הנושאים החמים
הנושאים החמים
בדיוק כשאני יושבת מול המחשב ומעיינת במתכוני עוגיות לשבירת הצום היא מתגנבת מאחורי.
אצבעות דוקרניות מונחות על עורפי ואני מסתובבת בבהלה.
"היוש" היא שולחת אלי חיוך מסנוור וחסר בושה. "הגעתי".
כן. שמתי לב.
"הבהלתי אותך? סליחה." היא אומרת ללא צער אז מתישבת על הספה. "פשוט הרבה זמן לא הייתי והתגעגעתי".
חצופה. אף פעם היא לא טורחת לידע אותי. שתודיע אפילו דקה לפני. מה יקרה לה?!
אני חושבת ולא אומרת. כי אין טעם. אני רק מהנהנת לאט לאט ובזהירות.
אני פונה למטבח להביא לעצמי כוס מים ואופטלגין בטיפות ,היא קופצת מהספה ומתלווה אלי.
היא פותחת את המקפיא בתנופה אדנותית "יש אלפחורס? " קולה מהדהד בין האגוזים, התבלינים, הקציצות וגזע המוח שלי.
"חשבתי שאת אוהבת רק צ'יפס וקפה ושונאת מים" אני מסננת בגבי אליה ובשפתיים חשוקות כי כל מילה עולה לי בדקירות בלסת.
"הכל מזמין אצלך" היא אומרת בצחקוק זדוני. "תרגישי בבית" אני ממלמלת ובורחת לחדר, לכרית, לחושך.
מבעד לערפילי שנתי אני שומעת את בעלי לוחש לילדים שאמא לא מרגישה טוב ואת מרמלדי מיילל במחאה.
מסכנים שלי. הם הרי לא סובלים אותה.
כשאני קמה, מנצנצים כוכבים בשמיים וגם סביב עיני.
אני יוצאת מהחדר מנופחת ותשושה ומוצאת אותה ישובה בנינוחות בסלון, מעיינת בעיתון החדש שלי, עם רגליים על השולחן וקערת פיצוחים.
אני שונאת פיצוחים וקולות הפיצוח דופקים כמו פטישים קטנים.
"תביאי לי שמיכה וכרית בבקשה" היא אומרת ומעבירה דף בנונשלנטיות.
אני אפילו לא נאנחת. זה גם כואב להיאנח.
אני מתכופפת בזהירות למלאכים הרחוצים והמסורקים שבמיטות, מנשקת ומברכת בלילה טוב ונבלעת שוב בחדרי.
"חלומות פז" היא קוראת מעבר לכתפי. אני מתעלמת.
בשש בבוקר אני כבר טיפה מאוששת ומשרכת רגליים לסלון הוא הפוך וסתור והיא מתארגנת ליציאה.
"זזים?" אני אומרת ולא טורחת להסתיר את התקווה שבקולי . "כן. יש לי עוד ביקורים בלו"ז" היא עונה מבלי להיעלב.
"אבל אני אבוא בקרוב"
"מה זה בקרוב?" סבלנותי פוקעת.
" שמתי לב שאת לא חובבת הפתעות אז החלטתי להתחשב ולקבוע איתך מועדים מראש " היא מהנהנת אלי במבט מתחסד .
"תודה על ההתחשבות" אני אומרת אבל הציניות כתמיד פוסחת עליה.
היא כבר עוברת לנימה עסקית: "חשבתי לבוא במכסות של מרץ ולקפוץ לעוד ביקור בזק לפני פסח"
שיהיה. אני מושכת בכתפי בייאוש. זה עדיף מאשר בחתונה של אפרת.
כשאני מעיפה מבט בשעוני היא כבר בדלת.
"להתראות חמודה" היא יוצאת מעדנות, "תמיד יש סיכוי שאפתיע אותך בביקור בלתי צפוי".
אני טורקת אחריה את הדלת בזעם מבלי להחזיר ברכת שלום.
"ברוך שפטרנו מיגרנה", אני אומרת בקול ופונה להעיר את הילדים בחיוך.
אצבעות דוקרניות מונחות על עורפי ואני מסתובבת בבהלה.
"היוש" היא שולחת אלי חיוך מסנוור וחסר בושה. "הגעתי".
כן. שמתי לב.
"הבהלתי אותך? סליחה." היא אומרת ללא צער אז מתישבת על הספה. "פשוט הרבה זמן לא הייתי והתגעגעתי".
חצופה. אף פעם היא לא טורחת לידע אותי. שתודיע אפילו דקה לפני. מה יקרה לה?!
אני חושבת ולא אומרת. כי אין טעם. אני רק מהנהנת לאט לאט ובזהירות.
אני פונה למטבח להביא לעצמי כוס מים ואופטלגין בטיפות ,היא קופצת מהספה ומתלווה אלי.
היא פותחת את המקפיא בתנופה אדנותית "יש אלפחורס? " קולה מהדהד בין האגוזים, התבלינים, הקציצות וגזע המוח שלי.
"חשבתי שאת אוהבת רק צ'יפס וקפה ושונאת מים" אני מסננת בגבי אליה ובשפתיים חשוקות כי כל מילה עולה לי בדקירות בלסת.
"הכל מזמין אצלך" היא אומרת בצחקוק זדוני. "תרגישי בבית" אני ממלמלת ובורחת לחדר, לכרית, לחושך.
מבעד לערפילי שנתי אני שומעת את בעלי לוחש לילדים שאמא לא מרגישה טוב ואת מרמלדי מיילל במחאה.
מסכנים שלי. הם הרי לא סובלים אותה.
כשאני קמה, מנצנצים כוכבים בשמיים וגם סביב עיני.
אני יוצאת מהחדר מנופחת ותשושה ומוצאת אותה ישובה בנינוחות בסלון, מעיינת בעיתון החדש שלי, עם רגליים על השולחן וקערת פיצוחים.
אני שונאת פיצוחים וקולות הפיצוח דופקים כמו פטישים קטנים.
"תביאי לי שמיכה וכרית בבקשה" היא אומרת ומעבירה דף בנונשלנטיות.
אני אפילו לא נאנחת. זה גם כואב להיאנח.
אני מתכופפת בזהירות למלאכים הרחוצים והמסורקים שבמיטות, מנשקת ומברכת בלילה טוב ונבלעת שוב בחדרי.
"חלומות פז" היא קוראת מעבר לכתפי. אני מתעלמת.
בשש בבוקר אני כבר טיפה מאוששת ומשרכת רגליים לסלון הוא הפוך וסתור והיא מתארגנת ליציאה.
"זזים?" אני אומרת ולא טורחת להסתיר את התקווה שבקולי . "כן. יש לי עוד ביקורים בלו"ז" היא עונה מבלי להיעלב.
"אבל אני אבוא בקרוב"
"מה זה בקרוב?" סבלנותי פוקעת.
" שמתי לב שאת לא חובבת הפתעות אז החלטתי להתחשב ולקבוע איתך מועדים מראש " היא מהנהנת אלי במבט מתחסד .
"תודה על ההתחשבות" אני אומרת אבל הציניות כתמיד פוסחת עליה.
היא כבר עוברת לנימה עסקית: "חשבתי לבוא במכסות של מרץ ולקפוץ לעוד ביקור בזק לפני פסח"
שיהיה. אני מושכת בכתפי בייאוש. זה עדיף מאשר בחתונה של אפרת.
כשאני מעיפה מבט בשעוני היא כבר בדלת.
"להתראות חמודה" היא יוצאת מעדנות, "תמיד יש סיכוי שאפתיע אותך בביקור בלתי צפוי".
אני טורקת אחריה את הדלת בזעם מבלי להחזיר ברכת שלום.
"ברוך שפטרנו מיגרנה", אני אומרת בקול ופונה להעיר את הילדים בחיוך.
.
