שאלת אמינות שאשמח שתענו לי עליה-
זו תהיה שגיאה גדולה מדי לכתוב נהר במקום נחל בסיפור? (נחל מדויק יותר אבל מפריע לחריזה)
השאלה היא - לשם מה נועד הנהר/נחל. אם מישהו סתם יושב על גדתו, אין הבדל. אם ילד קטן שוחה בו להנאתו - ברור שזה לא יכול להיות נהר של ממש... מכאן נגזרת שאלת האמינות.
ולנושא המרכזי:
נראה לי שחשוב להבדיל פה בין ה"מציאותיות" שנדרשת בסיפור, ובין ה"מציאותיות" שנדרשת בחיים.
כי בחיים, כל מה שיקרה לנו יהיה מציאותי, פשוט כי זו המציאות. אין לנו דרישות מהמציאות להיות מציאותית, ולכן אין לנו בעיה שהיא תחרוג מכל דרישה שהיא.
לעומת זאת, מסיפור אנחנו מצפים להיות מציאותי
בעינינו. לא כל מה שיקרה בו יחשב מבחינתנו כתקין והגיוני, ואנחנו יכולים לסגור את הספר הזה ולומר "לא מציאותי בעיניי". לכן, אנחנו חייבים לענות על השאלה: מה
נחשב מציאותי.
כל דבר הוא מציאותי. גם בחירות חמישיות, גם סגר על כל המדינה, גם לשלוף את המפתח הנכון בעצימת עיניים (קרה לי), גם לחפש שידוך במשך 10 שנים ובסוף להתחתן עם השכן מהקומה למעלה. כל זה מציאותי, אבל לא
נחשב ככזה.
אז זו שאלה של ציפיות מהקהל. הקהל הישראלי יסכים לקבל כיום תיאור של בחירות חמישיות, למרות שלפני עשור זה היה נחשב ללא מציאותי. לעומת זאת, הוא לא יסכים לקבל תיאור של גיבור על שמצליח לקפוץ עם אופנוע מקומה שניה ולהמשיך לנסוע (למרות שקיימים אופנועים יעודיים לזה, ורוכבי אופנוע מבצעים תעלולים כאלה באתגרי ספורט).
בקיצור, זה אכן מפריע לרצף הקריאה. אבל לא בגלל שזה באמת לא יכול לקרות, אלא בגלל שאנחנו מגדירים את זה לעצמנו כ"בעל הסתברות נמוכה מכדי שיקרה".
בעיה נפרדת (שכבר נידונה בפורום באריכות) היא חוסר תחקיר, או חוסר דיוק, שיוצר מצבים בלתי אפשריים. למשל, שני סוכנים לא יכולים להעביר במקביל פתקים זה לזה באותה לחיצת יד. טכנית, זה לא יקרה. נסו בבית.
הבעיה הזו מעצבנת לא פחות, והפתרון שלה הוא פשוט - לחוקק חוק המחייב כל סופר להעביר את הספר אצל 3-4 עורכים לפני הוצאתו לשוק. זה אומנם יגרום שלא יהיה מה לקרוא בארץ, אבל את הבעיה הספציפית הזו - זה יפתור.