יהודית בכיתה ט'.
"אז היום תשאלנה את האבות שלכן, ובשיעור הבא נשמע את התשובות. ותודה לאיילת על השאלה הנפלאה."
סוף היום. יצאתי מהכיתה. לא הצטרפתי לקבוצה של שיכון ד', אבל זה לא היה חריג. תמיד הבנות שגרות בשכנות זו לזו הולכות ביחד, אבל אני מעדיפה לעשות את הדרך לבד. לחשוב, ולא להיות מוכרחת להגיד את אותן המחשבות בקול לעשר בנות אחרות. אבל שמחתי, כי לא נמנעתי מלהצטרף אליהן כי אני חייבת להיות לבד, אלא כי אני בוחרת. אני רוצה. נזכרתי באישה שפגשתי אחרי שסיפרתי לאבא הכל ביום הבר מצווה של יוסי. היא הסבירה לי שאם אני לא דורכת על הרווחים בין המרצפות, או דורכת חזק על רגל ימין וחלש על רגל שמאל כי אני חייבת, זה לא טוב. אם היחס הזה מפריע לאיכות החיים שלי, ומבזבז מידי הרבה זמן, אני צריכה לטפל בו. אבל אם אני בוחרת לעשות ככה, ושום דבר לא מכריח אותי, זה בסדר גמור לסדר את הטושים לפי גוונים לפני שאני מחזירה אותם לקלמר**. כשהייתי בכיתה ד', לא לגמרי הבנתי את דבריה, אבל אבא ואמא עזרו לי לקחת את זה לחיי המעשיים גם בלי להבין את כל המילים הפסיכולוגיות. ועכשיו, ככל שאני גדלה, הבעיות מתגמדות, ואני גם מבינה יותר את ההסברים של האישה ומיישמת אותם.
אז זהו, צעדתי לבד הביתה, חושבת על השאלה של איילת. המורה אמרה לשאול את האבות שלנו, ואבא שלי בטוח ידע את התשובה. אבל אני אצטרך לחכות לערב.
הגיע הערב, ואבא נכנס הביתה. כמעט עטתי עליו עם השאלה, אבל התאפקתי עד שאכל ודיבר עם אמא קצת, ואז שאלתי.
"פששש... זאת שאלה יפה מאוד, המורה שלכן ביקשה שתשאלנה בבית?" חקר בהתפעלות.
"כן, ילדה אחת שאלה בשיעור והמורה לא ידעה, אז היא ביקשה שנשאל בבית. אני רוצה להביא את התשובה מחר, שהמורה תראה שאני יודעת." תחילת כיתה ט', כולן מנסות לתפוס מקום בדינמיקה הכיתתית, ואני רוצה לעשות רושם טוב על המורה.
"אממ... בואו נראה." אבא ניגש לארון הספרים והוציא כמה ספרים עבי כרס. "יש לי חברותא עוד חצי שעה, אם אני לא אמצא עד אז, אני יכול גם לשאול אותו."
"תודה, אבא." חייכתי.
כעבור עשרים דקות, היה בידי דף מלא בכתב ידו המסודר של אבא. "אני חושב שזו התשובה. תקראי את זה ותראי אם את צריכה שאני אסביר לך משהו."
קראתי את התשובה, הכל היה ברור ומובן, הרגשתי שאני יכולה גם להעביר את זה לאחרים.
---
"אני רוצה להגיד לכן שאני מאוד מרוצה מהכיתה שלכן." המורה פתחה כשנכנסה לכיתתינו בבוקר למחרת. "כמה בנות ניגשו אלי בהפסקה ושאלו מתי נשתף בתשובות לשאלה מאתמול. אני שמחה שזכרתן את השאלה והתאמצתן לחפש תשובה, ואני עוד יותר שמחה שאתן רוצות לשתף אותנו. אז למרות שיש לנו שיעור תורה רק מחר, אני מסכימה באופן חד פעמי שנחליף את השיעורים, ונלמד עכשיו תורה במקום היסטוריה."
חברותיי לכיתה הגיבו בלחישות נרגשות לשמע ההודעה. אחדות העזו ללחוש "יש" מלא ציפייה. אני רכנתי אל תיקי, והוצאתי את הדף המקופל שעליו רשומה הייתה התשובה.
"מי רוצה להתחיל?" המורה שאלה, סוקרת את בנות הכיתה.
כעשר בנות הצביעו במהירות, ועוד כמה הרימו אצבען אחרי מחשבה קלה.
העיניים שלי רפרפו במהירות על פני בנות הכיתה. להצביע? לא להצביע? כל כך רצית אתמול להקריא את התשובה, את לא זוכרת? כן, אבל עכשיו... האצבע שלי לא מצליחה להתרומם. לאט לאט, בכוח שלא ידעתי מאיפה שאבתי אותו, הרמתי את האצבע הרועדת. כן, אני רוצה לשתף את הכיתה בתשובה היפה שאבא כתב לי. אני רוצה!
המורה עברה על פני התורים, ויצרה איתי קשר עין. השפלתי עיניים וחמקתי ממבטה בבהלה. בעצם אני מתחרטת, רציתי להגיד. אני כבר לא רוצה. אבל האצבע שלי, שעבדתי כל כך קשה להרימה, כבר לא הסכימה לרדת. אל תיכנעי עכשיו! עד שהצלחת, עד שהתגברת. נשארתי באותה תנוחה, מחכה במתח. שתקרא לי, שלא תקרא לי, לא ידעתי מה אני רוצה. המורה כנראה הופתעה לראות אותי מצביעה, והחליטה לעודד אותי. כן, לבנות כמוני אין סיכוי לרושם ראשוני חיובי, המורות קולטות אותי ברגע. הילדה המסכנה, חסרת הביטחון העצמי, שצריך לעודד אותה ולעזור לה. ומתוקף תפקיד זה, המורה בחרה אותי להיות הנחשונית בקריאת התשובה.
"יהודית, נשמח שתשתפי אותנו בתשובה שהבאת מהבית." המורה חייכה אלי, חיוך של גרגירי סוכר דביקיים ולא נעימים.
הסתכלתי עליה בחזרה, והורדתי את האצבע הקפואה שלי, לאט. פתחתי את הדף המקופל לרבעים. הרעש של רשרוש הדף הבעיר את אוזני. למה לוקח לך כל כך הרבה זמן, גערתי בעצמי. המורה מחכה לך. כולן מסתכלות עלייך. השורה הראשונה הטשטשה לי מול העיניים, לא הצלחתי לקרוא כלום. מצמצתי, מתחננת לעיניי שייענו לי, ויואילו בטובן לראות. פשוט לראות, מה כבר ביקשתי? המורה כחכחה בגרונה. "יהודית? הצבעת, לא? את רוצה לקרוא?"
זה לא קורה לי, זאת לא אני שיושבת במרכז הכיתה, מרגישה עשרות עיניים שורפות אותי במבטיהן. הו, ברוך השם, העיניים שלי נעתרו לי, וקראו את השורה הראשונה. פתחתי את הפה. סגרתי אותו. פתחתי שוב, בכוח. תגידי את המילים. תגידי, מה כל כך מסובך?? בנות כבר התחילו להתלחשש ביניהן, להעלות סברות מה קורה לילדה המוזרה שלומדת איתן בכיתה. ראיתי את העיניים התוהות של המורה. הן הסתכלו עליי, שרפו אותי, באש של בושה. מה עשית לעצמך, איך הכנסת את עצמך למצב הזה? ניסיון אחרון. פתחתי את הפה. "אה--הה--". חשתי שאני אדומה כמו פלפל צהוב שנצלה בשמש והפך לגמבה, כמו כבאית בוהקת בצבעה האדום, כמו... כמוני כשאני משטתה מול כל הכיתה ומחליטה לפתוח דף חדש בסמינר ולנסות לפתוח את הפה מול המורה ושלושים ושתיים הבנות שלומדות איתי בכיתה.
תקווה באה לעיניים של המורה. "מה זה? התחלת להגיד משהו, יהודית? לא שמעתי."
"ל... לא." זהו. אבדה תקוותך, אפסו סיכוייך להיות נורמלית, היום הזה ייחרט לנצח נצחים בזכרונות שלך. למה את לא מצליחה לעשות כלום? למה?
(**כמובן שיש לדון כל מקרה לגופו, ולהתייעץ עם הגורמים המקצועיים המתאימים במקרה הצורך.)
הנושאים החמים
