הנושאים החמים
פרק 1.
האקדמיה לש.ר.ל.ו.ק. הול.מ.ס.
"שיטת ש.ר.ל.ו.ק. הול.מ.ס, חביבי, היא הדרך היחידה לשרוד במקצוע הזה."
ככה התחיל היום שלי, כמו כל יום שבו אני, כריס דיפט, נגרר אחרי הבוס היהודי שלי, הבלש מייקל ווטסון.
הפעם זה קרה בשורה 18, כיסא B, בטיסה מסיאטל לפורטלנד. מקום טוב באמצע המטוס, או כמו שמייקל אוהב להגיד – "מרחק אידיאלי להשתלטות במקרה של חטיפה." אני חשבתי שזה סתם מקום אידיאלי כדי לישון בלי שאיזה תינוק יבעט לי בגב, אבל לך תתווכח עם בלש בינלאומי שמתייחס לכל רגע בחיים כמו איזו חקירה.
"תגיד," פניתי אליו, "מה זה בעצם השיטה הזו?"
"יפה ששאלת." הוא חייך, שלף מחברת וכתב בכותרת: שיטת ש.ר.ל.ו.ק. הול.מ.ס
ואז הוא כתב מתחת:
שיטה רצינית להתמודדות ומניעת כל סכנה.
אני נשבע שהוא המציא את זה באותו רגע רק כדי שיצא לו ראשי תיבות משעשעים.
"אני אסביר לך בקצרה," הוא המשיך, "בכל מצב של סכנה, בין אם מדובר בחטיפה, התנקשות או מצב שבו מגישים לך קפה קר במסעדה – עליך לפעול בשלושה שלבים."
הוא המשיך לרשום תוך כדי דיבור:
- שמור על קור רוח. רק אנשים טיפשים נכנסים לפאניקה. חכמים מחכים לרגע הנכון לפעול.
- רשום פרטים סביבתיים. תמיד תסתכל על יציאות, על אנשים חשודים ועל ההבעות שלהם.
- לחשוב מהר, אבל לפעול לאט. אל תעשה שום דבר בלי לחשוב, אלא אם כן מדובר בבריחה, ואז – פשוט תרוץ.
"בערך," הוא השיב, "רק אל תשכח לשים לב אם החוטף לובש נעליים חדשות או ישנות. זו לפעמים ההוכחה שהוא חסר ניסיון."
"תזכיר לי למה אני עובד איתך?"
"כי אני משלם לך 30% יותר מכל בלש אחר בעיר."
"נכון, נכון... וגם כי החיים משעממים מדי בלי זה."
ובדיוק כשסיימתי את המשפט, כל האורות במטוס נכבו.
יומנו של כריס דיפט – 24 בנובמבר 1971
לא יודע איך החיים שלי הפכו למשהו שאפשר לקרוא עליו בעיתון. פעם הייתי סתם שוטר שמן עם חלום קטן לעבוד במשרד חקירות פרטי. עכשיו אני על מטוס עם מטורף שטוען שיש עליו פצצה.
הכל התחיל בדיוק כמו שלא רציתי – עם דיילת מבוהלת שהעבירה פתק לקברניט, ואז הקברניט שיצא מהקוקפיט עם פנים שהיו לבנות כמו החולצה של הבוס שלי, ואז הלחישה הזו בין הדיילים:
"הוא אומר שיש לו פצצה."
ומה אני עשיתי? כמובן, הפעלתי את שיטת ש.ר.ל.ו.ק. הול.מ.ס.
- שמור על קור רוח – נכשלתי בזה ברגע שהתזתי על עצמי את הקולה מהחרדה.
- רשום פרטים סביבתיים – האיש ההוא, עם משקפי השמש, מעיל שחור, ופרצוף שאומר "אני הולך להיות אגדה אורבנית".
- לחשוב מהר, לפעול לאט – אז חשבתי, מהר מאוד, על הדרך הכי טובה לשרוד: לתת למייקל להיות זה שמתעסק עם זה.
הערות מייקל ווטסון – חוקר תחת אש (או לפחות תחת איום פצצה):
"זה הוא", לחשתי לכריס.
"אה, באמת? חשבתי שזה הילד בשורה 12 עם הדובי", הוא ענה לי בסרקזם.
"תקשיב לי טוב," אמרתי לו, "תוציא מחברת ותכתוב: חשוד – גבר בסוף שנות השלושים לחייו, משקפי שמש, לבוש במעיל שחור. גובה 1.78 בערך, נראה בטוח בעצמו בצורה מחשידה."
"סליחה," כריס הרים גבה, "איך אתה יודע שהוא 1.78 בדיוק?"
"כי אני 1.81 והוא נמוך ממני בדיוק בגובה של חצי כוס קפה אמריקאי רגילה."
"ברור," כריס נאנח, "איך לא חשבתי על זה."
אני לא זוכר באיזה רגע הבנתי שהוא מתכוון באמת לקפוץ מהמטוס עם מצנח וכסף, אבל זה היה בערך בנקודה שבה הוא נתן לדיילת הוראות מפורטות לגבי איך בדיוק הוא רוצה את הכסף שלו – מזומן, בשטרות של 20 דולר, בלי עקבות.
בשלב הזה, שני דברים קרו בו-זמנית:
- כריס הביט בי במבט של "אנחנו עומדים למות, נכון?"
- ואני הבנתי שאני צריך להישאר רגוע, לרשום פרטים סביבתיים ולפעול בצורה חכמה – כי האיש הזה לא נראה כמו סתם עבריין. הוא היה גאון. או מטורף. או גם וגם.
נערך לאחרונה ב:
Reactions: שניה ורבע, אביגלוש, עניין של ראיה ועוד 34 משתמשים37 //