שאין לה שום אחיזה בעולם מתקם ונאור"...

מריה קלרפילר ישבה מול בעלה וכלל לא התייחסה לדבריו הנכונים, גרהרד שמידט הצליח להסית אותה בצורה כה חזקה בשיחה בת כמה שעות, היא לא הסכימה לשנות את דעתה, היא קצה בשיחה עם בעלה, לכן קמה ממקומה, מבע אטום בעיניה, מתעלמת מהכיסא שנפל תחתיה בקול רעש וקראה:

"צריך להשמיד את כל המין היהודי! צעירים, מבוגרים, נשים וילדים, גם את הילד שנמצא בביתנו ואוכל מלחמנו יש להרוג, ואני אעשה זאת פישטו" מבטה הושפל לעבר פישטו היושב באלם קול, אצבעותיו השמנות מלטפות את הבקבוק, וארבע מלים אחרונות התנפצו בחלל המטבח לפני שמריה יצאה לחדרה "בי נשבעתי שאעשה זאת"...
 
נערך לאחרונה ב:

יאן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
אני תושבת מדינה שרוב אזרחיה הינם אנטישמים, אינני רוצה להיות שונה מהם!"
זה משפט שהעלה גיחוך על שפתי.
פגשת פעם מישהו שמצהיר שהוא אנטישמי? שהוא שונא יהודים רק כי הם יהודים?
 

המלמד מבני ברק

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
פרק נוסף קצר מאוד (לפי הסטייל שלי).
חבר'ה, אני מקווה שהסיפור זורם ואתם נהנים כי אני מרגיש כאילו אני מקריא סיפור בכיתה לילדים ישנים... אף אחד לא מגיב/מעיר/מאיר/מבקר, אין שום טעויות?...
תודה מראש.
פרק שמיני
מיטתו של פישטו חרקה כל הלילה.

כשהשמש התחילה לאט לאט לעלות ולהאיר את העולם, הוא חש שאין לו יותר מה לעשות במיטה והחליט לצאת מהמיטה החמה לגשת לחלון לשאוף אוויר.

רוח קרירה נשבה ברחוב וקיררה מעט את חמתו, הוא שאף את אוויר הלילה הצונן בהנאה, וזה אכן הרגיע אותו מעט.

הרחוב היה עדיין ריק, כל תושביו היו שקועים בשינה עמוקה.

לפתע ראה את אחד משכניו יוצא מהבית. זה היה חברו הטוב יוז'י מולס.

מחשבה פתאומית צצה במוחו, למיטב ידיעתו הזוג מולס אינם אנטישמים, להיפך, הם ידידים טובים של היהודים.

פישטו ירד במהירות הבזק במדרגות ביתו, ורץ אחרי יוז'י.

"יוז'י, יוז'י!!" הוא צעק...

יוז'י הסתובב לראות מי קורא לו, וקרא:

"פישטו! יו רגלט (בוקר טוב) מה התעוררת כל כך מוקדם?, אני שמח לפגוש אותך על הבוקר".

"הו יוז'י, אני שמח הרבה יותר לראות אותך. אני רוצה לבקש ממך טובה".

יוז'י שתק והמתין לשמוע איזה טובה מבקש ממנו פישטו.

"זה חייב להיות סודי ביותר, לאף אחד אסור לדעת על זה".

"אתה יכול לסמוך עלי".

"אני מסתיר בביתי את פנחס'ל, ילדו של בערל וינברגר, הוא ביקש ממני לשמור עליו עד שהמלחמה תיגמר, אבל קרתה לפתע תקלה, אשתי לא מסכימה שנמשיך להחביא אותו, היא הוסתה על ידי חומר אנטישמי שאיני יודע איך הוא הגיע לידה, כעת אשתי רוצה להעביר את הילד לנאצים. אני מבקש ממך שתסכים להכניס את הילד אליך הביתה לזמן קצר, עד שאמצא לו מישהו שיסתיר אותו, מקובל עליך?"...

יוז'י שפשף את עיניו מקורי שינה, חכך לרגע מועט בדעתו ואז פלט "כן, תביא אותו מיד".

פישטו רץ במהירות לביתו והוריד למטה את הילד עטוף בשמיכה.

יוז'י כבר המתין בפתח ביתו, מגניב מבטים חוששים לראות אם אין מי שעוקב אחריהם, כאשר נחה דעתו קיבל לידיו את פנחס'ל שישן שנת ישרים ולא חש במאום.

הוא אחז בשמיכה מעביר אצבע מרפרפת על לחיו החמה של הילד, יוז'י לא סיפר לפישטו למה הוא קיבל רגש כה חזק לילד זר, להכניס אותו לביתו למרות גודל הסכנה שבדבר, רק הכרת הטוב לבערל וינברגר, שבזכותו הוא קיבל את ילדו שלו בחזרה, נכון, יוז'י מולס היה האבא של הנער שבכה ברחוב ביום הגשם, ורק בערל ופייגה וינברגר נחלצו לעזרתו והחזירו אותו לאביו...

יוז'י הכניס את פנחס'ל במהירות לביתו והשכיב אותו לישון, ואילו פישטו חזר לביתו רגוע, בעלייה במדרגות ביתו נמחה החיוך מעל פניו ומבט של כעס איום עלה עליהם

"מה עשית לילד??!!!" התפרץ פישטו בצעקות לחדר השינה כאשר אשתו אך פקחה את עיניה...

היא עוד לא התעוררה לחלוטין ולא הבינה מה בעלה רוצה ממנה, פיהוק קולני חמק מפיה...

"הילד לא במיטה, מריה!!" צרח פישטו בכעס "או יערעק עלמנט! הילד איננו!!!"...

מריה קמה ממיטתה, ניגשה למיטת הילד ונוכחה להפתעתה שבעלה צודק, הילד איננו....

"את זרקת אותו מהבית!!!" צעק פישטו וצעק, לא מניח לה להשחיל מילה.

"לא הוצאתי אותו מהבית, אני לא יודעת איפה הוא" היא ענתה בקול אדיש.

פישטו העמיד פנים כאבל, נחת על הספה הבלויה, מרט את שער ראשו ומירר בבכי "אוי פנחס'ל. פנחס'ל החמוד, לאן לקחו אותך? מה עשו לך? אוי! מה אספר להוריך כשיחזרו?"...

מריה קלרפילר עמדה בצד והביטה בפישטו בחשדנות, משהו לא היה נראה לה....
 
נערך לאחרונה ב:

עטרה ד

משתמש מקצוען
וואו איזה פרק!
מעולה.
זורם מאוד.
כייף לקריאה... (גם באורך, גם בעומק)

וא"א בלי כמה נקודות שהפריעו לי בקריאה שניה; (אך בהחלט אפשר להתעלם מהן...)
רוח קרירה נשבה ברחוב וקיררה מעט את חמתו, הוא שאף את אוויר הלילה הצונן בהנאה, וזה אכן הרגיע אותו מעט.

כך עמד ליד החלון עשר דקות, שאף את האוויר הקר אל ריאותיו והרגיש שזה התרופה לעצביו המתוחים.
חזרה על אותו תיאור, אולי כדאי להשמיט חלק.
שפשף את עיניו מקורי שינה
הוא לא חיכך את ידיו זו בזו בהתלבטות?
סתם, פשוט- מבחינה הגיונית, הוא לא התלבט? קצת לא אמין...
 

המלמד מבני ברק

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הנה פרק תשיעי, תיקנתי ושיפרתי סגנון.
פרק תשיעי
מכונית וולוו pv51 שחורה ונוצצת עשתה את דרכה בכבישיה המבוקעים של מישקולץ, בתוך הרכב יושבים בני זוג שמביטים לצדדי הכביש לחפש 'בית חד קומתי, אשר את חלונותיו מכסים וילונות כחולים ועציץ עם פרחים צהובים צומח ליד דלת הבית' כך נאמר להם.

"או, הנה" זיהתה הגברת ובעלה הורה לנהג לעצור ליד הבית, הזוג ירדו והנהג נשאר ברכב.

הגברת, קלרה קסטלר ובעלה מרק קסטלר פסעו באיטיות בשביל כאשר הגיעו לדלת, משכו בחוט המצילה שש פעמים רצופות ורק אז היא נפתחה.

"שלום לכם, את קלרה קסטלר ואתה בודאי מרק?" קיבלה אותם אשה גוצה בחיוך מאיר פנים, "נעים להכיר, אני מרטי מולס, הכנסו, כולם מחכים בפנים".

סביב השולחן ישבו יוז'י מולס ופישטו קלרפילר מעלים ללא הרף תימורות עשן מסיגריות זולות, למראה האורחים הם קמו ולחצו ידיים בלבביות.

פישטו הסתכל על יוז'י בחיוך של הנאה "אלו יתאימו מאוד לגדל את פנחס'ל החמוד, בכלל" הרהר "כל הכבוד ליוז'י, מהיום שפנחס'ל הגיע לביתו, לא נח האיש עד שמצא את בני הזוג קסטלר, איש לא יחשוד, הרי מוצאם בכלל משוודיה ובקושי מכירים אותם בבודפסט, אין ספק, פנחס'ל ימצא שם את מקומו".

השיחה נסבה בתחילה על הנעשה בעולם, המלחמה הנוראה עדיין השתוללה במלוא עוזה, היא עברה במהירות מארץ לארץ, למרות שבכמה מקומות היא נעצרה על הסף וכוחם של הנאצים התחיל להיחלש מעט.

לאחר שיחה נעימה של כרבע שעה, שבה הגברים עישנו ושוחחו והנשים החליפו מתכונים, ניגש פישטו לנושא העיקרי. הוא הביט במרק ושאל אותו:

"מרק, מה דעתך על בעיית היהודים ועל דעותיו של היטלר, מה אתה חושב על כל זה?, אתה חושב שזה צודק לקחת עם שלם, גברים, נשים וילדים, ולהרוג אותם?!, אתה לא חושב שזה כתם אפל ומביש לתרבות הגרמנית?!"...

"דעתי היא, שאפילו אם היטלר הצליח להסית את כל אירופה נגד היהודים, עדיין אין זו סיבה מספקת לרצוח ילדים קטנים חסרי ישע" ענה קסטלר.

"ומה דעתך בעניין?" הוא שאל את קלרה קסטלר.

"אני גם חושבת כמו בעלי, אני לא מצליחה להבין איך הנאצים טובחים באכזריות כה גדולה גוזלים קטנים בני שנה ושנתיים, מה הם אשמים?, מה קרה לתרבות הגרמנית הנאורה??!!"...

"ואם היה ניתן לכם האפשרות להציל ילד יהודי אחד מהתופת הנאצית, הייתם עושים זאת?"...

"כן!" ענו שניהם פה אחד.

"היינו מסכימים בשמחה!" הוסיפה קלרה קסטלר.

"תראו" אמר כעת יוז'י, "אני חייב לכם התנצלות. לא סיפרתי לכם במכתב שהילד שבשבילו באתם הנה יהודי, אין לכם בעיה עם זה?".

"לא" ענה מרק.

"אתם צריכים לדעת שבשביל זה צריך זהירות רבה, כי אם ייוודע שאתם מגדלים ילד יהודי, זה יכול להכניס אתכם לצרות" אמר פישטו.

"לא נראה לי שיש לי בעייה עם זה, אבל ברצוני לראות את הילד" ענה מרק.

יוז'י נכנס לחדר הילדים שם שיחק פנחס'ל, הוא הרים אותו על ידיו והוציא אותו לסלון.

כשמרק ראה אותו מיד מצאו חן עיניו התכולות והפיקחות שהאירו את פניו, הייתה בו מתיקות וחינניות שמשכו אליו את כל רואיו.

מרק הושיב אותו על ברכיו והקפיץ אותו קלות, הילד נהנה מהמשחק והגיב בצחוק רך וילדותי, הוא סובב את פניו אל קסטלר וחייך אליו במתיקות.

"הוא כה מתוק" קרא מרק בהתפעלות, "ילד כזה שווה להשאיר אצלנו ולמרות הסכנה שבדבר אני מוכן".

"ומה תעשה איתו כשיגיע לגיל בית הספר, הרי הוא אינו רשום בתעודת הזיהוי כבנך?" שאל יוז'י.

"אה, בקלות מצאתי לזה עצה, אני אספר לכם סוד וזה חייב להישאר ביניכם, כידוע לכם אני ואשתי היגרנו זה עתה משוודיה שם עבדתי במשרד הפנים".

"כאשר עזבתי את שוודיה לקחתי מהמשרד שלי את החותמות ששימשו אותי לחתימה על מסמכים מטעם השלטונות, כך שאין לי בעיה לזייף לילד תעודת לידה שוודית כאילו הוא נולד לי בשוודיה ואני הבאתי אותו להונגריה" סיים מרק קסטלר.

בבית שררה דממה, מרק מחץ את הסיגריה לתוך המאפרה והזדרז להדליק סיגריה נוספת, הוא שאף לריאותיו את העשן בהנאה, קלרה קסטלר שאלה בשקט:

"ומה יהיה כאשר תיגמר המלחמה, והוריו יישארו בחיים, לא נצטרך אז להחזיר אותו להוריו?, אם נצטרך להחזיר אותו, אין עסקה".

מרק קסטלר הנהן בראשו והוסיף:

"אם זה אכן יקרה, אני לא רוצה שאביו יכיר אותו בכלל, מהרגע שהוא יוצא מהבית הזה, הוא בני, ורק בתנאי הזה אני מוכן לגשת לעסקה".

פישטו הוכה בהלם, הוא הרי הבטיח לבערל וינברגר שהילד יחזור אליהם לאחר המלחמה, ואילו כאן, הוטלה עליו בקשה כה לא צפויה, הוא לא העלה על דעתו שהזוג יבקשו תנאי שכזה, מה יהיה? בערל יחזור חי והוא ייאלץ להשיב את פניו ריקם?!

הוא הרהר לעצמו בערמומיות "איך אני יכול לחשוב עכשיו על מה יהיה אחרי המלחמה בזמן שהילד נמצא בסכנה גמורה, אני חייב כעת להציל אותו, אם בערל יחזור אני כבר אראה לספר לו, כעת זה לא חשוב".

הוא ניסה בשנית אולי יסכימו בני הזוג קסטלר לוותר מעט, "הילד הוא בן יחיד להוריו" התחנן, "אם ההורים ישרדו את המלחמה הזאת, הם לא יוכלו לשאת את זה שהם נשארו ללא הילד. אז אולי תסכים שלפחות האבא יוכל רק לראות את הילד שלו?!"...

"לא!, זאת ההחלטה שלי ולא אזוז ממנה, אם לאבא תהיה גישה לילד, אנחנו לא חותמים על העסקה".

פישטו נשם עמוקות "בסדר" הוא לבסוף אמר.

"אני מצטערת, אבל אני רוצה אחריות לכך שלא תספר לאבא של הילד. אני מפחדת שהאבא יחזור אחרי המלחמה ולא תתאפק ותספר לו שנתת את הילד לאימוץ ותספר לו אולי גם איפה הילד נמצא" קראה קלרה קסטלר.

מרק ינק מן הסיגר המשובח, פלט את העשן לחלל החדר ואמר "אין לך ברירה מר פישטו, אלא להישבע לנו שלעולם לא תספר איפה נמצא הילד, רק אחרי שתישבע ניקח את הילד ונשלם לכם את הסכום שביקשת".

פישטו החוויר, אם יישבע יהיה חייב לקיים את שבועתו, ומה יענה לבערל? איזו תסבוכת...
 
נערך לאחרונה ב:

המלמד מבני ברק

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
וואו, בחיים זה לא קרה לי, מפרק לפרק בלי הודעות ותגובות, היי חבר'ה, אני משעמם אתכם? אל תתביישו לענות...
על כל פנים הנה פרק עשירי.

פישטו העביר את מבטו על כל הנוכחים, מבטו נתלה בפנחס'ל המתוק שישב על ברכיו של מרק ומשחק בעניבתו הלבנה, חיוך של השלמה עמד בעיניו כאשר התרומם בעודו מרים את ידו הימנית ואמר:

"אני, פישטו קלרפילר, נשבע שלעולם לא אספר למר וינברגר ולאשתו, הורי הילד פינחס, שהוא נמצא אצלכם".

קלרה נטלה את הילד מעל ברכיו של בעלה ואחזה אותו בידיה, היא ליטפה את לחיו קלות ונישקה אותו בחום על מצחו, פנחס'ל הגיב בחיוך מתוק לזוג קסטלר שהתמוגגו מהנאה.

"כעת בואו ניגש לקיום העסקה" קרא מרק בעוד הוא מוציא מתיקו מעטפה חומה ומוסר אותה לפישטו.

מרק קסטלר ואשתו נהנו לשחק עם הילד לזמן קצר, לאחר מכן הרצינה קלרה.

"מרק, הנהג מחכה זמן רב מדי בחוץ, הגיע הזמן להיפרד".

"כן, נלך" הסכים מרק.

יוז'י הביא רעלה שחורה, כיסה בה את הילד והעביר אותו למרק.

מרק לקח את הילד על כתפיו והכניס אותו בשקט למכונית, אשתו נכנסה אחריו והנהג פתח בנסיעה מהירה...

* * *

שלוש שעות אחר כך עצרה המכונית בחנייה הצמודה לוילה רחבת ידיים בבודפסט.

קלרה ירדה מן הרכב, מרק ירד אחריה נושא על ידיו את פנחס.

לאחר יומיים כבר הכינו הזוג קסטלר לפנחס'ל חדר פרטי, בחדר היו הרבה משחקים שפנחס'ל לא ראה מעולם.

לא לקח זמן רב ופנחס'ל התרגל לביתו החדש, תוך שבועיים מאז ביאתו לבית החדש הוא כבר התרגל לקרוא למרק קסטלר ולאשתו פאפא ומאמא.

מרק קסטלר עמד בהבטחתו וזייף לפנחס'ל תעודת לידה ודרכון שוודיים, חתומים בחותמת השלטונות.

הם גם שינו את שמו של הילד, הוחלט על שם שלא מזכיר כלל את השם היהודי פנחס'ל.

וכך, גווע פנחס'ל וינברגר לתוך אבק ההיסטוריה, ובמקומו צץ ועלה הילד בעל שער התלתלים השופע העונה לשם פיטר קסטלר.



* * *

שבועיים עברו ולעיירה חזר גרהרד שמידט שנסע לבודפסט לביקור קצר.

הדבר הראשון שעשה היה להיפגש שוב עם מריה קלרפילר לתכנן את מסירתו של פנחס'ל לזרועות הנאצים.

הוא מיד ניגש לבית משפחת קלרפילר וביקש מרוז'ה לבוא לביתו.

מריה נחרדה, היא הרי לא פעלה לפי הוראותיו של גרהרד, אך היא מיד נרגעה, הילד ממילא נעלם וכמעט ברור שהנאצים תפסו אותו, על השאלה כיצד ידעו עליו הנאצים? לא הייתה לה תשובה, העיקר שהתפטרה מהילד היהודי שנוא נפשה.

"טוב, מה עושים הלאה?" שאל גרהרד כאשר מריה כובדה בכוס קפה מהביל.

"העבודה נעשתה בלעדינו" ענתה היא ופיה מלא בפירורי עוגת דובדבנים מצוינת.

"מה זאת אומרת בלעדינו??!!" קפץ גרהרד ממקומו.

היא סיפרה לו על הלילה בו נעלם הילד, ומאז הוא לא נמצא, לפי דעתה כבר מצאו אותו הנאצים והרגו אותו ואין יותר מה לעשות...

גרהרד תלה מבטו בתמונת נהר הריין שעל קיר ביתו והרהר, רעיון נורא עלה לפתע בדעתו "סיפרת משהו לבעלך?" שאל אותה.

מריה החווירה ובקול מבויש ענתה, שכבר באותו יום לאחר פגישתם הקודמת, היא לא התאפקה והכניסה את הילד לאמבטיה רותחת, לאחר מכן כשבעלה הרגיש שמשהו השתנה בה, היא לא התאפקה ואמרה לו שהיא נהייתה אנטישמית...

"אז כעת ברור לי שבעלך הסתיר אותו במקום אחר, חזיז ורעם! למה עשית דבר ללא ידיעתי ובניגוד להסכם שלנו??!!" צרח גרהרד בזעם, מוחץ בכעסו את הסיגריה הדלוקה אל המאפרה...

"לא, אני בטוחה שבעלי לא הסתיר אותו אצל מישהו אחר, הוא כל כך כעס עלי וצעק למה העברתי את הילד לנאצים, אולי הנאצים גילו את הילד בחצר וחטפו אותו וכבר בטח הרגו אותו ובעלי חשב שידי בדבר".

"את אישה פתיה, מה?, פישטו עשה עליך הצגה, 'כאילו' הוא רותח עליך מזעם למה העברת את הילד לנאצים, ברור לי שבעלך הבריח את הילד ובערמומיות הגיע אליך בכעס מעושה. עכשיו אין יותר מה לעשות, מי יודע מה התרחש עם הילד בשבועיים האחרונים, אולי הוא כבר נמצא מעבר לים, לך תדע, אח, איזו פזיזות של אישה, למה לא חשבת על התוצאות?!" קונן גרהרד בעודו חובט בידו על השולחן וחוזר שוב ושוב בגרמנית, שפה אותה לא הכירה מריה "דומע פראו דומע פראו"(אשה טיפשה).

מריה קלרפילר השפילה את ראשה ולא ענתה מאומה...
 
נערך לאחרונה ב:

המלמד מבני ברק

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
וואו, בחיים זה לא קרה לי, מפרק לפרק בלי הודעות ותגובות, היי חבר'ה, אני משעמם אתכם? אל תתביישו לענות...
כנראה כן מתביישים, אה?..
לא נורא, כל עוד שלא יעיפו אותי מהפורום אני אמשיך להעלות עוד פרקים, יכול להיות שאקח הפסקה בשביל החגים ואחר כך נראה לגבי ההמשך.
הנה פרק י"א לא עברתי עליו כהוגן, ממתין לביקורות. תודה.
רומניה- קיץ תש"ה.

כאשר השוטרים יצאו מביתו של ר' מנדל, עלו עם אביגדור אפטר - אותו הם חשבו בטעות כבנו של ר' מנדל - לניידת ונסעו לבניין המשטרה, שם שוכן הילד בחדר קטן למספר ימים.

"אנחנו נשאיר כאן את הילד למספר ימים, אולי היהודי מנדל הייזלר יודה ויספר לנו היכן נמצא המבוקש אברהם אפטר" הורה מפקד התחנה לשוטרים.

הם אכן המתינו כמעט שבוע בו היה הילד לבד בחדר ריק, בקושי הביאו לו אוכל.

לאחר שבוע שבו הם לא שמעו שום חדש מר' מנדל, יצאו זוג שוטרים לביקור בביתו.

השוטר הלם בדלת ומשזו נפתחה נכנסו לבית בצעדים רחבים והכריזו בקול "הגענו להזהיר אותך עוד פעם, תודה על האמת!, תספר מה ידוע לך על אברהם אפטר!, כי אם לא תספר גם הפעם, הילד יישאר אצלנו ולעולם לא תראה אותו שוב!"..

ר' מנדל נאנח בשקט תוך כדי שצביטה נוראה צובטת בליבו על בנו היחיד של ר' אברהם שיגדל בין גויים...

אבל ר' מנדל התעקש להישאר בשלו, אסור לו לספר שום דבר על ר' אברהם.

כאשר השוטרים ראו שר' מנדל לא עונה, קראו בשנית:

"יש לך חמש דקות הזדמנות לפתוח את הפה, אנחנו נשארים פה, אם לא תדבר, לא תראה את הילד יותר לעולם"...

ר' מנדל התכנס לתוך עצמו ושתק.

השוטרים ניסו בלשון רכה לשכנע אותו לפתוח את פיו "למה אינך עונה ומכניס את עצמך לבעיות? לא מפריע לך להסתכן או לאבד ילד בשביל יהודי אחר? אנחנו מדברים על הילד שלך, שיילקח ממך לעולם אם לא תפתח את פיך, למה אתה מתעקש, מה תרוויח מזה?"...

"לא תצליחו לשכנע אותי לדבר בשום מחיר!, אפילו אם תהרגו אותי אני לא אדבר!, אני לא יודע איפה הוא נמצא, לכן אין לי מה להגיד!!"...

כאשר ראו השוטרים שר' מנדל נותר כצוק איתן, הם עזבו את ביתו לא לפני שהכריזו בקול "אדון הייזלר, היפרד מבנך כי לעולם כבר לא תראה אותו, ממשלת רומניה מחרימה מידיך את בנך והוא יוכנס לבית יתומים ממשלתי!!" סיימו השוטרים ויצאו מהבית בחשיבות...

אביגדור הועבר עוד באותו יום לבית היתומים, שם הוא קיבל חדר יחד עם עוד ארבעה נערים גויים.

הנערים בבית היתומים, היו גויים יתומי מלחמה, אף יהודי לא היה שם מלבדו ועד מהרה אביגדור הרגיש שהמקום הזה איננו מתאים לו.

הצוות שטיפלו באביגדור התנהגו אליו באנטישמיות שקטה, בכל הזדמנות של יציאה לטיול, או משחקים, היה הוא מנודה או, במקרה הטוב האחרון, כשקיבל בית היתומים משלוח של ממתקים מאונר"א, אביגדור לא קיבל כלום, גם ארוחות רגילות הוא לא קיבל פעמים רבות, ונענש סתם כך, ללא סיבה.

פעמים רבות, היה האחראי עליהם בשעת השינה מושך בשערותיו וצורח 'יהודי מלוכלך!!', לא היה לו חבר טוב לשוחח איתו על בעיותיו כולם שנאו אותו והציקו לו.

בגלל כל ההצקות, הוא הלך תמיד בראש מורכן ובכה לעיתים קרובות. חבריו הציקו לו גם בגלל הבכי, הוא בכה על זה שאין לו אבא ואמא, ושהוא קרבן להעלבות והצקות ואף אחד לא עוזר לו במצב הזה.

שלוש שנים איומות ונוראות עברו על אביגדור בבית היתומים, המצב הקשה התחיל לכרסם אותו מבפנים, פניו היו רעות וכחושות ולחייו שקעו בחוריהן, גם מצב רוחו התדרדר מיום ליום.

בוקר אחד הוא התעורר עם כאבי ראש חזקים, מעוצמת הכאבים לא הצליח הילד לנוע במיטתו, האחראי העיר אותו כמידי בוקר, אבל כאשר אביגדור קם נוכח לדעת שההליכה קשה עליו, הוא הרגיש חולשה נוראית וצנחי שנית למיטה.

כאשר ראה האחראי שהוא לא קם, קרא מיד לחדרו את אב הבית שנכנס לחדר לראות מה קורה איתו.

כאשר אב הבית ראה את חיוורונו, קבע הוא מיד שאביגדור לא מרגיש טוב.

"קרה משהו בלילה שלכן אתה לא מרגיש טוב כעת?, אתה כה חיוור, אינך יכול לקום ממיטתך?" התעניין אב הבית אצל אביגדור.

"אני מרגיש חולשה נוראה, לכן אני לא יכול לקום, כואבות לי הרגליים, אני לא מרגיש טוב" ענה אביגדור בלחש.

האחראי שעמד ליד פתח החדר חייך לעצמו נהנה מייסוריו של הילד...

"אתה חייב להיבדק אצל רופא" פסק אב הבית.

האחראי יצר קשר עם רופא שבדרך כלל הוזעק לטפל באחד הילדים.

הרופא בדק את אביגדור היטב, אחר כך הוא ניגש לאב הבית ואמר לו בשקט:

"לילד יש בעיה פסיכולוגית, משהו 'אוכל' אותו ומכרסם בו בפנים, זה גרם למצבו הפיזי הקשה, והוא נחלש עד שאינו יכול לקום ממיטתו, רשמתי לו תרופה לחיזוק, אבל היה כדאי שהילד יקבל טיפול פסיכולוגי".

בבית היתומים הוחלט להביא את מיקלוש קורצ'י הפסיכולוג הנודע שישוחח עם אביגדור מיד כשירגיש יותר טוב.

"יש משהו מסוים שמפריע לך או כואב לך עד שזה משפיע על הבריאות שלך לרעה?" הציב מיקלוש קורצ'י הפסיכולוג את השאלה הראשונה לפני אביגדור שעה שזה האחרון ישוב היה על הכורסא הנוחה בקליניקה הטיפולית של מיקלוש.

אביגדור דמם ולא התייחס לשאלה של מיקלוש, כאילו היא כלל לא נשאלה.

כאשר מיקלוש ראה שהוא אינו מקבל תשובה, הוא חזר על שאלתו:

"מה מפריע לך שגרם לחולשה?, ומדוע אינך עונה?"...

אביגדור פרץ בבכי ואמר בקול חנוק:

"אין לי אבא ואין לי אמא, אין לי שום מכר בעולם, ובבית היתומים מציקים לי בשל יהדותי, אני מרגיש שאני הולך למות"...

"האחראי גם הציק לך?".

"כן, כולם ללא יוצא מן הכלל!" קרא אביגדור.

"אז קודם כל צריך לדבר עם אב הבית ולבקש שיתנהגו אליך יפה יותר, אחר כך יהיה לך בודאי הרבה יותר טוב"...

"אני לא רוצה להישאר יותר בבית היתומים, אני שונא את המקום הזה!" קרא הילד.

"אני אדבר עליך עם ההנהלה של בית היתומים, ונראה מה לעשות הלאה, אבל עד שנחליט על גורלך, אתה חייב לחזור לשם" אמר מיקלוש.

"לא, לא, אני לא רוצה לחזור לשם!!" צעק הילד, "אפילו לא לזמן קצר!!"...

"בסדר, תישאר במשרד שלי זמן קצר, אני אלך לנסות לטפל בבעיה הזאת".

הפסיכולוג יצא מהמשרד משאיר בתוכו את אביגדור, הוא עלה לקומה השנייה ונכנס למשרדו של אב הבית, כדי לדבר איתו ועם האחראי הראשי, לדון בשיחה שהייתה לו עם הילד.

לאחר חצי שעה של שיחה, ראה מיקלוש שאין עם מי לדבר, האחראי, ואפילו אב הבית הראו זלזול מחפיר בעניין, הם הקשיבו בסתמיות לסיפור ולא הפריע להם את מה שנאמר על ניהול בית היתומים שלהם.

"מה התוכנית שלך כעת?" שאל אב הבית.

"תראו, הוא לא מוכן בשום אופן להישאר כאן, כי זה יזיק עוד יותר לבריאות הלקויה שלו"..

"אז מה תעשה עם הילד, יש לך תוכנית כלשהי?" שאלו שניהם.

מיקלוש נשאר בשקט לדקה ארוכה, אחר אמר:

"התוכנית עוד לא מסודרת לי כל כך, מה דעתכם?"...

מיד ענה אב הבית:

"אני הייתי מציע שהוא יישאר בביתך לתקופה קצרה, עד שתמצא לו משפחה מאמצת, ששם הוא יגדל בתנאים אחרים".

"אני מוכן לכך" ענה מיקלוש.

"לפי החוק אתה צריך לחתום שאתה נוטל עליך את האחריות המלאה על הילד, כך, אם יקרה לו משהו, לא תיפול עלינו האחריות" אמר אב הבית.

מיקלוש הסכים מיד לחתום, נפרד מההנהלה ועזב את המשרד.

הוא רץ במהירות לחדרו כדי לבשר לאביגדור את הבשורה המשמחת

הילד התנער ממקומו בשמחה ורץ לארוז את חפציו המועטים.

משם הם נסעו לנירדהאז שבהונגריה, לביתו של מיקלוש, שם קיבל אביגדור חדר יפה ומיטה נוחה השתרע עליה ומיד נרדם...
 

מנוחה כהן

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
יכול להיות שאקח הפסקה בשביל החגים
ואז לא יהיה לנו מה לקרוא...
פרק יפה ממש!
הסיפור ממש מותח.
אשמח להדפיס ולהביא לאחים שלי :)

כמה הארות..
כאשר השוטרים יצאו מביתו של ר' מנדל, עלו עם אביגדור אפטר - אותו הם חשבו בטעות כבנו של ר' מנדל - לניידת ונסעו לבניין המשטרה, שם שוכן הילד בחדר קטן למספר ימים.
משו מוזר לי בניסוח..
אולי ככה יהיה טוב יותר?
כאשר יצאו השוטרים מביתו, עמד ר' מנדל בחלון וצפה בהם מכניסים את אביגדור אפטר - אותו חשבו בטעות כבנו - לניידת. עוד דקה ארוכה אחרי שנסעו לא זז ממקומו, והמשיך להביט אל האופק.
הניידת פנתה אל בניין המשטרה, שם שוכן הילד בחדר קטן למספר ימים.

"לא תצליחו לשכנע אותי לדבר בשום מחיר!, אפילו אם תהרגו אותי אני לא אדבר!, אני לא יודע איפה הוא נמצא, לכן אין לי מה להגיד!!"...
הייתי משאירה אותו שותק....
אביגדור פרץ בבכי ואמר בקול חנוק:
"אין לי אבא ואין לי אמא, אין לי שום מכר בעולם, ובבית היתומים מציקים לי בשל יהדותי, אני מרגיש שאני הולך למות"...
הילד התנער ממקומו בשמחה ורץ לארוז את חפציו המועטים.
קצת מוזר לי שהוא נותן כל כך מהר אמון במישהו לא מוכר, ועוד באחד שהגיע מטעם המוסד...
 

המלמד מבני ברק

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
כאשר יצאו השוטרים מביתו, עמד ר' מנדל בחלון וצפה בהם מכניסים את אביגדור אפטר - אותו חשבו בטעות כבנו - לניידת. עוד דקה ארוכה אחרי שנסעו לא זז ממקומו, והמשיך להביט אל האופק.
הניידת פנתה אל בניין המשטרה, שם שוכן הילד בחדר קטן למספר ימים
הרבה יותר טוב...
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכג

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם:ב הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ כֵּן עֵינֵינוּ אֶל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ:ג חָנֵּנוּ יְהוָה חָנֵּנוּ כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז:ד רַבַּת שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים הַבּוּז לִגְאֵיוֹנִים:
נקרא  6  פעמים

לוח מודעות

למעלה