מעלה שוב מפוסק, את הטקסט המלא
ב"ה
-פרולוג-
זה היה לילה לח. הלחות הייתה חזקה כל כך, עד שכשהן חזרו הביתה, היו זגוגיות המשקפיים שלהן מלאות אדים.
"איחרתן", כמו תמיד היא חיכתה להן, ישובה על הכורסא הברודה ומנמנמת קלות. שער ראשה היה פרוע במקצת, ושיווה לה מראה מרתיע במעט יותר משהייתה גם ככה.
"סליחה, דודה" היא מלמלה בשקט, משפילה את ראשה הנמוך בלאו הכי. אחותה הגבוהה נחפזה למטבח, מותירה אותה, כמו תמיד, להתעמת לבדה מול הדודה הנזעמת. אבל האחרונה לא הייתה פנויה הלילה להתנצלויות.
"לילה מבורך, שיהיה לכן" קראה לעברן בעת שחרקו פסיעותיה על המדרגות המחלידות, המובילות לקומה השנייה, "ובפעם הבאה, כבדנה קצת יותר את האישיות שגידלה אתכן מיום עומדכן על דעתכן".
היא הניפה את דלת הברזל הכבדה שבסוף מעלה המדרגות, וטרקה אותה בחבטה, מותירה את הנמוכה בחברת מילות הסליחה החרישיות ששיגרה לחלל, ואת הגבוהה בחברת כוס הקפה הרחבה שלה, בוחשת ובוהה.
הנמוכה ליטפה בעדינות את תלתליה הבהירים, מסלקת מהן אגלי לחות מרדניות. מסדרת פסוקת בשערותיה בהיסח הדעת, אגב מסדרת את מחשבותיה בטור עורפי. אחר פנתה למטבח, ובחנה את תוכנו הדל בעיני השקד שלה. אישוניה התמקדו בדמות התמירה שישבה של הכסא שבור הרגל, בוחשת קפה שחור.
"סליחה, אתי" מלמלה הנמוכה לעבר הדמות שלא הועילה להרים לכבודה את ראשה, "לא הייתי צריכה לעכב אותך. זאת אשמתי".
היא נאנחה קלות, אחר סובבה את עורפה ופנתה לקיטון השינה שבקצה הסלון.
גם היא, וגם אחותה שהתענגה על קפה שחור, מריר ובוצי, ללא סוכר שנעדר מביתן כבר שבועות אחדים, ידעו שזאת לא אשמתה, לעולם ומעולם זו איננה אשמתה.
אבל תמיד, תמיד זאת היא שתתנצל, שתיקח אחריות. שתתקן, שתמזער נזקים. בשקט. מבלי שאף אחד ידע מה באמת קרה שם. וכולם, בצדק, יאשימו אותה. את המודה באשמה.
עכשיו בהתה המודה באשמה בשמיכת הבד הזולה שנחה למרגלותיה. העבירה את ידה הכחושה על פני החורים הרבים שקישטו אותה, ואם לדייק, על פני חתיכות הבד שקישטו את הכלום הריק. היא חייכה אליהן חיוך שרק אנשים כמוה יכלו לחייך, ושקעה בשינה עמוקה.
-א-
המכונית הכחולה נסעה במהירות גבוהה על הכביש הריק, בעוד טור מכוניות אינסופי מזדחל בנתיב הנגדי. לפתע, כמו משום מקום, הופיעה מכונית אדומה מדגם חדיש, עוקפת את המכונית הכחולה, מבצעת סטייה מסוכנת שמאלה ופוגעת בחבטה מצמררת בטור המכוניות.
המכוניות התהפכו על הכביש בקול מחליא, וצעקה רמה נשמעה: "אריאל, גש הנה מותק!".
המותק קם מרצפת החדר שלו, משגר חיוך מתנצל לחברו שישב שם, מסדר את המכוניות שהתהפכו מחדש במקומותיהן בכביש.
צאתו הפתאומית של חברו דווקא לא מפריעה למוטי. להפך. כעת יוכל לחקור קצת יותר מקרוב את החלק התחתי של המכונית החדשה, הכחולה והנחשקת. אריאל הוא קצר הרוח שמופיע בפני אימו, מצר על המשחק, שנגדע באיבו. על פניו, הוא אינו מראה דבר מן התחושות הללו. חיוך גדול מכסה את פניו, והוא רץ, נופל לזרועותיה בחיבוק גדול.
"אריאל מותק" לחשה אל הילדון החבוק בזרועותיה "תוכל להביא לי כוס מים מן המטבח?"
אריאל הזדקף מיד, מותח את כתפיו אחור. "מיד, אמא!" קרא ורץ אל המטבח. אחר מלא שלשה כוסות מים. את הראשונה הגיש לאמו בחיוך גדול, ואת השניים הנותרות לקח עמו אל חדרו. שיהיה לו ולמוטי. זה מצמיא נורא לשחק במכוניות, בטח אם הן חדשות ומלהיבות.
"תגיד" שואל אותו מוטי בפרצוף רציני, בעת שהוא לוגם מכוס המים הקרים שבידו "זה לא מציק לך, שאמא שלך כל רגע קוראת לך לדבר אחר? מה, היא ילדה קטנה שלא יכולה להסתדר לבד? ולמה אתה מחייך ושמח כשאתה רץ אליה?".
אריאל נתן בו מבט ממושך, שמבוגרים היו אומרים עליו שהוא למוד סבל וצער. אבל מוטי הוא ילד. בסך הכל ילד. ואריאל צריך להסביר לו כל דבר.
"תראה.." הוא פותח בשקט, מסיע את המכונית האדומה קדימה ואחור "אתה יודע שאמא שלי מאוד עצובה מאז שאבא שלי, אאאה, נסע מכאן, ואני גם חושב שהיא קצת חולה בגלל זה".
הוא הרים את ראשו מהמכונית האדומה, מבקש לבחון את מידת הבנתו של בן שיחו. אבל מוטי רק בהה בו.
נו בטח, חלף הרהור במוחו של אריאל. למוטי אין אבא שלפני המון זמן החליט לקום ולעזוב את הבית שלו. את אשתו ואת הילד הקטן שלו. לו יש אבא, אמא, ושלושה אחים גדולים שמפנקים אותו. לי אין.
אריאל תפס את הכוס הריקה שלו וכיווץ אותה בכאב ובזעם. "אז זהו" הוא מחץ את הכוס עד שנשברה "אז אני משתדל לשמח את אמא שלי כמה שאני יכול, מבין?".
מוטי הנהן בשקט, ואריאל היה משוכנע שהוא לא הבין. רק חיים מבין. והמחשבה עליו גרמה לקצת רוגע לחדור לליבו הקטן. "עזוב, מוטי" הוא שמט את הכוס השבורה ותפס במכונית הראשונה שתפסה ידו "בוא נמשיך לשחק, גם ככה כבר שום דבר לא משנה".
מוטי שמח על סיומה של השיחה הכבדה, ונסחף במהירות ובהתלהבות אל המשחק. אריאל אך בקושי הצטרך למשחקו הסוער. הבנה כאובה חדרה למוחו, מדגדגת את התודעה ומגרדת אותה.
הוא לעולם, לעולם לא יוכל עוד לשחק בשחרור כזה כמו מוטי. לעולם לא. והכל בגלל אבא. למה הוא עשה להם את זה? באחת הוא קם, בועט ברגלו במכוניות המסודרות. טור המכוניות נהרס ברגע, ואלו עפו לכל עברי החדר, מפילים ושוברים בדרכם חפצי נוי עדינים.
מוטי בהה בו המום, אבל זה לא היה אכפת לו. "לא רוצה!" הוא צרח, ליתד דיוק צווח, משתולל ובועט בכוח במכוניות האומללות. "לא רוצה לשחק איתך יותר! למה לך יש ולי אין אבא, אה? ולמה אתה לא מבין את זה??"
*
הוא תופך בעדינות באצבעותיו הארוכות, המושלמות, על אדן העץ הרחב שבתחתית החלון הענק שבקיר משרדו. הוא צפה בהנאה בנוף עוצר הנשימה של הרחובות הסואנים כפי שניבטו מחלון גורד השחקים, והניח לעצמו להיסחף לרגע בזיכרונותיו.
מאז שהיה ילד, ואחר כך נער ובחור, אצבעותיו המחוטבות הבהירו דבר אחד לכל מי שרק התבונן אותן. כולם אמרו שהוא נועד להיות פסנתרן דגול. מוזיקאי מחונן.
אילו רק לא יבחר להמשיך בלימודי המשפטים המשמימים.
אבל הוא בחר בהם, נוטש את פסנתר הכנף היקר, מחופה העץ הלבן, להזדקן בכבוד בבית הוריו, בעוד הוא מתגורר במעונות הסטודנטים, ומתקדם בהצטיינות בלימודי המשפטים שכה אהב.
כמו בכמעט כל תחום שנגע בו, גם בלימודי המשפטים הוא זכה להצלחה מטאורית. משרד עורכי הדין המהודר שניהל בכוחות עצמו שנתיים בלבד לאחר גמר לימודיו היווה ההוכחה החותכת ביותר לכך.
הוא העביר את ידו מעל פניו, כמו מבקש לעצור את פרץ הזיכרונות. הוא טפח לעצמו בסיפוק עצמי על הכתף, ואחר צבט את לחיו, מנהג ילדות נושן שנהג בו כל אימת שביקש להתרכז. התיק הכבד שקיבל לטיפולו אמנם היה כרוך בכבוד רב, אך הוא דרש אחריות ומסירות רבה. זאת עוד קודם שנדבר על הסיכונים. מוטב שיתרכז בו.
הוא ניתק את עצמו באנחה מן הנוף המפעים שכה אהב ומזיכרונות הילדות, והתיישב באדנותיות על כיסא העור המרופד אדום. צלצול המצילה גרם לו לקפוץ בבהלה קלה מכיסאו, אך הוא צנח לתוכו כשנזכר שהוא הזמין את ג'ונסון על מנת לדון עמו בעניין בוער. הוא לא אהב את ההפרעה, במיוחד לא לאחר שהצליח לאסוף את עצמו, אך אישר במילים ספורות את כניסתו של ידידו.
אבל לבוש השחורים שנכנס לחדר מבלי להשמיע כל רחש, לא היה ג'ונסון. למעשה, ג'ונסון כהה העור מעולם לא לבש שחורים. אפילו לא כשאמו נפטרה. ומעולם, מעולם לא חבש כובע גרב ונשא נשק מאיים בזרועותיו.
מעולם גם לא נעץ מזרק, מלא בחומר שקוף וקטלני, אל תוך וורידו של ידידו הטוב.
ולכן, מעולם לא גרם לו לשקוע בשינה עמוקה כל כך כמו זו ששקע בה עכשיו. שינה ממנה לא יקיץ לנצח.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
